פלוריאן מריה גאורג כריסטיאן גראף פון הנקל דונרסמארק. שם ארוך לבמאי ארוך מידות, שמתנוסס לרום של שני מטרים וחמישה סנטימטרים. מן הסתם, הגבוה בקולנועני תבל. פון דונרסמארק, שלפני תריסר שנים לכד את תשומת הלב של צרכני הקולנוע בסרט הביכורים הבעייתי שלו "חיים של אחרים", מריץ כעת בבתי הקולנוע בישראל, כמו גם בארצות הברית, את "יצירה ללא מחבר", סרט בעל אורך מאתגר של שלוש שעות ואף יותר, הפוסע בעקבות אותן בעיות שהתבלטו אצלו בעבר. בתווך בין שני סרטים אלה הספיק הגרמני הארוך לעשות את "התייר" (עם ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי), שמוטב היה אילו לא היה נעשה.

פון דונרסמארק, הנושא תואר רוזן, הוא בן למשפחת אצולה ממערב גרמניה, הנוטה, כך זה מצטייר מסרטיו, להשקיף על מה שהתרחש במזרח גרמניה בעיניים של מדען המתצפת ומתעד חיים של חרקים. שם במזרח, כך עולה, חיו במחצית השנייה של המאה ה–20 כל מיני חגבים אנושיים מהונדסי מוח ששימרו, למרות הכסות הקומוניסטית שלהם, את המורשת הנאצית. ואת זה טוען מי שבגר והתחנך בתוך גרמניה המערבית, המדינה שמעולם לא השכילה להפנים את הלקח של הרייך השלישי.

יותר מכל התבלט "חיים של אחרים", שזכה בשעתו לפרסים רבים ולחיבוקים עזים, בחשיפת אמת אפורה אחת, שכמו באה לטשטש אמת שחורה ממנה. הקומוניסטים, נו נו נו, היו נוראיים, והשטאזי שלהם, נו נו נו, היה יורש טבעי לגסטפו. גישה נוחה זו של פענוח עברה המפלצתי של גרמניה מדריכה את פון דונרסמארק גם ב"יצירה ללא מחבר", ששעתיים ורבע מתוכו מתרחשות בגרמניה המזרחית האדומה של שנות ה–50. זוהי מין גרמניה שכל החפץ לגרד את הציפוי של השליטים בה, יגלה מיד את שכבת הטיח שמתחתיה מסתתר עדיין הנאציזם. כאילו שגרמניה המערבית של ממשל קונרד אדנאואר לא הייתה גרועה ממנה. כמה נוח שהייתה בנמצא אותה גרמניה אחרת, אדומה, שנבלעה ב–1991 בבטנה של האחות הקפיטליסטית שלה, וכמה נוח ונגיש הוא להפיל עליה את התיק של השכחת העבר, וגיהוץ מכוון של החלקים המקומטים שבו.

***

עד עכשיו, חובה לציין, עושה טקסט זה עוול לסרטו של פון דונרסמארק, שבכלל מתכוון להתעסק בנושא אחר לגמרי - באמת של האומן, ולא במתח בין העבר ההיסטורי ומחיקתו. הבעיה היא שדווקא בעלילת "יצירה ללא מחבר" קשה להפריד בין הדיון על אודות עשיית האומנות לבין העיסוק בעבר הנאצי, שכן זה מה שעושה גיבור הסיפור, שאישיותו ופועלו כאילו הם אלה שגוררים את הקולנוען למקומות שהוא אולי לא רצה להיות בהם.

גיבור הסיפור הוא ילד בן 6 בשם קורט ברנרט, שמשפחתו חיה בעיר דרזדן שבמזרחה של גרמניה. הילד נחשף לאומנות בשנת 1938, כשדודתו אליזבת נוטלת אותו עמה לסיור מודרך בתערוכה המוקדשת ל"אומנות המנוונת". הזמן הוא זמן שלטון הנאצים, והתערוכה מוקיעה את כל אותם אומנים שלא יצרו ברוח בניית האדם החדש בנוסחה הארית שלו. אותה דודה (ססקיה רוזנדהל) מאירת פנים, מאובחנת כחולת נפש ובמצוות שליחיו של הפיהרר לשמירת איכות הגזע היא נשלחת למחנה ריכוז, ומשם מועברת להשמדה בתא גזים.


