בסרטו החשוב של ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות", שהוצג פה לפני כשנתיים, מתוארת ישראל כמקום שלא ראוי לחיות בו. כובשת, רוצחת, חסרת מוסר. יואב, שזה עתה השתחרר משירותו הצבאי, לוקח ברצינות את תפיסת העולם ההיא. לא זו בלבד שהוא עוקר את עצמו מכאן, הוא אף מטיל חרם על השפה העברית, ומסרב לבטא את המילים המרכיבות אותה.

יואב הוא גיבור סרטו החדש והמאתגר של נדב לפיד, "מילים נרדפות", שמגיע השבוע לבתי הקולנוע בארץ כשהוא מעוטר בפרס דב הזהב מטעם פסטיבל ברלין, אחד משלושת הצל"שים החשובים ביותר ביקום התוסס של פסטיבלי הקולנוע בעולם.

"ישראל נתעבת, מרושעת, גסת רוח, מעוררת סלידה, מצחינה, אפלה". זהו רק חלק ממונולוג זועם שיואב זועק בצרפתית, השפה שמאמצת לשונו מאז שגירש ממנה את העברית. רצף שמות התואר המיוחסים למדינה שבה יואב נולד ועשה את שני העשורים הראשונים לחייו, הוא בדיוק רצף המושגים שכל מילון המתמקד בסינונימס (מילים נרדפות) מציג למעיינים בו. באמצעות שינונן של אותן מילים נרדפות שיואב שולה מהמילון הצרפתי, הוא משתדל לברוא לעצמו סביבת חיים חדשה, מולדת שכולה שפה, ואולי ממנה יוולד גם הצרפתי החדש, שלא דבק בו שום כתם לידה ישראלי.

ואכן, "מילים נפרדות" נפתח בסצנת הלידה של יואב. הלידה השנייה שלו. בסצנה זו הוא נראה מגיע לבניין מגורים נאה בפריז, פוסע לתוך דירה ריקה, מתקלף מבגדיו ומתקלח. ואז, כשהוא עוטה עליו רק את עור גופו, מבחין יואב שכל הציוד שעימו הגיע לדירה הריקה נעלם. כשהוא עירום ונוטף מים, ובקור מקפיא, מתרוצץ המתקלח הנשדד בין קומות הבניין הדומם ומנסה להזעיק עזרה. שקט מסביב, ויואב שב ומתקפל אל תוך האמבטיה, שוקע במעין עילפון של היפותרפיה, מוכן למותו.

טלטלות וצעקות של בני זוג צעיר - גבר ושמו אמיל (קוונטין דולמר) ובת זוגו קרולין (לואיז שאביוט) - מעירים את יואב מעלפונו, בסצנה המעוצבת כחלום אידילי של לידה. הנה, נולד בן אדם כעת טבולה ראסה, נטול שפה ומולדת קודמות ובשל לקראת אימוץ צרפתיותו. "בראשית הייתה המילה", כך נפתחת הבשורה על פי יוחנן שבברית החדשה, שנדרשת לרגע הבראשיתי של ויהי אור, "והמילה הייתה עם אלוהים והמילה הייתה אלוהים".

מושג הבריאה היהודו–נוצרית המוכר, שבו עצם ההיגד האלוהי מייצג את התבונה האינסופית, מקבל אצל לפיד תפנית לינגוויסטית מעניינת. שכן הדבר הראשון שקרולין הפריזאית מבחינה בו לאחר שמפשירה את יואב ממצב הקיפאון שאליו שקע, היא מילתו. הוא נימול, סחה האשה לבן זוגה. הוא נימול, כלומר כשל בניסיונו לברוח מיהדותו/ישראליותו. אמנם הוא נטש מולדת, זנח שפת דיבור, נולד מחדש, אבל נותר נימול. נושא על גופו את אות הקין הזכרי. אגב, לידת יהודי נימול, מבלי להצטרך לטקסיותו של ברית המילה, היא על פי המסורת סימן מובהק של המלך המשיח, וגם לזה נשמרת משמעות בהמשכה של עלילת "מילים נרדפות".

