השנים הן שנות המלחמה הקרה בין שני הגושים העולמיים. ויקטור, מלחין ופסנתרן, פוגש ב–1949 את זולה, צעירה שאפתנית המנסה להתקבל ללהקת פולקלור שאותה הוא מקים בהוראת המפלגה הקומוניסטית, שזה עתה השתלטה סופית על פולין. הפגישה הגורלית הזו, שבעקבותיה עולה ומשגשגת האהבה ממבט ראשון שגועשת בין השניים, מזינה סיפור שמשתרע על פני 15 שנה, תוך חניות ביניים בתאריכים קצובים שהסרט מעניק להם הדגש מיוחד.
הדילוגים בזמן הם מ–1949 ל–1952, ומשם עוד שנתיים קדימה. ולאחר מכן מגיעות השנים 1957 ו–1959. וסופו של הסרט תופס את ויקטור וזולה ב–1964, כשהם כבר מותשים מתפניות החיים, אך אוהבים מתמיד. מובן שהקוראים מוזמנים לפתח גם פרשנויות משנה, שתתמקדנה במשמעות הבחירה דווקא בשנים הללו. אבל בשביל זה חייבים לשלוט בנפתולי הפוליטיקה בפולין והזיקות בינה לבין המדיניות הבינלאומית.
כזכור, באותה העת התחוללה המלחמה הקרה בין המזרח למערב, וזו אמורה להשליך על המתרחש בעלילת הסרט. ויקטור טורח בתחילה על כינון להקת פולקלור, שתבליט בשירים ובריקודים את המסורת הכפרית של פולין. אט־אט משתלטים הערכים התעמולתיים של הקומוניסטים על רפרטואר הלהקה, שממיר את המבע העממי במופעים לשם תיאור תפארתו של הסטליניזם.
ויקטור (תומאש קוט) מתקשה לשאת את הזיוף המכוון הזה ועורק לבדו למערב, לפריז הרומנטית. בינתיים הופכת זולה (יוהנה קוליג), שנותרה תקועה בפולין האדומה, לסולנית הלהקה, ובעצם למייצגת של משטר הדיכוי הקומוניסטי. היא עם מנעמי השלטון, ואילו ויקטור השוהה בפריז המלטפת והמנחמת מתמכר לחיבתו הרבה לג'אז. מספר פגישות אקראי בינו לבינה, שמתחוללות ביוגוסלביה ובצרפת, מלמדות את ויקטור כי העתיד שלו מעוגן בעברו, כלומר בפולין שממנה ערק. הוא שב למולדת, נענש בחומרה על ידי השלטונות, אך זוכה לעדנה מחודשת בלבה של זולה. צפוי? כן. סמלי עד כדי מיאוס? גם כן.
וכעת הזמן להציץ בפאבל פאבליקובסקי, שביים את הסרט שאותו הוא מקדיש לזוג הוריו. פאבליקובסקי, בנם של רופא ואשת מחול, עקר בגיל 14 למגורים בגרמניה ומאוחר יותר באנגליה. באותן השנים הוריו נפרדו והתאחדו מחדש מספר פעמים, והאפקט הזה חרת את צלקותיו בזיכרונו של פאבל הצעיר. עם השנים פיתח פאבליקובסקי קריירה כדוקומנטריסט בולט בבי־בי־סי, והוא החל לביים סרטים עלילתיים לפני 20 שנה. הוא רכש את פרסומו העולמי בשל סרטו "אידה" (2013), שזיכה אותו בפרס האוסקר.
ב"אידה" החל פאבליקובסקי בשיתוף פעולה עם הצלם לוקאש זאל. זה בחר לצלם את הסרט ההוא בגוני שחור־לבן ובפורמט מתנשא במקצת של פריים מרובע, כמקובל בסרטים האילמים שחלפו–עברו מהעולם לפני 90 שנה. ב"אידה" נועד הדבר להשיג ניגוד חריף בין אמירה פוליטית טעונה לבין בריחה כמו רומנטית אל מבע אסתטי שאיננו עוד. העניין המקומם הזה חוזר על עצמו גם ב"מלחמה קרה". זאל שוב מצלם בשחור־לבן ובפריים קלאסי של הראינוע, ושוב זה נראה כמו התפנקות שאיננה במקומה, והיסט של תשומת הלב מהסיפור אל האמצעים האסתטיים, שבחסותם הוא מועבר לצופים.
התרעות פיקוד העורף