סר מייקל קיין כבר בן 85, ועל אף המבטא הקוקני המפורסם שלו - מבטא שמזוהה עם מעמד הפועלים של מזרח לונדון - הוא עוטה ארשת של מכובדות. עברו יותר מ־50 שנה מאז פרץ למסכים בתור רודף שמלות קוקני, גיבור הסרט "אלפי" של לואיס גילברט, ובפרק הזמן הזה השתתף ביותר ממאה סרטים וזכה פעמיים באוסקר, אך הוא לנצח ייזכר עם משקפיים עבי מסגרת וסיגריה בפה - אייקון של "סווינגינג לונדון" ("לונדון החוגגת") האופטימית וההדוניסטית של שנות ה־60.
באותו עשור הייתה לונדון טבור העולם. העיר שאליה נהרו צעירים יצירתיים, יפים ומוכשרים, הולידה מהפכה תרבותית וצרכנית שחגגה את המודרני והחדש. לונדון של הסיקסטיז הייתה מרכז צבעוני, צעיר, עדכני ומלהיב של תרבות, אופנה ובילויים. אל אותה סצינה חוזר קיין בסרט הדוקומנטרי "הדור שלי" (הנקרא על שם שירם של ה־Who, "My Generation”), שעולה אצלנו למסכים בסוף החודש.
קיין קריין את הסרט, הפיק אותו (ביחד עם סיימון פולר, האיש שמאחורי הספייס גירלס והפורמט הטלוויזיוני של "פופ איידול") ומככב בו. הוא מספר על עצמו בסיקסטיז וגם מראיין שורה מכובדת של אייקונים של התקופה, ביניהם פול מקרטני, רוג'ר דאלטרי סולן ה־Who, טוויגי, מעצבת האופנה מארי קוואנט והצלם דיוויד ביילי. במילים אחרות: אלה ששרדו.
מנטרת הנעורים של הסיקסטיז, כפי שניסחה אותה להקת ה־Who, הייתה "מקווה שאמות לפני שאזדקן" (“Hope I die before I get old"), אך לא כולם מתו ממנות יתר בגיל 27 או נחנקו מהקיא של עצמם בסופה של מסיבה פרועה בשלהי העשור. חלקם הגיעו לשיבה טובה, ואפילו זוכרים מספיק כדי לספר על זה.
קיין היה מבוגר בכעשור ממרבית כוכבי התקופה האחרים. ב־1960 מלאו לו כבר 27, אי לכך נחשב למעין סנדק של הסצינה. חוץ מזה שבניגוד להרבה אחרים, שנהיו סנסציות בן לילה, הוא היה שחקן רציני שבילה שנים ארוכות על במת התיאטרון הרפרטוארי לפני שנהיה כוכב קולנוע.
רק שמלבד קיין עצמו לא רואים בסרט אף אחד מהמרואיינים. אנחנו רק שומעים את קולם בזמן שאנחנו רואים אותם, ואת חבריהם, צעירים ויפים. הסרט לא מחדש דבר למי שמצוי בהיסטוריה של לונדון בסיקסטיז, אך גם עבורם מדובר בתענוג ויזואלי. הסרט מספק שיטפון של חומר ארכיוני יפהפה מאחת התקופות הפוטוגניות ביותר בהיסטוריה.
קיין הסביר שההחלטה לא להראות את המרואיינים בסרט כפי שהם כיום נבעה מהרצון להשאיר את הצופה כל הזמן בסיקסטיז. לטענתו הצילומים של המרואיינים בהווה הסיחו את הדעת: "אז אתה כבר לא בסיקסטיז ואתה עסוק מדי בלהגיד: 'וואו, תסתכל, הוא הקריח' או 'נכון שהיא השמינה?'". למי שבכל זאת סקרן לראות איך כולם נראים עכשיו, קיין עובד על הפיכת הסרט לסדרת טלוויזיה בת שישה חלקים, שבה יראו את כל המרואיינים כיום.
חיוך גדול ורגליים חשופות
סווינגינג לונדון הייתה שייכת לצעירים. כפי שנאמר בסרט, אף אישה שחצתה את גיל 30 לא הייתה מעיזה להיכנס לבוטיק הלונדוני האופנתי "ביבה", אף שהייתה אטרקציית התיירים השנייה בגודלה בלונדון באותה תקופה, אחרי מצודת לונדון. אם תרבות הטינאייג'רס פרצה בשנות ה־50 בארצות הברית לאחר המלחמה, עם שוק חדש של צרכנים צעירים ומודלים סקסיים לחיקוי כמו אלביס וג'יימס דין, הרי שבשנות ה־60 בלונדון נראה היה כי הצעירים השתלטו על העיר כולה.
