פרולוג

"אין דבר כזה עשיר מדי, בריא מדי או יפה מדי" הייתה אומרת אסיה, השכנה החכמה שלנו שהייתה החברה הכי טובה של אמא שלי.

כשנתקלתי בו בפעם הראשונה, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה שאני חייב להגיד לה שהיא טועה, כי ממש עכשיו ראיתי במו עיני מישהו יפה מדי. אבל אסיה כבר מתה.

זה היה בתחילת שנות ה־80 ברחוב פינסקר בתל אביב, כשפגשתי מולי במקרה את עדנה מזי"א. זה היה כמעט עשר שנים לפני "וינה על הים" ו"משחקים בחצר האחורית" ו"חברות הכי טובות" וקריירה מפוארת של מחזאית ושל במאית. עדנה ואני הכרנו עוד הרבה לפני כן בנהלל, שאליה היינו מסופחים כי היא התחתנה עם יואב מנהלל ואני עם שולה מנהלל.

ברחוב פינסקר בתל אביב נפגשנו במקרה. לצדה עמד צעיר שנראה לי לא אמיתי ולא מכאן. הם היו כמו פיגמליון וגלתיאה, אבל הפוך. כאילו היא הייתה הפסלת שהפיחה רוח חיים בפסל. עדנה אמרה משהו על זה שהם עובדים ביחד על סרט. ולי, שיסלח לי מי שצריך לסלוח, היה ברור שזה סיפור כיסוי שבדתה רק כדי שחס וחלילה הוא לא ידלוף לנהלל. כי שם בטח ישמחו מאוד לשמוע כמה שיותר פרטים על המפגש הזה.

הפסל האנושי היה חסר סבלנות והאיץ בעדנה לסיים את הפגישה המקרית.

ככה פגשתי את עמוס גוטמן היפה מדי.

תמונה ראשונה

רוצה לספר על חווית קנייה טובה. קניתי נעלי בובה לילדה בת שנתיים וחצי. היא לא נעלה אותן ולאחר כחודשיים כבר היו קטנות עליה. התקשרתי לחנות ואמרו שאין בעיה להחליף... והחליפו לי בלי בעיה. זה מרגש ולא מובן מאליו. אז כל הכבוד על השירות והאדיבות שהפגינו. אחזור לקנות שם שוב.

(פוסט של קונה בנעלי במבינו, 11/11/2018)

כל רמת גני אמיתי מכיר את חנות הנעליים "במבינו" שברחוב ביאליק. הקימו את החנות הזו, שבהחלט ניתן לקרוא לה מיתולוגית, ההורים של עמוס גוטמן שעלו עם בנם בן ה־7 מרומניה. החנות, אגב, נמצאת שם גם היום ומנהלת אותה אחותו של עמוס גוטמן. כי עמוס, בניגוד לתקוות ולציפיות של הוריו בחר לעסוק באומנות, או שנכון יותר לומר שהאומנות בחרה בו.

הוא למד במגמת הקולנוע בבית צבי, שם גם ביים את סרטיו הראשונים, שהיו סרטים קצרים. הסרט השלישי אחרי "מקום בטוח" ו"פרמיירות חוזרות" נקרא "נגוע". זה היה "נגוע" הקצר להבדיל מ"נגוע" הארוך, שהיה לסרטו הראשון באורך מלא. מי שהפיק אותו היה אנריקה רוטנברג, שמשפחתו עלתה ארצה מארגנטינה באותה השנה שבה עלתה משפחת גוטמן מרומניה.

אנריקה רוטנברג הוא קבלן ואיש מכירות ובן למשפחה שבבעלותה היו אולמות תיאטרון בארגנטינה. אדון גוטמן, אבא של עמוס, הכיר לאיש שסיפק לו סחורה את בנו וזה החליט להשקיע ב"נגוע" שיצא אל המסכים בשנת 1983.

אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית... שיהיה חייל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה. המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. הקהל כאן לא יקבל את זה. יש קרובי משפחה מתים, למה שיזדהו איתי?

