ספר החוקים הישראלי (ממש כמו הפולני) אוסר על אמנים והיסטוריונים לבצע צלילות עומק אל העבר, ומאיים בשלילת זכויות על כל מי שיעז להתבונן במבט חדש, לאו דווקא ציוני ומגויס, על האירועים שהתחוללו במרוצת מלחמת העצמאות. בנסיבות הללו ברור מראש שקשה להחיות על הבד את הסיפור הפוליטי והאנושי על אודות גירוש הפלסטינים במהלך מלחמת 48', המוכר בספר החוקים הישראלי כ"בריחת האוכלוסייה המקומית".
דניאל וקסמן, במאי ותיק ורב זכויות (“טרנזיט", “חמסין", “המיועד"), ששב כעת לביים סרטים עלילתיים לאחר 27 שנות הינזרות, מצליח לעקוף את איסורי “חוק הנכבה" המפורט לעיל באמצעים אמנותיים הלקוחים מלקסיקון הפוסט־מודרניזם, ו"עכו חלומות", סרטו העלילתי הרביעי, הוא בבחינת מופת להתמודדות עכשווית מעמיקה עם מושג האמת היחסית.
האמת ההיסטורית, שדחוף לווקסמן לברוא מחדש על הבד, עוסקת באירועים שהתחוללו מסביב לפינוי האלים של עכו מתושביה הערביים, שאירע לפני שבעה עשורים. במרכז הסיפור שלו מציב וקסמן מערכת יחסים מורכבת בין רופא ממוצא יהודי בשם דוקטור אלפסי לבין זמרת בשם ליילה, שעמדה באותה העת בשיא הפופולאריות שלה בארצות העולם הערבי. אלפסי, יהודי בודד שחי בין המון פלסטינים בזמן שכוחות צה"ל הודפים אותם אל עבר הים, אולי ניהל רומן אסור עם אותה הזמרת, ואולי אף נולד להם צאצא משותף, בן שגודל על ידי עלי (ריאד סולימן), בעלה הרשמי, הערבי כמובן, של אותה זמרת.
התרעות פיקוד העורף