מה שנראה מכאן כגניבת דעת או אחיזת עיניים, נראה לפעמים משם כאיזה הגיג עמוק או פיוטי במיוחד. כן, שוב מדובר בסרט של עמוס גיתאי, שפלחים מסוימים בעולם הרחב רואים בו מאסטר קולנועי, ואילו כאן, במולדתו אשר במזרח התיכון, ההתייחסות אליו דומה יותר ליחס אל שרלטן מצוי.

על רציף הרכבת ניצבים שניים. חייל חמוש ברובה ונערתו הנרגשת. רכבת נכנסת לתחנה, החייל שולף מכיסו גרמושקה חיננית ומנגן בה את שיר הגעגועים הרוסי אוצ'ה צ'ורניה, בעוד היא נבלעת בתוך קרון הנוסעים. לאן את נוסעת, בחורה? אל ערבות מונגוליה הצחיחות? אל עבר הטונדרה הסיבירית המרוחקת? לא, הבחורה בסך הכל נדחפת לתוך קרון של הרכבת הקלה בירושלים.

יהיו בוודאי כאלה שיאמרו, איזה יופי! בחור עם מפוחית פה המשמשת לו כרמקול להלמות לבו האוהב. יהיו אחרים שיתייחסו בחיוך אל קטע מופרך זה, כאילו אינו אלא מערכון משעשע. ובטח, כמקובל במקבילית הכוחות הזו, יימצא גם המבקר חסר העידון שישוב ויזעק - מאחז עיניים.

גיתאי שוב כאן כדי לחלטר, ולהוציא מתוך השרוול משהו חפיפי, שעשוי בהחלט להתאים להלכי הרוח הנפוצים במערב אירופה בכל הקשור להוויית החיים בארץ הקודש. על הגריל, הרכבת הקלה, סמל לכיבוש הרך, הנאור, של המדינה הציונית, שכמו באה לשרת קליינטורה פלסטינית, כמו גם יהודית, הנזקקת לתעבורה בין שכונות העיר שחוברה לה יחדיו, ובתוך כך כמו משכיחה את העובדה המשפטית שמדובר בשתי ישויות שממשלת ישראל כפתה עליהן חיים משותפים, כולל הסעות.

ל"רכבת קלה" אין סיפור. זהו אוסף של הצצות על הנעשה כביכול בתוך קרונות הרכבת, וברציפי ההמתנה לבואה. חסידי ברסלב שרים בעוז את "העולם כולו גשר צר", ונגן עוד מנעים ניגון ערבי באוזניו של התייר הצרפתי מאתיו אמלריק. ערן סבג, איש גל"צ, ניצב על הרציף ומקריא מכתביו של המהפכן ליאון טרוצקי. חנה לסלאו, דחוקה בתוך תא נוסעים, מפטפטת ביידיש, וברקע ניתן לקלוט גם הקראה דרמטית לאחד משיריה של אלזה לאסקר–שילר. הכל הולך. גם כומר איטלקי הממלמל בשפתו פסוקים מהברית החדשה, וגם איש הביטחון לירון לבו, שעושה שרירים לכל מיני פלסטינים תמימים. ויש גם זוג ישראלים נהדרים - היא יעל אבקסיס, הוא משה פרסטר - שכל כך אוהב את המדינה, ובעיקר את חייליה ואת השמש הזורחת מעל ומחממת לכל הציונים הגיבורים והמגשימים את הגוף והלב.

בליל של שפות (עברית/ערבית/רוסית/גרמנית/יידיש/צרפתית/לדינו) המעורבלות אלה באלה בפסקול שאמור לשקף את האינטרנציונליות של הסיטואציה הירושלמית, כשמעת לעת מצטרף לקקופוניה הזאת גם קול קורא המכריז על התחנות השונות שבהן חונה הרכבת, ופורקת את מטענה האנושי.

אין ספק שאפשר להתייחס ל"רכבת קלה" כאילו היא סאטירה מעודנת על אודות האיזון הלא העדין בין ישראלים בעלי זרוע לפלסטינים מוחלשים. יהיו בוודאי פרשנים במערב אירופה שיפרשו כך את האפיזודות השונות המרכיבות את דקות הסרט. אבל אפילו אם מאמצים לרגע את זווית ההצצה הלא מקומית על סרטו של גיתאי, קל להבחין במניפולציה כבדת היד, שנרקחה ברישול בולט. גם מיטל דוהן, קרן מור, יובל שרף ואחינועם ניני משתפות פעולה עם גיתאי. הצרפתי אריק גוטייה ("גרייס ממונקו", "בדרכים", סיפור חג") צילם.