היה זה בפסטיבל ונציה 82'. נס קולנועי גדול קרה שם. אני זוכר, כמו היום, את הרגע שנכנסתי, בחרדת קודש, בשערי הסאלה גראנדה, לראות סרט עם שם מוזר, שלא היה אפשר לתרגם לעברית.

לא היה לי מושג ירוק על מה אני נוחת. ברגע שכבו האורות ו"בלייד ראנר" ריצד מתוך אפלולית האולם (לתוך אפלולית העולם), הרגשתי איך אני ממריא במעבורת חלל מודל 2019. במשך 124 דקות עוצרות נשימה הרגשתי שאני חוזה בפלא השמיני של תבל.

האמת? בצפייה הראשונה לא הבנתי הרבה: סרט בלי תרגום - כשעד ונציה 82' זה לא קרה. חוץ מזה, שבכל צורה, איך שלא תהפכו את ה"בלייד ראנר" הזה - המלוטש כיהלום נדיר בעוצמתו - קשה לתפוס, כבר בצפייה הראשונה, את הגאוניות המוצפנת בו.

"בלייד ראנר" הוא אולי ההוכחה הטובה ביותר שסרטים הם לפעמים געגועים למשהו נשגב מבינת אנוש. מפגש מבוית עם פצצת אטום בתוך המוח. מפגש ראשוני, חד־פעמי, חד־זעמי, עם דור חדש של קולנוע אלטרנטיבי. סרט אבולוציוני, שמזרים דם חדש לרקמותיה המסתיידות של האומנות השביעית. סרט שמקדים, בכמה דורות טובים, את כל הסרטים שראיתי עד לאותה צפייה, שהיום, ממרחק הזמן, אני יכול להשוות רק למה שקרה למשה רבנו בהר סיני. כן. כן. זה לא מצחיק (אולי בעצם כן).

כמעט 37 שנים חלפו מאז מעמד "הר סיני" הפרטי. קשה לפרט מה הסרט הזה עשה לי (הרבה), יותר מכל סרט אחר שראיתי בימי חיי הקצרים. אולי בגלל ההזדהות הטוטאלית שלי עם דמויותיהם של הרפליקנטים (אנדרואידים, משובטים) שנוצרו בהנדסה גנטית ב"טיירל קורפוריישן".

אולי משום שגם אני תופס את עצמי כמוצר מוטציוני אקספרמינטלי, שנוצר בקיבוץ - הדבר הכי קרוב להנדסה גנטית - שחזר, במפתיע, ללא התרעה מראש, אל חיק משפחת האדם. משפחת האדאמס.

***

37 שנים חלפו על "בלייד ראנר" ועלי. 37 שנים שבהן המשכתי ללחך עפר על גחוני, ולהסתפק בסרטים בינוניים ומטה, שאף אחד מהם לא הגיע אפילו לקצות קרסוליו.

קצת נדוש לספר איך "בלייד ראנר" הקדים את זמנו. איך המפיצים המטומטמים הטביעו אותו באכזריות בקולנוע "תל אביב" החלול והענק. איך מבקרי הקולנוע (למעט שלושה: נסים דיין, מאיר שניצר ועבדכם הנאמן) הקרתניים, קצרי הרואי, טחנו גם את הסרט הזה. איך הקהל הצביע ברגליו. אפילו האקדמיה ההוליוודית, זאת שמחלקת אוסקרים לעצמה, זיכתה אותו בשתי מועמדויות בלבד (אפקטים ויזואליים ועיצוב אומנותי) - ובאף זכייה אחת לרפואה. איך באותה שנה בדיוק (82'־83') זכה "גנדי" העלוב והמביך בלא פחות משמונה אוסקרים (על מה? קיבינימאט).

טחנות הצדק טוחנות לאט, ומתברר שתוך כמה חודשים מאז טבע "בלייד ראנר" במצולות קולנוע "תל אביב" - הוא התחיל לצוף מחדש כמו עוף החול ולהתדפק על דופנות הזיכרון.

זה התחיל בקילוחים דקיקים בסינמטקים ובהצגות חצות בקולנוע "פריז" (ז"ל). בהדרגה התחיל "בלייד ראנר" לחולל פולחן מעריצים הולך וגדל. מעריצים שהקפידו להתייצב לכל הקרנה כמו טייסים אוטומטיים. בלי להתחשב במזג האוויר, מזג האווירה או מזג האווירוס.