"מילים נרדפות". Guy Ferrandis, SBS Films "מילים נרדפות". Guy Ferrandis, SBS Films

המתח המתמיד בין מילת דיבור למילתו של יהודי הוא נקודת המשען של הסרט כולו. נקודת אחיזה אלימה למדי, שהרי יואב אינו סתם מצטט באופן אובססיבי, מעט גרוטסקי, מילים נרדפות שאותן הוא שולף ממילון צרפתי. הוא בפירוש רודף ונוגש במילים אחרות, אותן מילים בעברית שמנסות להתגנב בחזרה, בכוח, אל תודעתו. לגבי מצב הצבירה הגופני שלו כנימול, כלומר כיהודי, מעביר יואב את עצמו בקורס הישרדות שאותו הוא עורך בחברתו של ירון (אוריה חייק), ישראלי אחר הנמצא בפריז כמאבטח בשגרירות, ובעצם נוכחותו מהווה פצצת זמן לאומנית מתקתקת.

ירון, שאישיותו מדיפה מיליטריזם ישראלי ושתלטנות יהודית, פוסע ביחד עם יואב אל תוך קרון מטרו פריזאי. עם כיפה גדולה על ראשו ושירת התקווה על שפתיו. ירון רודה בכוח בצרפתים האדישים שמסביבו, מנסה להעיר בתוכם את אותה האנטישמיות הרדומה שאותה הם ינקו משדי אמותיהם, כמאמרו של שר החוץ ישראל כץ.

מי שמודע לעבודותיו הקולנועיות הקודמות של לפיד, מכיר גם את יואב וירון. יואב הוא שמו של הילד המשורר, גיבור עלילת "הגננת". יואב הוא גם הדמות המובילה את הדרמה "החברה של אמיל", שהיה סרט ביכורים של לפיד, אותו ניתן לתאר היום כגרסת המשך מוקדמת ל"מילים נרדפות". בסרט ההוא מארח יואב בדירתו בתל אביב את אותה צרפתייה צעירה, זו שמולידה אותו מחדש בסרט הנוכחי, ובתוך כך חושף בפניה את תחנות הדרך האידיאולוגיות של אישיותו.

לעומתו ירון, כמה לא מפתיע, הוא הישראלי האולטימטיבי - אלים, בהמי, חד תאי - המוביל את עלילת הסרט "השוטר", שלפיד ביים ב–2011. ואגב כך, לפיד עשה לפני מספר שנים דרמה נוספת בשם "מיומנו של צלם חתונות", שבה הוא העדיף להשאיר את גיבורו בלימבו, בין יואב לירון, כשהוא מכנה אותו שם באות י' בלבד.

***

הקרנת "מילים נרדפות" לפני שלושה שבועות בפסטיבל ברלין הניבה תגובות סותרות. מצד אחד, כמובן, הוא הוכתר כמנצח הגדול בתחרות הסרטים הראשית, ואף גרף את פרס ההצטיינות של איגוד מבקרי הקולנוע העולמי. מהעבר האחר, עלו וצפו הרבה תגובות חמוצות, חלקן חסרות סבלנות, שכוונו בעיקר כנגד המניפולטיביות שמניעה את גיבור הסרט המנסה לאמץ לעצמו זהות צרפתית, אך בה בעת משכיל לנסח גם את הפרדוקס האלים שבתוכו פועלת התרבות הנערצת, שלתוכה הוא שואף להוליד את עצמו מחדש.

על מנת לאפשר ליואב לבטא את הדיכוטומיה שבתוכה הוא מצוי, משגר אותו לפיד להתמודד מול שתי רשויות ממשלתיות - האחת ישראלית, האחרת צרפתית. משום מה מחליט יואב להתפרנס מעבודה בנציגות ישראל בפריז. דווקא אצל המייצגים הנאמנים של הגורם הלאומני שממנו הוא נמלט. אין בזה שום היגיון עלילתי, אך ההחלטה הזו מפגישה אותו מחדש עם כל מה ששנוא עליו עוד מהבית; ביטחוניזם, פרנויה לאומית, התנשאות דתית, מאצ'ואיזם.

מהעבר האחר של הטיעון הלוגי מטיל לפיד את גיבורו על רשויות משרד הפנים הפריזאי, שאמורות להנחיל למועמדים לאזרחות צרפתית את כל יתרונותיה של המולדת המאומצת על ידם. יואב נדרש להצטרף לקורס המיועד למהגרים שזה מקרוב באו, ובתוך כך מגלה את האמיתות הצורמות לעיתים שמסתתרות מאחורי החילוניות המושלת בצרפת, את הטקסט האלים והמדמם של המנון "המרסייז", ואת רודנותו של הרצון הקולקטיבי, גם אם הוא מהפכני, על פני ייחודיותו של הבודד.