"יצירה ללא מחבר". קולנוע לב "יצירה ללא מחבר". קולנוע לב


הילד צולח את הפצצת עירו דרזדן ומחיקתה מעל פני האדמה בידי טייסי בעלות הברית, ולאחר כניעת גרמניה הוא משתלב בתעשיית התעמולה הקומוניסטית, ששמה דגש מיוחד על ציור ופיסול ברוח הריאליזם הסוציאליסטי מבית היוצר של סטלין. הילד, כעת כבר בחור (טום שילינג), לומד אומנויות והופך לצייר מבוקש בתחום ציורי הקיר המנציחים את האמת הקדושה של הפועל והעמל, במסורת הפרסקאות של האומן המקסיקני דייגו ריברה. הבחור הזה מכיר בחורה בשם אלי (קיצור גדוש בסמליות לאליזבת), שגם היא עוסקת באומנות והשניים נישאים. מאוחר יותר קורט הצייר לומד שחותנו, קומוניסט מכובד, מנהלו הנערץ של בית חולים משגשג, אינו אלא הרופא הנאצי (סבסטיאן קוך), ששלח את דודה אליזבת לתא הגזים. אבל עד אז יש עוד זמן, שהרי הסרט מכיל לא פחות מ–188 דקות, ורבות רבות מהן די מיוגעות.

ברגע אחרון של חסד היסטורי, בחורף 1961, עורקים קורט ואלי (פאולה ביר) מהקומוניזם המדכא אל הקפיטליזם המשחרר. זה קורה בברלין החצויה, חודשים ספורים לפני הקמת החומה המשוקצת. כשהוא במערב, מוחק קורט את כל יכולותיו בתחום ציורי הקיר. וכעת כשהוא בבחינת טאבולה ראסה הוא מתמסר ללימוד מחודש של עיקרי אומנות הציור, והפעם תחת עקרונות האוונגרד התוסס. כל זה קורה לו כסטודנט באקדמיה של דיסלדורף.

***

מאחורי תהליך ההתחדשות האישית מנקרות בזיכרונו של קורט שתי אמיתות נצחיות, שדודה אליזבת ניסתה להנחיל לו כשהיה עוד ילד. בעצם, בגלל האמיתות המוכרות הללו היא מצאה את מותה. "לעולם אל תסב מבטך", הורתה לו הדודה, שגם השכילה לפסוק כי "כל מה שאמיתי הוא יפה".

עם שתי אמיתות יוקדות אלה מגלה קורט את הייחודי שבאומנות שלו, ובצלן הוא מחבר בין הפוליטי לחברתי, בין הסתרת האמת המכאיבה לחשיפתה הגואלת, בין החיים לאומנות. מובן מאליו, כשחוטבים עצים שכאלה, ברור שניתזים גם שבבים מסביב. לכן אין פלא שבדרכו לצמרת הציירים המהוללים של גרמניה המערבית, קורט משאיר אחריו לא רק המונים מריעים, אלא פה ושם גם כמה נעלבים ונוטרי טינה.

פון דונרסמארק ביסס את עיצוב דמותו של קורט על נפתולי חייו של גרהרד ריכטר, המוכר כיום כבכיר האומנים היוצרים בגרמניה המאוחדת. ריכטר אכן נצר בלבו צלקת מדממת על אודות דודתו שנרצחה על ידי רופאים נאציים במבצע האותנסיה, שבמהלכו בוצעו המתות החסד של הגרמנים. ריכטר נשא לאישה את בתו של רופא שעיצב את עיקריה של אותה תוכנית השמדה. זאת ועוד, ריכטר אכן ניצל את התערוכה הגדולה הראשונה שלו כדי לחשוף, ובענק, את עברו של החותן הרצחני, ואת החיבור בינו לבין הדודה המנוחה. גם המרצה הבכיר לאומנויות האוונגרד בדיסלדורף מעוצב על פי דגם מציאותי של האומן המהפכן יוזף בויס, וכך גם חברו לספסל הלימודים של הגיבור, שגזור על פי הביוגרפיה של זיגמר פולקה, גם הוא מבכירי האומנים בגרמניה.