אני זוכר, כמו הלילה, הקרנה ב"פריז" ז"ל, שתיים עשרה בלילה, בין רביעי לחמישי. אמצע פברואר. קור כלבים. גשם מבול. ו"בלייד ראנר" סולד אאוט. בזכות קשרי הטובים עם האחים גרשט (משה ודני), הבעלים של "פריז", נתנו לי להיכנס. ישבתי על המדרגות. האולם היה מה זה מפוצץ. הלם חשמלי. בפעם הראשונה הבנתי שטרם נמצא האנטי־וירוס ל"בלייד ראנר".

מתברר שלא רק אני לקיתי בסינדרום PKD (ראשי תיבות של פיליפ ק. דיק, מחבר הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", שעל פיו נוצר הסרט). אנשים ידעו את הסרט בעל פה, ושיננו אותו היישר מהמסך. מופע הקולנוע של דקארד.

***

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שקניתי וידיאו, אי־שם ב־1987, היה לקנות "מסטר" של "BLADE RUNNER". הקפדתי לצפות בו לפחות אחת לשבוע, במשך כמה שנים טובות. בשנה־שנתיים האחרונות נסתמנה הקלה במידות החום.

כשהודיעו לי על מועד ההקרנה של "בלייד ראנר" המחודש (1992), זה המכונה: "גרסת הבמאי" (Director's Cut) חשתי רתיעת מה. לא רציתי להיפרד כל כך מהר מחבר קרוב, שהלך איתי באש ובמים, ועזר לי לחצות, בשיניים, את מהמורות הזמן והחיים.

ועכשיו אני מנסה להבין, ולא מצליח, מה דחף את רידלי סקוט לשלוף החוצה את כל הווייס אובר מהגרסה הראשונית, ולהוסיף פה ושם שוטים, שלא מוסיפים דבר. גם השוט עם הסוס הדוהר, שלא דהר בגרסה המוקדמת, איננו אלא OUTS מ"אגדה" (סרט שביים רידלי סקוט).

***

במחשבה שנייה, אולי מדובר בסיבה למסיבה להוציא את הסרט מחדש. ובכל זאת, אני מעדיף את הגרסה המקורית, זאת שהוצגה לפני עשור. עם הווייס אובר הפיוטי, שבוקע מקולו העמוק הצרוד המעושן של הריסון פורד. איך בכלל היה אפשר לוותר על זה? הסרט הזה הוא ממילא וואחד אנדרסטייטמנט. ובלי הווייס אובר הוא בכלל הולך לאיבוד. אנשים שראו את גרסת הבמאי (המכונה ה"מקורית") אמרו לי שלא הבינו כלום. איך אפשר לראות את "בלייד ראנר" בלי לשמוע את הריסון פורד לוחש, אחרי שהוא מציץ בתמונה המפוברקת שהביאה לו רייצ'ל (שון יאנג): "טיירל דיד א ג'וב און רייצ'ל. כולל תמונת האם שלא הייתה לה, או הבת שלא הייתה מעולם". או אחרי שהוא יורה בגבה של זורה (ג'ואנה קסידי) כשהיא עפה ומתנפצת אל הזגוגיות: "זאת פרישה שגרתית לגמלאות של רפליקנט. אך בכל זאת יריתי באישה. בגב. שוב זה הופיע. רגשות. בעצמי. כלפיה. כלפי רייצ'ל".

או בסוף הסרט, אחרי שפורד (מודל 2019) חוזה במותו האטי של רוי בטי (רטגר האוואר האגדי) - מנהיג הרפליקנטים: "אינני יודע מדוע הציל את חיי/ אולי בסוף אהב את החיים/ יותר מאשר אהב אותם אי־פעם/ לא רק את החיים שלו/ כל חיים/ גם את החיים שלי/ הוא חיפש תשובות/ כמו כולנו: מאין אני בא? לאן אני הולך? האו מאץ' טיים וויב גאט? יכולתי רק לשבת ולראותו מת".

או השוט הנפלא בסוף הסרט (שוט שהושמט משום מה בגרסה "המקורית"), כשהריסון פורד ממריא יחד עם שון יאנג (רייצ'ל) אל האור בקצה המנהרה, בשוט היחיד בכל הסרט המואר בבוהק השמש, על רקע וויס אובר בלתי נשכח: "גאף היה שם והשאיר את רייצ'ל בחיים. הוא חשב שנותרו לה ארבע שנים. אבל הוא טעה. טיירל אמר לי שרייצ'ל יחידה ומיוחדת. היא נוצרה ללא מועד תפוגה (טרמיניישן דייט). אין לי מושג כמה זמן יהיה לנו להיות ביחד. WHO DOES?