הם השתלטו על תעשיית המוזיקה, הקולנוע, האומנות, העיצוב והאופנה, ועיצבו את העיר האפורה והגשומה מחדש בתור מכה של תרבות פופ שמחה ומשוחררת. עד כדי כך שכשרואים תמונות של לונדון בסיקסטיז קל לשכוח את מזג האוויר הקודר של אנגליה. כל מה שרואים הוא נערות יפות בשמלות מיני צבעוניות עם רגליים וזרועות חשופות. כפי שמארי קוואנט הסבירה בסרט: לבגדי נשים יש שלוש פונקציות. הם צריכים למשוך תשומת לב, להיראות סקסיים ולגרום לבחורה להרגיש טוב. "הם לא צריכים להיות מחממים", הוסיפה.
שנות ה־60, כידוע, היו עשור של שינוי חברתי. "זאת הנקודה הרצינית של הסרט", הסביר קיין בראיון ל"גרדיאן". "החברה השתנתה עד שנות ה־60. אני נולדתי בזמן השפל הגדול, אחר כך הגיע הבליץ. פינו אותי וחיכיתי במשך שש שנים למברק שהודיע שאבא שלי מת. התחלה קשה. שש שנים לאחר סיום המלחמה הייתי בצבא בעצמי, בהתחלה כחלק מכוחות הכיבוש בברלין ואחר כך במלחמת קוריאה, נלחמתי נגד הסינים. כשחזרתי הביתה, לונדון הייתה ערפיח ומדיניות קיצוב. הקש ששבר את גב הגמל היה הנאום של חרושצ'וב, שבו אמר שיש להם פצצת אטום ושהם יכולים לשלוח אותה לכאן ולהשמיד אותנו תוך ארבע דקות. אז הגישה הפכה ל'אנחנו אומללים, יש לנו ארבע דקות לחיות, בואו נעשה קצת חיים'. ואלוהים, כמה שעשינו חיים".
ההדוניזם הקיצוני של צעירי אנגליה האופנתיים היווה תגובת נגד ברורה לשני דברים: לעבר האפרורי מחד ולעתיד הלא ברור מאידך. הדור שגדל באווירת הצנע הקשה והמשעממת של שנות ה־50 מאס בראיית העולם השמרנית והכמיהה ליציבות של דור ההורים ורק רצה לכייף. אימת המלחמה הקרה רק חיזקה את הרגש הזה: אם הכל יכול להיגמר בכל רגע, בשביל מה צריך לדאוג מהעתיד? כך התמסר דור שלם של צעירים להווה, זרק את הדאגות מהחלון והלך לרקוד.
אימת האטום אומנם ריחפה מעל, אך שתי דאגות הרבה יותר קונקרטיות הוסרו מלבם של צעירי בריטניה בסיקסטיז. האחת הייתה גיוס החובה לבנים, שבוטל ב־1960. השנייה הייתה הדאגה עתיקת היומין של הריון לא רצוי. כניסתה של הגלולה לשוק בתחילת שנות ה־60 והפופולריות העצומה שלה במחצית השנייה של העשור, שינתה את התפיסה לגבי מיניות. פתאום כבר לא הייתה שום סיבה הגיונית לחכות עד אחרי החתונה, וכולם חגגו. המהפכה המינית התבטאה גם באופנה החדשה שהשתלטה על לונדון: חצאית המיני.
חצאית המיני הפכה לסמל של עיצוב בריטי, ורבים מייחסים את המצאתה למארי קוואנט, שקראה לה על שם מכונית המיני קופר, בטענה שכמו המכונית גם החצאית היא "אופטימית, שופעת חיוניות, צעירה ופלרטטנית". המעצבת ב־ה' הידיעה של סווינגינג לונדון הייתה אחראית לפופולריות של המיני ברחוב, והמעצב הצרפתי אנדרה קורז' הכניס את האורך השערורייתי לעולם ההוט קוטור והזניק אותו מקרנבי סטריט למסלולי העילית של פריז.