הן הצד הישראלי של הטיעון הדידקטי, והן הפן הצרפתי שטבוע בו, הם החלקים המגויסים והחלשים יותר ב"מילים נרדפות". נודפים מהם ניחוחות פילמאיים המהווים כבר עשרות שנים סימני היכר לקולנוענים דוגמת ז'אן לוק גודאר ועמוס גיתאי, ובשני המקרים לא מדובר במחמאה מי יודע מה גדולה. זוהי חוכמולוגיה לא מתוחכמת, למרות שהיא מתיימרת לכך. אלה הם גם חלקיו הסאטיריים, אולי פארודיים, של הסרט, שאינם מניבים את האפקט הנכון ונותרים כמטלות המעייפות את הצופה.

מוצלח בהרבה הוא האופן שבו לפיד בונה על הבד את אותה קדחתנות משיחית, אובססיה דתית, שבחסותה מגייס יואב את אנרגיות הקיום הפריזאיות שלו. נרקיסיסטי, פטפטני, בוטה, מתפנק ומתנהל בתוך מעטפת פאסיב/אגרסיב של מתבגר המוכן להרעיב עצמו, ולהקריב עצמו, למען הפצת הבשורה הדתית/לאומית שהוא מאמין כי אף אחד לפניו לא ניסח אותה טוב ממנו.


"מילים נרדפות". Guy Ferrandis, SBS Films"מילים נרדפות". Guy Ferrandis, SBS Films


התנהלותו המעין משוגעת של יואב בתוככי הכרך הפריזאי המפתה מזכירה גיבור ספרותי מזרם הרומנטיציזם האירופי המאוחר של שלהי המאה ה–19. זהו גיבור הספר "רעב" מאת קנוט המסון הנורווגי, שצבר לעצמו לפני כמאה שנים מעמד פולחני בקהילת צרכני הספרות. "בכריסטיאנה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שם ישבתי אז - וארעב". זהו משפט הפתיחה של המסון (בתרגום עברי עתיק, משנת 1899) העוקב אחר התנהגות חסרת איזון של גיבורו, צעיר המבקש את הגאולה בסמטאותיה האחוריות של אוסלו (לשעבר כריסטיאנה). קופא שם מקור, הוזה מחמת הרעבה שאותה גזר על עצמו, מפנטז על כיבוש העולם. בדיוק כמו יואב של לפיד.

השילוב בין הזיה לבשורה מקבל מימד חזותי מרתק ב"מילים נרדפות", בזכות עבודת הצילום של שי גולדמן, שמצליח להנציח על הבד מציאות קלסטרופובית, תזזיתית, הלוקה, ממש כמו הדמות הראשית, בקוצר נשימה על סף המחנק. לפיד מיטיב לשלב בתוך הדרמה הפנימית–נפשית המטלטלת את יואב גם אלמנטים חיצוניים–אורבניים של כלי הקיבול לדרמה הזו, כלומר העיר פריז עצמה. הדילוג המתמיד בין המצטלם הסובייקטיבי לתיעוד האובייקטיבי, עוזר בשיפור הזרימה העלילתית עצמה.

עניין אחר הוא הופעתו של טום מרסייה, המגלם את יואב ולמעשה מבצע כאן את עבודתו המקצועית הראשונה. שכן הוא לא הופיע קודם לכן בסרטים. מוחצן מאוד, גולמי, ילדותי לעיתים, ופגיע כל הזמן. מרסייה אינו מדגים מול המצלמה עבודה "מקצועית" של שחקן, אלא נראה כמי שחי ממש את הדמות הנלהבת–מדי–עילגת–מדי שהוא הושחל אל תוך עורה.

ואם "מעבר להרים ולגבעות" של קולירין, שעימו נפתחה סקירה זו, שרטט דיוקן קולקטיבי של חברה שקרוב לוודאי איבדה את תוקפה, משתדל "מילים נרדפות" לנסח רזולוציות חדות יותר, ולבודד פרט אנושי אחד מתוך אותה חברה שדומה כי דנה עצמה לאובדן. מיטיבה לתאר זאת תמונת הסיום של הסרט, שבה יואב נראה מתדפק נואשות על דלת פריזאית (ולא חשוב כעת של מי), מתחנן שיכניסו אותו פנימה, אל תוך מה שהכי רחוק מישראל. הדלת לא תיפתח כמובן. אבל אם כן, גבוהים הסיכויים שלא תהיה זו דלת המובילה לפרוזדור ההתקבלות לאירופה, אלא כזו המוליכה הישר אל בית הדין הבינלאומי בהאג.