בשבוע הקרוב יעלה בבתי הקולנוע הסרט השוודי־דני "להיות אסטריד". זהו סרט ביוגרפי על חייה של אסטריד לינדגרן, אך הוא לא מספר על איך שהיא תקתקה במכונת הכתיבה הישנה שלה את "בילבי", אלא מה קרה לה הרבה לפני שהפכה לאחת מסופרות הילדים המפורסמות ביותר בעולם.

לינדגרן פרסמה עשרות ספרי ילדים, אך הדמות המפורסמת ביותר שהגתה היא כמובן זו של הילדה הג'ינג'ית עם הצמות הזקורות והגרביים הארוכים. כפי שלינדגרן בעצמה אמרה, הקסם של בילבי הוא שהיא "ילדה שיש לה כוח". ובאמת, יש לה כוח פיזי רב, כסף, וגם עצמאות ונחישות - אך היא לעולם לא משתמשת בכוחה לרעה, מקסימום לקצת השתובבות.

בילבי בת ה־9 היא ילדה פרועה, אנרכיסטית ודעתנית, מלאה בשמחת חיים, בדמיון וברעיונות. עבור אין ספור ילדים מסביב לעולם - בטח בימים שבהם הסמכות ההורית הייתה קצת יותר נוקשה מכפי שהיא כיום - בילבי חסרת הבושה והעכבות חיה את החלום.

היא גרה לבד, ללא השגחת מבוגרים, בבית ישן בשם "וילה וילקולה", שתורגם אצלנו פעם גם ל"וילה מצחיקולה". אמה מתה מזמן, ואביה, לטענתה, הוא רב חובל של ספינה המפליגה בים הדרומי. יש לה סוס וקוף בשם מיסטר נלסון וארגז מלא בזהב. אין מי שיגיד לה מתי ללכת לישון או מה לעשות. היא יכולה להשפיל שוטרים ומורים, ובכלל, לעשות מה שבא לה: אפילו ללבוש שני גרביים לא תואמים.

בילבי מתחברת עם ילדי השכנים, טומי ואניקה, שהם ילדים שוודים רגילים, ששומרים על היגיינה, אומרים "תודה" ו"סליחה", הולכים לבית הספר (אפילו בזמן) וגרים עם הוריהם. החתרנות של ספרי בילבי הפכה אותם ללהיט אצל ילדים מסביב לעולם, שקינאו בעצמאות ובחופש של הגיבורה, בזה שהיא יכלה לאכול כמה ממתקים שהיא רק רוצה, ובזה שהיא יכלה להגיד מה שבא לה ולצחוק על מבוגרים נפוחים ומתנשאים.

הילדה שאכלה עוגת קרם שלמה במסיבת קפה מנומסת - חיה מחוץ לכללי ההתנהגות והנימוס של החברה שבה היא חיה. אפשר לומר שהיא הייתה הפאנקיסטית הראשונה. ילדה פיקטיבית בת 9 משוודיה עשתה קריירה מיריקה שובבית וצוהלת בפרצופה החמוץ של הבורגנות, שנים לפני שג'וני רוטן וסיד וישס עשו זאת בשנות ה־70 בלונדון. בדיוק כמוהם, בילבי שחטה פרות קדושות וחשפה את הצביעות של עולם המבוגרים.

מתוך הסרט "להיות אסטריד". באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג מתוך הסרט "להיות אסטריד". באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

הילדה המצחיקה והנון־קונפורמיסטית הג'ינג'ית, שעלילותיה פורסמו לראשונה בשוודיה ב־1945, הפכה לאייקון פמיניסטי וסמל לרוח השוויונית של התרבות השוודית. במקור קראו לה, ולספר שבו היא כיכבה, "פִּיפִּי ארך גרב". בשוודית פיפי זה ציוץ ציפורים, אבל בעברית אי אפשר לקרוא לילדה פרועה ומרדנית ככל שתהיה פיפי, ועל כן נאלצו לשנות את שמה.