בסרט, קוואנט התרברבה על כך שחצאיות המיני שלה כל כך קצרות עד שהן נראות כמו חגורות! היא אפילו עיצבה תחתונים תואמים לחצאיותיה בידיעה שאין ספק שיראו אותם. קיין הדגים היטב את פער הדורות בסרט כשסיפר שאמו פעם אמרה לו שהיא כל הזמן שומעת על חצאיות מיני, אך אף פעם לא ראתה אחת. אז הוא לקח אותה לקינגס רוד באזור צ'לסי, שם הסתובבו שפע של בחורות צעירות בחצאיות ושמלות קצרצרות. תגובתה של אמו: "אם זה לא למכירה, אל תשימי את זה בחלון".
סקס, סמים ואייקונים
אחד הדברים המרשימים במהפכת הצעירים של אנגליה הוא ההתקוממות שלהם נגד חוקיה הנוקשים של חברת המעמדות האנגלית. עד לאותה תקופה הסיכויים של צעיר או צעירה שנולדו למעמד הפועלים לפרוץ מתוכו היו אפסיים. החל מהסיקסטיז צעירים יכלו להצליח במקצועות יצירתיים ללא קשר למעמד שלתוכו נולדו או לסוג החינוך שקיבלו או לא קיבלו. כבר בשנות ה־50 פרצה חבורת סופרים ומחזאים ממעמד הפועלים והמעמד הבינוני שכתבו מחזות מלאי ביקורת חברתית וכונו Angry young men, אך בשנות ה־60 הנראות של צעירי וורקינג קלאס כבר הייתה רווחת הרבה יותר.
לא רק שהעובדה שבאת ממעמד הפועלים הפסיקה להוות מכשול, היה בה גם איזשהו יתרון. סקס, סמים ורוק'נרול היו מגרש המשחקים הטבעי של צעירים מהמעמדות הנמוכים, ולפתע מבטאים אזוריים נחשבו מגניבים. מייקל קיין, שאמו עבדה בתור מנקה והוריו ייעדו אותו לעבודה בשוק הדגים כמו אביו, חלם להיות שחקן. אם באופן מסורתי בחור מרקע כמו שלו יכול היה לשכוח מזה, בסופו של דבר הוא עשה קריירה מהמבטא הקוקני שלו, ולא רק הוא. דור שלם של סלבס צעירים הפסיקו לנסות לדבר במבטא Posh - המבטא של המעמד העליון - ולא הסתירו יותר את המבטאים האמיתיים שלהם. הקינקס שרו במבטא הצפון־לונדוני שלהם, ואריק ברדון מהאנימלס דיבר במבטא ג'ורדי - המבטא של ניוקאסל.
ולא רק המבטאים של הוורקינג קלאס לפתע נחשבו לקולים, אלא גם חוש האופנה שלהם. אם פעם קובעי הטעם היו המעמדות הגבוהים, וכולם רצו להתלבש כמו העשירים, עתה נותני הטון היו צעירי הוורקינג קלאס. הם קבעו מה קול ומה לא, הם המציאו את הטרנדים החדשים, ובמקום שהאופנה תיקבע מלמעלה, היא צמחה מלמטה, מהרחובות, מהמועדונים ומתת־תרבות ה־Mods, שחגגה עם אופנה מוקפדת, וספות ולמברטות, מוזיקה שחורה מיובאת ואמפטמינים.
תופעת טוויגי
גיבורת מעמד הפועלים הגדולה ביותר הייתה הדוגמנית טוויגי, שהגוף השדוף, התספורת הקצרה, הלוק הנערי, הנמשים והרגליים הגפרוריות הפכו אותה לאחד מאייקוני האופנה המזוהים ביותר של שנות ה־60. טוויגי נולדה בשם לזלי הורנבי בצפון לונדון, לאם העובדת במפעל ולאב נגר. השיק האנדרוגיני שלה הפך אותה בגיל 16 לסנסציה, והיא לא התביישה להודות בכך שהיא לא יודעת לדבר במבטא Posh: היא אפילו לא ניסתה. בביקור הראשון שלה בניו יורק היא רואיינה לטלוויזיה האמריקאית על ידי וודי אלן, שניסה להשפיל אותה על ידי כך ששאל אותה מי הפילוסוף האהוב עליה, בידיעה ברורה שלא תהיה לה תשובה - אבל לאף אחד לא היה אכפת.
