הנוהים אחר סרטי מאפיה דוגמת "הסנדק", "החבר'ה הטובים" או הסדרה "הסופרנוס" יכולים היו בוודאי לזהות את פרצופו של פרנק אנטוני ואללונייה שהופיע בדמויות משנה בסרטים האלה ובסרטי פשע נוספים. קודם שהשתחל אל תעשיית הסרטים הועסק ואללונייה הגברתן כמשליך שיכורים מ"קופקבנה", מועדון הלילה האופנתי של מנהטן. בסתיו 1962 הקופקבנה נסגר זמנית לשיפוצים, והבריון קיבל על עצמו עבודה זמנית כנהג ושומר הראש של מוזיקאי שחור עור בשם דון שירלי, שעמד אז לצאת לסיבוב הופעות כל־אמריקאי, ובכלל זה גם במדינות הדרום הגזעניות, שתושביהן חיוורי העור לא ראו בעין יפה כניסה של שחורים לטריטוריה שלהם.

שירלי, שכונה "דוק", היה פסנתרן ומלחין ממוצא ג'מייקני, שאומנם התמסר לכתיבה של מוזיקה קלאסית - סימפוניות, אופרות וקונצ'רטים לצ'לו ולכינור - אך עשה לו את שמו הגדול מפריטה על קלידי הפסנתר, שבמהלכה הוא התיך אלמנטים מן הג'ז הבידורי אל תוך עקרונותיה של המוזיקה הרצינית יותר. שילוב מנצח זה הביא את חברת התקליטים קולומביה, שהוציאה לאור את אלבומיו, למסקנה שכדאי להריץ אותו לחודשיים של הופעות חיות, כאשר אותו ואללונייה זריז אגרופים, שמוצאו איטלקי כמובן, משמש לו כבן לוויה המופקד על שלומו הפיזי.

מפגש ההפכים האנושיים הזה - לבן לעומת שחור, ספוג תרבות מול פרא אדם, וגם הומו מופנם המשתדל להתמודד עם מוחצנותו המאצ'ואיסטית של השני - מתנהל בדיוק לפי הספר. תחילה התנשאות (הדדית), לאחר מכן התנכרות ולבסוף, איך לא, ידידות אמת שנוסקת אל שיאה, אנחנו הרי באמריקה, דווקא בליל חג המולד, כשמזמורי הפיוס הכלל–עולמי מושלים בכיפה.

"הספר הירוק" מתיימר למצות מהסיפור האנושי הקטן הזה, שמתנהל במקביל לתקופת שהותו של ג'ון קנדי בבית הלבן (ויש לכך אזכורים בסרט), כל מיני הבחנות על אודות טבעה של החברה האמריקאית. שני עניינים אישיים מתבלטים עוד בטרם נשאבים לתוך העלילה הזו. האחד קשור בניק ואללונייה, התסריטאי שכתב את הסרט, שאינו אלא בנו של אותו נהג איטלקי, שכינויו אז היה "טוני ליפ". רמז עבה לכישורי הפטפטת שלו.

העניין האחר, מפתיע יותר, קשור בזהותו של במאי הסרט, פיטר פארלי. ממוצר פילמאי השואף להתבונן בעיוותים השונים של החברה המגוונת המרכיבה את ארצות הברית, מותר היה לצפות כי מי שיעצב אותו יהיה קולנוען בעל ניסיון בהתמודדות עם נושאים בעלי עניין סוציאלי. לכן מפליא למצוא את פארלי בעמדת הבימוי. שהרי הוא אחיו של בובי פארלי, והשניים יחד, תחת שמם המשותף האחים פארלי, חתומים על כמה מהקומדיות היותר סרות טעם שהופקו בהוליווד. לדוגמה: "טיפשים בלי הפסקה" המביך או "כולם משתגעים על מרי" המביש.

מובן שוואללונייה הבן עיצב את דמות אביו בגוונים אוהדים (ועוד יותר מכך את דמות אמו, שאומנם תופסת חלק זעיר בסיפור, אבל חלק משמעותי). ההפתעה מגיעה מכיוונו של פארלי, המוכר בהוליווד כמיסטר וולגריה. דווקא הוא מכתיב טון פייסני לסרט, שדומה כי משימתו העיקרית היא לשאת חן בעיני הקהל, ובעיקר להתחנף אל הצופים האמריקאים מהזן הליברלי, שעדיין המומים לגלות גם כיום כי לפני 50 או 60 שנים מולדתם המהוללת הייתה לא יותר מקן חשוך של גזענים, פאשיסטים ושונאי זרים (וכאילו שזה השתנה).

הנהג האיטלקי והמוזיקאי מג'מייקה משייטים ברחבי היבשת כשהם בתוך קאדילק סדאן תכולה, שממנה הם מגיחים החוצה מעת לעת ומגלים את זדונו של האדם הלבן, שעסוק בעיקר במשימות מעצר שרירותיות של שחורי עור, או בהלבנת פניהם ברבים. שום דבר חדש שלא ידענו קודם לכן, אלא שהפעם הוא מוגש באריזה חייכנית ומוכנה לחימום אינסטנט במיקרוגל הקרוב למקום מגוריכם.

העלילה נודדת מניו יורק למרילנד, ומשם לאוהיו ולאינדיאנה, וגם לקרוליינה הצפונית ולטקסס, ומגיעה לבסוף למדינות הדרום החשוכות מיסיסיפי ואלבמה. למרות הטלטלות בדרכים, הרי שבסיס הסיפור נטוע במערכת היחסים המתפתחת בין שני הגברים מנוגדי האופי והגישה לחיים. ואת זה, למרות כל האוטוסטרדות וההרים והעמקים החולפים בסך על המסך, אפשר לעשות באולם תיאטרון, על במה מוארת.

במילים אחרות: "הספר הירוק" קם ונופל על יכולת הביצוע של שני שחקניו הראשיים: ויגו מורטנסן בתפקיד טוני ליפ, ומהרשלה עלי בדמות דוק שירלי. הניגודים המוחלטים ביניהם גוררים את "הספר הירוק" למפגן של להטוטי משחק. כאילו שמול המצלמה (או למען האמת על הבמה) עומדים לורנס אוליבייה בפינה אחת ואיאן מקלין בפינה האחרת. זה מרצין פניו וההוא מתחייך; זה כובש חיוך וההוא מרים קולו; זה מקבל את הדין בהכנעה וההוא מנופף בידיו בהתרגשות שאינה במקומה.

הדיאלוג הזה, שאמור היה לשקף קשתנרחבת של מחוות אנושיות, מדגים יותר מכל את הכישורים הטכניים של מורטנסן ומהרשלה. מורטנסן, שהרבה בעבר להופיע בסרטיו של דיוויד קרוננברג, מנסה לשתול בתוך דמותו של טוני ליפ כמה יסודות קרוננברגים אפלים, שכאילו יניפו אל על את רף המורכבויות של הנהג השרירן. לעומתו, מסתפק עלי בטחינה חוזרת של תפקידו מ"אור ירח", שהביא לו לפני שנתיים את האוסקר, וככל הנראה יביא לו גם הפעם את אותו הפרס.