לאורך השנים ניצבו בפני האדם הממוצע, עם סיום צפייתו ב"תעלת בלאומילך", שלוש אפשרויות של תודעה: הראשונה היא המסקנה המנחמת פורתא, "אני בסדר, העולם הוא שמשוגע"; השנייה היא לחץ קיומי מכך שיד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה; והשלישית היא שילוב של שתיהן בתוספת צחוק גדול, שאליה, כנראה, כיוון היוצר. שכן סרטו המהפכני של אפרים קישון, שיצא לפני 50 שנה והעלה על נס את ההצהרה ש"האזרח הוא לא סמרטוט", מוצא עצמו עד היום במרכזם של דיונים ערים בנושאי בירוקרטיה ומשמש כדוגמה לחלמאות ממסדית.

כדרכם של רעיונות גדולים, ראשיתם לרוב באירוע קטן. ביום בהיר בשנת 1951 התעוררו קישון ואשתו הראשונה, חוה קלאמר, לקול רעש מחריש אוזניים שהחריד את הרחוב השקט בשכונת ביצרון בתל אביב, שבה התגוררה אז המשפחה. "אבי ראה איש חופר שם ברחוב ואמר, 'רגע, מה היה קורה אם זה היה איזה משוגע שמתחיל פתאום לחפור? אולי אנצל את הסיטואציה ההזויה הזו כדי לכתוב סאטירה על שלטון הבירוקרטים של הפקידים המטומטמים והלא־יעילים של העירייה שלנו?'", מספר בנו הבכור, ד"ר רפי קישון.

"הוא החליט לקרוא לזה 'אגדה על תעלה בתל אביב', ובמרכזה איזשהו משוגע שמתחיל לחפור ברחוב ופקידי העירייה בטוחים שהוא שייך לאחת המחלקות שלהם. אחת המחלקות לוקחת את הניהול של זה ומביאה את כל הכלים הכבדים, נוצרת תעלה, ותל אביב הופכת לוונציה של המזרח התיכון. את הסיפור המקסים הזה, שאבי כתב ופרסם בעיתון 'אומר', שבו הוא עבד, קראה חנה זמר, העורכת המיתולוגית של עיתון 'דבר' וביקשה ממנו לפרסם אותו גם בעיתון שלה. לו אחד משכניו של אבי היה אומר לו אז שהסיפור הקטן הזה יתפרסם בעיתון 'דבר', הוא היה עונה, 'אני לא מאמין! עיתון 'דבר' הידוע והגדול בעיתוני ישראל?'.

"ולו אחרי זה היה השכן מוסיף שהסיפור יהיה גם חלק מקובץ סיפורים ב'ספר משפחתי' - שיהפוך עם השנים לספר העברי הנפוץ ביותר בעולם אחרי התנ"ך - ובסוף שנות ה־60 גם ייעשה ממנו סרט קולנוע באורך מלא, שיצליח מאוד בארץ ובעולם ושעבורו יבנו תפאורה של רחוב אלנבי בחניה של אולפני הרצליה, יחפרו שם תעלה וימלאו אותה מים רבים עם סירות מנוע שישוטו בה; אבי היה מגיב: 'אתה צוחק עלי! עולה חדש שבקושי יודע עברית?'".

"היינו צריכים לבנות באולפן רפליקה של רחוב אלנבי", משחזר רוני יעקב, שהפיק את הסרט ביחד עם קישון. "היה לנו מנהל אומנותי גרמני, קרל שניידר, שעבד בצמוד אלינו. עוד לא הייתה תפאורה כזו בארץ, וכאב הראש הכי גדול שלי היה לדעת שאם ביום הצילומים הראשון לא תהיה תפאורה, לא יהיה מה לצלם. ולכן האתגר היה גדול ומכופל".