במשך השנים ובתרגומים שונים היא זכתה לכמה שמות. השם "גילגי" שקיבלה בשנות ה־50 בתרגום הראשון של הספר לעברית, לא כל כך תפס, וכיום כל ילדי ישראל והוריהם מכירים אותה בתור "בילבי גרב־ברך" או "בילבי בת־גרב" או פשוט "בילבי". אלא ש"פיפי" היה קיצור של שמה המלא: Pippilotta Viktualia Rullgardina Krusmynta Efraimsdotter Långstrump - שגם אותו היה צריך לעברת בלי לאבד מהחן של המקור. המתרגמת תמר שלמון קראה לה "גילגיגונדה ויקטואליה וילונונת פטרוזיליה בת אפרים גרב־גור", ואילו מהמתרגמת דנה כספי היא קיבלה את השם הלא פחות מרשים, "בילבילוטה צידניה וילון־גלילה נענע־מסולסלה בת אפרים גרב־ברך".

מאז שנות ה-50 תורגמו עלילות בילבי לעברית מספר פעמים. לעתים יצאו הספרים כקבצים שמנים שמאגדים יחדיו כמה סיפורים, ולפעמים הם פורקו לספרים דקים יותר. ב־1956 יצא התרגום הראשון של אביבה חיים, שיצא מחדש גם בשנות ה־60 וה־70. לאורך שנות ה־70 יצאו תרגומים חדשים של תמר שלמון לכמה סיפורי פיפי, שבינתיים הפכה מגילגי לבילבי.

התרגום החדש ביותר הוא זה של דנה כספי מ־2009. זהו תרגום מלא של הספר הראשון בסדרה, המלווה באיורים חדשים של לורן צ'יילד הבריטית, שמרבית ילדי ישראל מזהים את סגנונה הייחודי מסדרת ספרי "צ'רלי ולולה", שהיא כתבה ואיירה, ומסדרת האנימציה המבוססת עליהם.

בילבי. צילום מסך בילבי. צילום מסך

"אסטריד לינדגרן מאוד פופולרית אצלנו בספרייה", מעידה נועה דגן, ספרנית בספריית הילדים של בית אריאלה בתל אביב. "לפני כמה שנים הוציאה שהם סמיט ביוגרפיה של לינדגרן המיועדת לילדים בשם 'אגדת אסטריד'. בכלל, אנחנו בתקופת פריחה של תרגומים משוודית, כמו סדרת 'דוני' של רוסה לגרקרנץ ו'אלסה מרי והאבאים הקטנים' של פיה לינדנבאום. מכל ספריה של לינדגרן בארץ תמיד בילבי היה הכי מוכר, למרות שבמדינות אחרות זה לא בהכרח כך. ברוסיה למשל אוהבים מאוד את 'קרלסון על הגג'.

"באופן כללי כל ספר של לינדגרן שמתרגמים מחדש הרי זה מבורך, ותמיד יהיה להם ביקוש. הילדים שמחים למהדורות חדשות, בשפה יותר עכשווית ואות יותר גדולה, ופחות מוכתמים בדנ"א מהסבנטיז".

במקביל לכך שספרי בילבי תורגמו משוודית לכל שפה כמעט, הם גם עובדו לשלל מדיומים, גם אצלנו כמובן. אם זה הפקות בימתיות (כמו הזוועה שבה נכנסה דנה דבורין לנעלי הילדה הג'ינג'ית) או תסכיתי רדיו (בשנות ה־60 התענגו מאזיני "התוכנית לאם ולילד" בקול ישראל על סיפורי "גילגי"). וכמובן סרטים וסדרות טלוויזיה.

לינדגרן שנאה את הסרט הראשון שהופק על בילבי. הסרט השוודי, שיצא ב־1949, פחות מארבע שנים אחרי שהספר הראשון יצא לאור, בוים בידי פר גונוואל. ולא פלא שהיא שנאה את הסרט. לא רק שהוספו לו עלילות שלא היו פרי עטה, השחקנית ויוויקה סרלשיוס בת ה־26 גילמה בו את בילבי בת ה־9 באווירת ציפי שביט.