בכתבת ענק שפורסמה לפני שבועיים במגזין "ניו יורקר" מגוללת העיתונאית דנה גודייר את סיפור ההתחברות וההתיידדות בין פון דונרסמארק וריכטר, שנפגשו על מנת לעבוד ביחד על כתיבת התסריט ל"יצירה ללא מחבר". מסתבר שבאיזשהו שלב בהכנת התסריט וכתיבתו, נקרא לו שלב האפייה, נפלה מחלוקת עזה בין הצייר לבמאי, וריכטר דרש מפון דונרסמארק לשנות לגמרי את העיסוק של קורט, בן דמותו הפילמאי, מצייר לסופר. הקולנוען סירב לדרישת הצייר, והפיצוץ (הצפוי) הגיע. וכך קרה שריכטר בן ה–87 טרם צפה בסרט, אף על פי שהוא העפיל בחודש שעבר לשלב הגמר במועמדויות לאוסקר.

"יצירה ללא מחבר". קולנוע לב "יצירה ללא מחבר". קולנוע לב


ומה יראה ריכטר על הבד ביום שיתרצה לגשת לבית הקולנוע הסמוך לביתו? הוא יראה סרט מסחרי העשוי במתכונת של שבלונה טלוויזיונית, שאינו מהסס לחבר קיטש למוות. כל כמה שננסה לחמוק מכך, סקס ממשיך למכור, ופון דונרסמארק אכן מפזר בנדיבות בלתי הכרחית סצינות מין לאורך הסרט כולו, כך שנוכל כולנו להתפעל מגופן החשוף של השחקניות הגרמניות הצעירות המגלמות את הדודה אליזבת ואת הרעיה אלי.

כל הסקס הלא הכרחי הזה יכול היה להיות אלמנט זניח ב"יצירה ללא מחבר" אלמלא נוספה לסצינות המיטה (גם בעמידה!) סצינה שערורייתית המתרחשת בתוך תא גזים, שאליו נדחסות להשמדה נשים מעורטלות, כולן גרמניות, כולן צעירות ורעננות, וכולן מצולמות באסתטיקה מתייפייפת. בושה וחרפה היא לצלם בתוככי חדר המוות, ועלבון הוא לבצע זאת באופן דקורטיבי, בקומפוזיציות מחושבות של שדיים ואחוריים. ולא רק פון דונרסמארק ראוי לגינוי בשל סצינה זו, אלא גם הצלם האמריקאי כלב דשאנל ("להיות שם", "הצוות המובחר") שטרח להתקין לבד את כתם הטעם הרע הזה.

אגב, מי שרוצה ללמוד משהו על תולדות האומנות הגרמנית במאה ה–20, מהאקספרסיוניזם ועד אומנות המושג, דרך זרם פלוקסוס והפופ ארט, מוזמן להצטרף תוך כדי הצפייה בסרט לשני סיורים מודרכים. הראשון, בעניין "האומנות המנוונת", כבר אוזכר כאן קודם לכן. השני, שמתחולל בזמן תיאור תהליך הרישום והקליטה של הסטודנט קורט באקדמיה לאומנויות של דיסלדורף, מתמקד בפיצולים ובקליקות שאפיינו את העיסוק באוונגרד של אומנים כמו פולקה או גאורג בזליץ. אומנם הרצאות מלומדות אינן הדרך הנאותה להעביר מידע בקולנוע, אבל אנחנו בגרמניה וכאן הדידקטי הוא עדיין המלך.

מבין השחקנים ראוי לציון מיוחד רק סבסטיאן קוך, המגלם את הרופא הנאצי שעולה ופורח בעידן הקומוניסטי. קוך, שגילם ב"חיים של אחרים" את הקורבן של המשטר שאחריו עוקב סוכן השטאזי, מעצב הפעם את הטיפוס המנוגד - דמות המענה. האם יכול להיות שפון דונרסמארק רוצה לרמז כי בנפשו הדואלית של הגרמני בן המאה הקודמת שכנו ההפכים האלה זה לצד זה?