על אף הרעיון הגרנדיוזי, בהתחלה לא ידע קישון כיצד לגרום לכך שרחוב אלנבי ייראה כמו תעלה ונציאנית. "יום אחד קישון קורא לי ואומר: 'יענקל'ה, אם אנחנו לא נראה שיש צילום של מים ושהרחוב הפך לתעלה, הפסדנו מראש'", ממשיך יעקב. "אז לקחתי את עצמי וטסתי לאנגליה, לאחת המעבדות הגדולות שם, בתקווה למצוא פתרון טכני שיקנה לנו צילום אחד או שניים של הרחוב שבנינו עם תעלה. אבל אף אחד מהפתרונות לא הבטיח לי תוצאה איכותית. בדרך חזרה, על המטוס, התחלתי לשוחח עם עצמי. אמרתי לעצמי שאם אני גם כך מקים את כל הרחוב כתפאורה, אז אני אעשה בהתחלה את כל הצילומים ברחוב מעל הקרקע, ואז אני באמת אחפור. זה אומנם היה פתרון פרימיטיבי, אבל הוא היחיד שיכול היה לעבוד. כשנפגשתי עם אפרים אמרתי לו: 'צילום אחד עם תעלת מים אני לא יכול לתת לך - אני יכול לתת לך 15 דקות כאלה'. אפרים כמובן מאוד התלהב ובסוף הצליח לעשות גם שחייה בתעלה וגם תחרויות קיאקים".

ונציה של המזרח התיכון

סרט הקולנוע הקומי־סאטירי "תעלת בלאומילך" ("חלב כחול" בגרמנית), שיצא במרץ 1969, מבוסס על ההומורסקה "אגדה על תעלה בתל אביב", שפורסמה לראשונה על ידי קישון ב־1952. מיד עם צאתו זכה הסרט להצלחה קופתית ולביקורות אוהדות, ובהמשך קיבל את פרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה ופרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של מונטה קרלו, והיה מועמד לפרס גלובוס הזהב. להצלחה יתרה זכה הסרט במיוחד בארצות דוברות גרמנית, שבהן המציאו בהשראתו משחק קופסה בירוקרטי.

עלילת הסרט מספרת על פגוע נפש בשם קאזימיר בלאומילך (בומבה צור), שנמלט מהמוסד שבו הוא חוסה. הוא גונב פטיש אוויר ("קומפרסור", בלשון הסרט) ומתחיל לקדוח ביום ובליל לאורך רחוב אלנבי, זירת העסקים הערה ביותר של תל אביב באותם ימים. הקדיחות הבלתי פוסקות של בלאומילך מפירות את שלוותם של תושבי ובאי הרחוב. הם אינם מצליחים לישון כהלכה, לבצע את עבודתם כראוי ואפילו לא לקיים יחסי מין. שוטר המקוף (שייקה אופיר) אינו מעלה על דעתו לשאול את החופר לפשר מעשיו ואף מסייע לו על ידי שמירה על הסדר הציבורי.

דבורה צוקרמן (מרים גבריאלי), דיירת הרחוב וארוסתו של מנהל מחלקת הדרכים בעירייה, ישראל ציגלר (ניסים עזיקרי), מספרת לבן זוגה על המהומה שנוצרה, והוא מעביר את הבשורה לממונה עליו, ד"ר אביגדור קויבישבסקי (שרגא פרידמן), שעסוק רוב הזמן במשחקי אהבהבים עם כתבניתו, שאינה יודעת לכתוב (אביבה פז). אף אחד מאנשי העירייה והמשטרה אינו רוצה להצטייר כמי שאינו יודע במה מדובר, ובין זריקת אחריות מנושא תפקיד אחד למשנהו - בעיקר במחלקת הדרכים העירונית ובמשרד "הקידום" - קורם לו עור וגידים פרויקט עירוני הזוי, שבמרכזו תעלת מים שראשיתה ברחוב אלנבי ובסופה נשפכת לים התיכון.