20 שנה מאוחר יותר עלתה בשוודיה סדרת טלוויזיה על בילבי בבימויו של אולה הלבום, שלינדגרן בעצמה כתבה לה את התסריט. הקו־פרודוקציה השוודית־גרמנית הזאת נחשבת כיום לעיבוד הטלוויזיוני/קולנועי הקלאסי של בילבי, שאותה גילמה אינגר נילסון שהייתה בת 10 כשצילומי הסדרה החלו. פרקי הסדרה נערכו לאחר מכן יחדיו לכדי ארבעה סרטים ארוכים. הסדרה שודרה אצלנו בדיבוב לעברית בתחילת שנות ה־70, עם שיר הפתיחה החמוד, "אני בילבי לא־כלום", ששרה שולה חן. במשך השנים הופקו לא מעט סרטים על בילבי, במדינות שונות, כולל סדרת אנימציה מסוף שנות ה־90, ששודרה גם אצלנו.

ב־2014 פרץ בשוודיה ויכוח ציבורי סביב השאלה האם לחתוך מהסדרה שתי סצינות שיכולות להיחשב כיום כגזעניות, כולל סצינה שבה בילבי מספרת שאביה הוא "מלך הכושים" (תוך שימוש במילה לשחורים שנחשבת כיום למילת גנאי בשפה השוודית). יורשיה של לינדגרן תמכו בהשמטת הסצינות מהסדרה לקראת שידורה מחדש ולקראת הוצאת DVD מחודשת, בטענה שאילו לינדגרן הייתה חיה כיום היא הייתה תומכת בהחלטה זו. לטענתם, כבר בשנות ה־70 לינדגרן רצתה לשנות את המילה הבעייתית בטענה שלא הייתה לה כוונה לפגוע באף אחד.

התומכים בהשמטת הסצינות טענו ששוודיה תמיד הייתה חזקה בפמיניזם, אך פחות חזקה בתחום השוויון למיעוטים אתניים. לעומת זאת, בעלי טורי דעה חשובים וגם עשרות אלפי שוודים שענו על סקר בפייסבוק, התנגדו לעריכה מחדש של הסדרה, הנחשבת לקלאסית וטענו שהם רואים בהצעה זו דוגמה לצנזורה הבוטה של תרבות הפוליטיקלי קורקט.

מתוך הסרט "להיות אסטריד". באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג מתוך הסרט "להיות אסטריד". באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

אסטריד לינדגרן, אחת השוודיות המפורסמות והאהובות ביותר של המאה ה־20, נולדה בשם אסטריד אנה אמיליה אריקסון בסוף 1907 באזור הכפרי סמולנד בדרום שוודיה. היא גדלה בחווה מוקפת במטעי תפוחים וברבים מספריה ניסתה לשחזר את ילדותה, שאותה תיארה כמאושרת.

בגיל 18 הרתה לעורך העיתון שבו עבדה. אדם שהיה מבוגר ממנה בכמה עשורים, נשוי ואב. כדי לא להתמודד עם הלשונות הרעות בסביבתה, היא עברה לשטוקהולם. את בנה, לארס (שמת ב־1986), ילדה בקופנהגן אשר בדנמרק, בבית חולים שבו לא מחייבים למסור את שם האב. בהיותה צעירה ולא נשואה היא נאלצה למסור את התינוק למשפחה אומנת בדנמרק, שם שהה בשנים הראשונות של חייו עד שהצליחה לקבל אותו בחזרה.

זהו הסיפור המסופר בסרטה של הבמאית הדנית, פרנילה פישר כריסטנסן, "להיות אסטריד", שיעלה אצלנו למסכים בשבוע הבא. על פי כריסטנסן אלה הן החוויות המכוננות שהפכו את לינדגרן למי שהיא. בילבי הצטרפה לסיפור רק מאוחר יותר, אחרי שלינדגרן הפכה למזכירה בשטוקהולם, התחתנה עם הבוס שלה שעזב את אשתו למענה, קיבלה בחזרה את לארס וילדה בת בשם קארין.

ב־1941 עברה המשפחה לדירה ליד פארק ואסאפארקן בשטוקהולם, שם לינדגרן המשיכה להתגורר ולכתוב עד יומה האחרון, ב־2002, אף על פי שהתעשרה ממכירת עשרות מיליוני עותקים מספריה בכל העולם.

