קתרין דנב כבר בת 75, והיא עדיין נחשבת לדעת רבים לאישה היפה ביותר בעולם. כתר נוסף נקשר לה בזכות העובדה שהיא הכוכבת המיתולוגית האחרונה של הקולנוע הצרפתי שעדיין נמצאת בפעילות מלאה, והיא לא מתכוונת לפרוש ולנוח על זרי הדפנה. "בדרך כלל זה הקולנוע שעוזב אותך, ולא להפך. לי היה מזל שהוא לא עזב אותי מעולם", היא אומרת.
לאחרונה יצא למסכים הסרט " קלייר דרלינג" בבימויו של ז'ולי ברטוצ'לי, שבו היא משחקת לצד בתה מנישואיה למרצ'לו מסטרויאני, קיארה. העלילה מתמקדת באישה שמתכוננת ליום האחרון של חייה, מנסה להיפטר מכל החפצים שצברה במהלכם, ואגב כך מחזירה לעצמה את בתה, שאיתה חלקה מערכת יחסים מורכבת.
בתה סיפרה שהיא לא קוראת לה "אמא" בזמן הצילומים. "זה לא היה מפריע לי לו הייתה קוראת לי כך", אומרת דנב, "אבל אני מניחה שזה אולי היה מקשה עליה להיכנס לתפקיד ומחזיר אותה למציאות".
דנב, שנולדה בפריז להורים שחקנים, היא שחקנית פעילה ונמרצת כבר חמישה עשורים והשתתפה בעשרות סרטים, ובהם “הודו־סין", “יפהפיית היום" ו"רתיעה". לאחרונה השתתפה בסרטו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה, שבו היא מגלמת שחקנית מזדקנת שפוגשת את בתה, בגילומה של ז'ולייט בינוש. העבודה הייתה מוזרה, היא מספרת כי הבמאי דובר רק יפנית והכל נעשה בעזרת מתרגם, "אבל הוא הקשיב למוזיקה של המילים".
גם אם אפשר לפטפט איתה לא מעט מדי פעם, לרוב באירועים חברתיים שאותם היא לא מחמיצה, היא לא אוהבת להתראיין - בין היתר משום שהיא חוששת מפליטות פה, שבהן היא מצטיינת - אלא אם כן היא נאלצת לקדם סרט, למשל, וגם אז היא מעדיפה לעשות זאת בקבוצות. כך יכולתי לפגוש אותה בפסטיבל ברלין, שאליו הגיעה עם סרטו של הבמאי הוותיק אנדרה טשינה, "שלום ללילה", שבו היא מגלמת סבתא שמגלה כי נכדה האהוב התאסלם ומתכוון לבצע פיגוע והיא נלחמת כדי להחזירו למוטב. זה תפקיד הולם למורדת הנצחית שלא היססה, למרות הקור, ללבוש לפרמיירה חצאית תחרה קצרה.
לדנב, כהרגלה, דעה נחרצת בנושא הטרור האסלאמי. "במדינות רבות באירופה מאיימים עלינו במהגרים שהם שורש כל הרע, אבל היום יותר ויותר טרוריסטים הם תוצרת בית - צרפתים צעירים, גרמנים או בלגים", אמרה. "תמיד צריך להקשיב לאנשים ולנסות להבין אותם, לא לשפוט אותם מראש. העצה החשובה ביותר שאני יכולה לתת היא להיות סובלניים. מניסיוני האישי, אני יודעת שזה בא עם הזמן. במשך כל חיי פגשתי אחרים ונפתחתי אליהם, ועכשיו אין לי בעיה לקבל אותם. אבל הגיל הופך אותך גם ללא סובלני בנושאים מסוימים".
אבל אחרי ששילמה את מס השפתיים, היא אינה יכולה גם הפעם להתאפק: "למרות כל זאת, MeToo# היא תנועה אלימה, משום שהיא לקחה לעצמה תפקידי שיטור ושיפוט. נדמה לי שבכל זאת אפשר לפתוח בהליך משפטי בלי שחייבים לעבור תחילה ברשות החברתיות. אני מניחה שההוקעה הציבורית מבוססת על מקרים שקרו במציאות, אבל צריך לחכות לפסק דין משפטי לפני שמוציאים את הפרשות האלו החוצה, בייחוד כשאלו סיפורים ישנים. גבר בן 18 הוא לא אותו אדם בגיל 45. צריך לשים את הדברים בהקשרם. עבורי, הניסיון לפתור את בעיית השוויון בין המינים עובר דרך החינוך מגיל צעיר. היום אנחנו במצב של עימות מלאכותי בין גברים לנשים. ברור שהיום הגברים צריכים לשים הרבה יותר לב להתנהגותם".
התרעות פיקוד העורף