אפרים קישון. צלם : אלי דסה אפרים קישון. צלם : אלי דסה

בסיום הסרט מתקיים טקס מרשים ורב־משתתפים, והכל מודים לראש העיר (נתן וולפוביץ') על הפיכתו את תל אביב לוונציה של המזרח התיכון. בלאומילך, שמתאכזב מכך שלא זכה להכרה, מגיע עם הפטיש שלו לכיכר מלכי ישראל, וכשעל פניו חיוך ממזרי מתחיל לחפור גם שם. במקביל, ציגלר, היחיד שגילה את האמת אך איש אינו מאמין לו, מוכרז כמטורף ומובל בעצמו לבית המשוגעים.

עלות הפקת הסרט הייתה עצומה ביחס לאותם הימים: כחצי מיליון דולר. חלק מהמימון השיג קישון בעצמו מחברת הפקה טלוויזיונית גרמנית; חלקו - בעיקר העלות של חפירת התעלה - נתרם על ידי המיליארדר משולם ריקליס ז"ל; את השאר השיג רוני יעקב מבעלי החנויות באלנבי, שהתבקשו לשלם עבור שחזור חנויותיהם בתפאורה ההרצליינית. עבודת העריכה נעשתה באנגליה במשך שלושה חודשים, שכן באותה התקופה לא היו בארץ מעבדות צבע.

"זו פרודיה נפלאה על היבט מסוים של המפעל הציוני. הייתי אומר 'יזמות היתר', ההתלהבות מהפיתוח, וביחד עם מה שנגרר עם עודף היזמות, כמובן הבירוקרטיה המטומטמת", אומר איש התקשורת ירון לונדון, שכתב את הספר "קישון: שמו הולך לפניו" (2017), המבוסס על שעות של ראיונות עם קישון, שבהמשך הפך לסדרה תיעודית בשם זה. "המטורף שבורח מבית המשוגעים הוא הרי לא רק משוגע, זה איזה משל על הציונות שבסופו של דבר בצבץ על ידי משוגעים, מעבירי הצינור מהגליל לנגב למשל. בדמויות האלה של המספחים הגדולים, בעלי החזונות הגדולים, יש יסוד בלתי ריאלי. המרחק בין הנביא לבין המשוגע הוא קטן מאוד, ואין שום סיבה אמיתית למה לא להפוך את רחוב אלנבי לוונציה. אם אנחנו מחליטים לבנות עיר אירופית כמו תל אביב על הגדה המזרחית של הים התיכון, אז למה לא להפוך אותה לוונציה? זה יסוד ההפרזה שטמון בתוך הפרודיה".

ירון לונדון. צלם : אריק סולטן ירון לונדון. צלם : אריק סולטן

אחת הסצינות המרשימות ביותר בסרט, בעלת האווירה הסוריאליסטית משהו, הייתה זו שבה יושבים מנהל אגף הכבישים וראש מחלקת הדרכים להפסקת תה. הם אומנם בני פלוגתא והכוסות שמהן הם לוגמים אינן "כוסות הסתדרות" סטנדרטיות, אלא ספלים בעלי עיצוב מודרני ססגוני, אולם בזמן הטקס הלכאורה קדוש הזה הכל נשכח ונסלח לשעה קלה. "בתקופה ההיא זה תמיד עצבן את אבי: איפה הפקידים? בהפסקת תה", מספר קישון הבן. "לא משנה אם תוהו ובוהו מרחף על פני תהום - עכשיו הפסקת תה. זו בדיוק הנקודה, לעג לפקידים. כשהם בהפסקת תה הכל נשכח, כל היריבויות וכל הבעיות, ואין ספק שזה אחד מהקטעים המדהימים בסרט".