("נגוע" / תסריט עמוס גוטמן ועדנה מזי"א)

"נגוע" לא הצליח מסחרית. הוא גרם מבוכה ואי־נוחות לקהל הרחב. אפילו המבקרים לא ממש הצליחו לגבש דעה בנוגע אליו:

אין כאן סרט תרתי משמע, ובכל זאת יש מה לראות. הסיפור: בחור הומוסקסואל חולם לעשות קולנוע, אך לא מצליח להרים הפקה. חבוט, לא מרתק ובוודאי לא מצליח להחזיק עלילה של שעה וחצי. למרות זאת כדאי לראות את "נגוע" משום הקסם המוזר שעמוס גוטמן הבמאי ויוסי ויין הצלם הצליחו להפיק מן המסך.

(מאיר שניצר / "כל העיר")

ומצד שני:

אי אפשר לטעות באמינותן של כמה מהדמויות... הן כל כך מיוחדות, שרק המציאות מסוגלת להמציא שכמותן. זה כוחו העיקרי של הסרט. אולי אין הוא מלוטש מבחינה צורנית, אבל יש בו אמירה אמיתית הנוגעת בחוויות אמיתיות, ומשום כך היא קומוניקטיווית לקהל הצופים.

(רחל גורדין / "הארץ")

אפילו הקהילה ההומוסקסואלית לא פרגנה לסרטו הראשון של עמוס גוטמן. במגזין המאמרים "אימגו", כתב דן לחמן 12 שנים אחרי מותו של גוטמן שבתוך הקהילה ההומוסקסואלית הוא לא היה שנוי במחלוקת, כי פשוט שנאו אותו. לא אותו אישית, אלא את הסרט. לדעתו של לחמן, כשהם ראו את ההשתקפות שלהם על המסך, הם שנאו את מה שראו. הם פשוט לא יכלו להתמודד עם הפצע הפעור שפתח בפניהם עמוס גוטמן.

פרס השחקן הטוב ביותר הוענק באותה שנה, 1983, ליונתן סגל, כוכב הסרט. את המוזיקה שלו כתב אריק רודיך, חבר שלי שנפטר באופן פתאומי לפני עשרה ימים.

זה לא הרבה. זה לא מעט.

זה לא ממש. זה לא כמעט.

זה לא קרוב. זה לא ליד.

זה מטפטף לאט לאט.

פעם היו לי חלומות

והם גדלו והם גבהו מאוד

אי פעם.

עד שעייפו ממלחמות ומשנאות

וזעם.

לו רק ידעתי להשיב אותם אלי

כמו פעם,

את כל חלומותי.

("היו לי חלומות" / מילים: אבי קורן. לחן: אריק רודיך)

תמונה שנייה

בשנת 1986 עלה למסכים סרטו השני של עמוס גוטמן "בר 51", שגם אותו הפיק אנריקה רוטנברג למרות הכישלון המסחרי של הסרט הקודם.

"אני מרגיש שהקולנוע הציל אותי", אמר גוטמן בראיון לעירית שמגר ב"מעריב". "הצורך שלי להיות אינדיבידואלי אולי דופק אותי. אבל זה אני. בחירה שלי".

הסרט זכה בשלושה פרסים: פרס הסרט הישראלי הטוב של השנה, פרס השחקנית הראשית שהוענק לסמדר קלצ'ינסקי והצלם יוסי ויין, שקטף את פרס הצילום.

עם ההצלחה הזו המשיכו אחרי שנה עמוס גוטמן, עדנה מזי"א ואנריקה רוטנברג לסרטם השלישי. הפעם זה היה משהו אחר. לא הומוסקסואלים, לא תל אביב ולא שנות ה־80. אני מודה ומתוודה שרק עכשיו נפתרה לי התעלומה. כשראיתי את הסרט בזמן אמת הוא הצליח לבלבל אותי. חיפשתי רמזים נסתרים לשאלה מה פתאום מלחמת השחרור שהתרחשה הרבה לפני שנולד עמוס, שנתפס כבמאי אישי כל כך. מה לו ולחייל פצוע אנושות שמוטל במנזר שהפך לבית חולים צבאי.