אסטריד לינדגרן. ויקיפדיה אסטריד לינדגרן. ויקיפדיה

האגדה מספרת כי בתה של לינדגרן היא שהגתה את השם Pippi Langstrump. בגיל 7, כשקארין חלתה בדלקת ריאות ונאלצה לשהות במיטה, היא ביקשה מאמה שתספר לה סיפור. "על מה אספר?", שאלה האם. "על Pippi Langstrump", ענתה הבת. "לא שאלתי אותה מיהי פיפי ארך־גרב", סיפרה לינדגרן ל"ניו יורקר" ב־1983. "פשוט התחלתי את הסיפור, ובגלל שזה היה שם משונה, היא התגלתה כילדה משונה".

עלילותיה של פיפי סופרו במשך כמה שנים בביתה של משפחת לינדגרן. בחורף 1944 לינדגרן החליקה על הקרח ונקעה את קרסולה. בעודה מחלימה במיטתה היא החליטה לכתוב את עלילותיה של פיפי כמתנה ליום הולדתה העשירי של קארין. לאחר מכן היא שלחה את הטקסט גם להוצאה לאור. המיתוס מספר שהיא חתמה את המכתב המצורף במילים "בתקווה שלא תיידע את המועצה לשלום הילד". המו"ל לא הלשין על האם בעלת הדמיון השנוי במחלוקת לרשויות, אך גם לא פרסם את ספרה. במקביל היא שלחה סיפור אחר להוצאה אחרת, קטנה יותר, שקיימה תחרות להוצאת ספרים לבנות. הטקסט שלה זכה במקום השני ופורסם כספר. שנה לאחר מכן, ב־1945, היא שלחה לאותה תחרות את הסיפור על פיפי - והוא זכה במקום הראשון.

בילבי, השחקנית אינגריד נילסון. צלם : פטרז הנס בילבי, השחקנית אינגריד נילסון. צלם : פטרז הנס

הספר יצא, ואף על פי שזעזע מבקרים והורים שמרנים, ילדי שוודיה התאהבו מיד בילדה שנותנת כוח לילדים. בסך הכל הוציאה לינדגרן שלושה ספרי "בילבי", ועוד כמה סיפורים קצרים וספרי תמונות שלה. האיורים המקוריים של בילבי נעשו בידי המאיירת הדנית אינגריד ואנג ניימן, שהתאבדה בגיל 43.

אסטריד לינדגרן לא כתבה רק את "בילבי", כמובן. היא כתבה שורה ארוכה של ספרי ילדים אחרים, שזכו לפופולריות גדולה גם אצלנו, כמו "קרלסון על הגג", סדרת ספרי "מדיקן" ועוד. היא כל כך מזוהה עם בילבי, עד שקל לשכוח שלינדגרן גם חתומה על כמה מהספרים בסדרת "ילדי העולם" שהיא יצרה יחד עם הצלמת היהודייה השוודית ילידת רוסיה חנה ריבקין־בריק.

הספרים המשותפים של השתיים, שנתנו הצצה לחייהם של ילדים במקומות שונים בעולם, כמו "נוֹריקוֹ־סאן, הילדה מיפן" ו"דירק, הילד מהולנד", שלאה גולדברג תרגמה לעברית, הפכו לקלאסיקות שדורות של ילדים ישראלים גדלו עליהן.

בנוסף לכתיבתה ולעבודתה כעורכת ספרי ילדים, לינדגרן גם נודעה כפעילה פוליטית שנלחמה למען זכויות של ילדים ובעלי חיים ולמען רפורמות מס בארצה. היא זכתה באין ספור פרסים, והלווייתה, בגיל 94, הייתה הדבר הכי קרוב להלוויה ממלכתית שהוענקה בשוודיה לאזרח מן השורה. לינדגרן נפרדה מהעולם לפני 17 שנה, אך בילבי הילדה הג'ינג'ית תמשיך לעורר השראה, לעודד חשיבה עצמאית ורוח מרדנות שובבית ובריאה בילדי העולם.