כמו מייקל קיין, טוויגי סימלה את התרופפות החברה המעמדית האנגלית: לפניהם קשה היה לדמיין בני מעמד הפועלים מקבלים תוארי אצולה מהמלכה, אך בשנת 2000 הפך מייקל קיין לסר, ובסוף השנה שעברה הפכה טוויגי לדיים. גם כוכבי סיקסטיז אחרים, שבאו מרקעים צנועים, כמו פול מקרטני וריי דיוויס מהקינקס, זכו לתוארי אצולה מהמלכה.
"כן, זה קרה לאט אך בבטחה", אמר קיין כשנשאל באותו ראיון ל"גרדיאן" אם מעמד הפועלים השתלט באותה התקופה על התרבות. "דברים קטנים קרו: רדיו קרוליין (תחנת רדיו פיראטית ששידרה מספינה בים הצפוני - ד"ק) הושק לפני שה־BBC סוף־סוף נכנע והחל לנגן מוזיקת פופ. להקות, כמו הביטלס, החלו להופיע בבתי קפה. דיסקוטקים הגיעו מפריז. בפעם הראשונה שהלכתי למועדון 'אד ליב', כל אחד מחברי הביטלס ומחברי הרולינג סטונס פיזזו על רחבת הריקודים. תרבות הפופ עשתה בום, היא התפוצצה, ופשוט המשיכה. ילדי מעמד הפועלים היו בכל מקום. דיוויד ביילי וטרי או'ניל נהיו מפורסמים כמעט כמו האנשים שאותם הם צילמו. אני חלקתי דירה עם וידאל ששון וקיבלתי תספורות בחינם. טרנס סטמפ גם היה שותף שלנו לדירה. הרגשתי שכאילו כל מי שהכרתי נהיה מפורסם".
והם נהיו מפורסמים לא רק באנגליה, אלא גם מעבר לאוקיינוס. במסגרת מה שכונה "הפלישה הבריטית", להקות בריטיות כמו הביטלס, הרולינג סטונס, הקינקס, האנימלז, דייב קלארק פייב ואחרות כבשו את אמריקה באמצע העשור, ולצד הפלישה המוזיקלית, גם שחקנים ודוגמניות בריטים עשו את זה מעבר לים. נשות אמריקה התאהבו במייקל קיין, בשון "ג'יימס בונד" קונרי ובפיטר או'טול.
הדוגמנית האנגלייה ג'יין שרימפטון, שכוכבה דרך בתחילת שנות ה־60, נחשבת על ידי רבים לדוגמנית־העל הראשונה בהיסטוריה. וגם ממשיכת דרכה, טוויגי, כבשה את העולם בקלילות. כשהיא נחתה לראשונה בשדה התעופה בניו יורק ב־1967 היא התקבלה על ידי עדר מעריצים וצלמי פפראצי. ה"ניו יורקר" הקדיש מאה עמודים לתופעת טוויגי.
אך כמו תמיד, המסיבה נגמרה בדאון של סמים. בריאן ג'ונס, אחד מחברי הרולינג סטונס המקוריים, טבע בבריכה אחרי לילה של יותר מדי סמים ומצא את מותו בגיל 27. הקריירה של הזמרת, ה"איט גירל" וחברתו של מיק ג'אגר, מריאן פייתפול, נהרסה אחרי שנתפסה עירומה ועטופה בשטיח פרווה במהלך פשיטה משטרתית על מסיבת סמים בביתו של קית ריצ'רדס, גיטריסט הסטונס. ואם תשאלו את קיין, הפופולריות ההולכת וגדלה של סמים לקראת סוף העשור פשוט הרסה את הכיף.
"מה שהרס את הסיקסטיז, לקראת סוף העשור, היו הסמים", העיד קיין. "אם אנשים לקחו קוקאין, הם התחילו לדבר שטויות ולא הפסיקו במשך שעות. אם הם לקחו סמים אחרים, הם פשוט היו יושבים ואומרים 'וואו, בנאדם'. או שאנשים דיברו מהר מכדי להבין, או שאנשים לא אמרו שום דבר בכלל. זה גמר את הסיקסטיז כמו שהכרנו אותם: חבורת שיכורים עושים שטויות ורוקדים כמו משוגעים".