בספר של אריאל שוייצר "קולנוע ישראלי חדש", מציע המחבר את ההסבר הזה:

ב"חימו מלך ירושלים" עיבוד לרומן מאת יורם קניוק, שבר גוטמן לחלוטין את הדימוי האידילי של הלוחם הישראלי וחתר תחת מוטיב ההרואיות שאפיין בעבר את מרבית סרטי המלחמה הישראליים... העיסוק של גוטמן בגופניות פגומה, "בלתי תקינה", משתלב בעניין שגילה הבמאי לכל אורך דרכו הקולנועית במודלים "אחרים" של גבריות.

אבל העובדות הן יותר פרוזאיות. יורם קניוק הציע את "חימו מלך ירושלים" לגוטמן, שביקש לעשות סרט מספר אחר שלו. הוא גם הבטיח לעזור בגיוס תקציב לסרט. עמוס גוטמן היסס. המפיק רוטנברג לחץ. עדנה מזי"א כתבה את התסריט, הפעם לבדה. אף על פי שהתקציב המובטח לא הגיע, הסרט הושלם, הוא אפילו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל שיקגו. ואצלנו? לא התלהבות גדולה. "הסרט נבחר לפתוח את פסטיבל חיפה", כתב נחמן אינגבר ב"ידיעות אחרונות". "זו רק הוכחה לכך שאין בארץ מספיק סרטים לפתוח כמות כזאת של פסטיבלים".

ואלה מן הפצועים שלא היו ערים ודרוכים ניעורו בבהלה והביטו כה וכה, ומיד התחיל הפעמון מכה כמטורף. פראנג'י קם ממצעו וניגש אל חימו, חייך אל פניו השלוות, והחל לשיר בקול צווחה:

... חימו וטולטול זוג נאה,

מי שלא מאמין, יבוא בעוד שנים

ויראה אותם מחותנים...

ומיד הצטרפו כל הנכים והפצועים בקולות ניחרים ורוויי שינה. והכול צווחו וצהלו ומחאו כפיים ורקעו ברגליים.

("חימו מלך ירושלים" / יורם קניוק)

אפילוג

מחר, 16 בפברואר, ימלאו 26 שנה למותו. הוא היה רק בן 38 כשנפטר מאיידס. המחלה שלקחה אותו "כיכבה" גם ב"חסד מופלא", הסרט האחרון שלו שעלה שנה לפני מותו.

בראיון עם נחמן אינגבר ב"ידיעות אחרונות" אמרה רבקה מיכאלי, שגילמה בסרט את אמו של תומס החולה: "עמוס קנה אותי באישיות שלו יותר ממה שאמר לי על הדמות. כל כך התפעלתי ממנו, עד שאם היה אומר לי להיות אופניים בסרט, הייתי מסכימה".

"למות זה נורא", אמר עמוס גוטמן לענת מידן באותו עיתון. "יש לקום בבוקר - אם אתה חי, זה כבר טוב... אני כבר מזמן הפסקתי לתכנן מה אעשה בשנה הבאה, נניח. אבל בבקשה, בבקשה, אני רוצה לעשות עוד סרט אחד. רק עוד אחד".

"חסד מופלא" נבחר כסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ובפסטיבל הסרטים ההומו–לסביים בטורינו.

ולא נעשה חסד ולא היה עוד סרט אחד אחריו.

מה מופלא חסדו

מה מתק קולו

שגאל אומלל כמוני

אבוד. תעיתי

אך עכשיו

לא עוד אתעה סומא

אך עכשיו - רואה

חסד זה לימד

את לבי לפחוד

חסד זה ניקה מפחד

("חסד מופלא" / תרגום: שלמה קאלו)