אבא כל יכול

רפי קישון היה בן 12 בזמן צילומי הסרט, ועד היום הוא זוכר את הרגע שבו סיפר אביו למשפחה על הפרויקט היומרני שהוא מתעתד להרים. "היינו תמיד הולכים בשבתות לאכול במסעדה הונגרית שנקראת 'קיש פיפה' (מקטרת קטנה, בהונגרית) שהייתה ליד רחוב אלנבי, ואחרי זה היינו הולכים עד אזור מוגרבי, שם היה סנוקר שאבא שלי היה משחק עם אשתו (שרה ליפוביץ', אשתו השנייה של אפרים קישון - ק"ס)", הוא מספר. "באחת השבתות האלה הוא אמר לנו 'אתם רואים? את כל זה אני הולך לבנות מחדש'. כמובן שהאמנתי לו, כי במחשבה שלי אבא שלי היה כל יכול. 


כשהחלה בניית התפאורה, היינו בכל שבת הולכים לראות איך זה מתקדם, ואבי היה מצלם אותנו שם. אחי עמיר, שהגיע באחת הפעמים לצילומים במקום עם גן הילדים שלו, הוא בכלל כוכב בסרט ורואים אותו יושב על הקומפרסור. אותי רואים באיזו סצינה על המרפסת, מבליח לכמה שניות. אני זוכר את עצמי עומד שם למעלה על התפאורה. מאחור הכל פיגומים רופפים כאלה, אבל מבחוץ זה נראה בדיוק כמו רחוב אלנבי. זה פרויקט מגלומני שלא היה כדוגמתו. אני חושב שעד היום לא נבנתה בארץ תפאורה כל כך מרשימה וכל כך עתירת השקעה כמו לסרט הזה. רעיונית, זה אחד מסרטי הסאטירה המדהימים ביותר על עולם הפקידים, גם מבחינת ההומור והמסר הבינלאומי".

במונחי תעשיית הקולנוע הישראלית של אז, במהלך עשיית הסרט נעשה גם שימוש חלוצי למדי בעבודת מצלמה. מאחר שרוב הסרט צולם באולפן, אפשר היה להעמיד במקום מערכות גדולות של מסילות ומנופים, וכך התקבלו להם בין צילומי הדולי והקריין הראשונים בארץ. "הרעיון עצמו נפלא והביצוע יוצא מגדר הרגיל, גם מבחינה ויזואלית וטכנית, מפני שלא היו אז אמצעים לעשות סרט כזה", ממשיך לונדון. "העיר המוצפת היא בסך הכל תעלה קטנה שכרה טרקטור, אבל כשאתה רואה את הסרט, יש לך רושם שזו עיר שלמה שמוצפת. ויש כמה שוטים יפהפיים, אני כל הזמן נזכר בשוט אחד חכם נורא: איזה דג שנפלט ליבשה ופוער את פיו בגלל החיסרון בחמצן. התמונה הזו היא מדהימה ממש. חשוב לזכור גם שקישון מעולם לא למד בבית ספר לקולנוע ולא עבד באולפנים גדולים, לא בצ'ינצ'יטה ולא בהוליווד. הוא ראה קולנוע בילדותו ובנעוריו והחליט שהוא יכול לעשות סרטים. זו תופעה פנטסטית בעיני".

אפרים קישון. צלם : ראובן קסטרו אפרים קישון. צלם : ראובן קסטרו


עד אז עבד המפיק רוני יעקב עם קישון בשני סרטים, "סאלח שבתי" ו"ארבינקא" (בהמשך עבד איתו גם על "השועל בלול התרנגולות"), אך ב"תעלת בלאומילך" הוא זכה לתפקיד הבכיר ביותר. "בוקר אחד, בזמן שהיינו בצילומים הוא קרא לי ואמר, 'החלטתי שאת 'תעלת בלאומילך' תפיק ביחד איתי, שנינו נהיה המפיקים'", משחזר יעקב. "מאוד התרגשתי. הייתה בינינו אהבה הדדית, הוא היה קורא לי 'רוני בוס'. הוא היה אדם שנון, חכם, מדליק, חם וכן. הצילומים נמשכו כחודשיים וחצי, והם הלכו חלק יותר ממה שחשבתי, וזה מסיבה אחת: התכוננו כמו שצריך. מה שכן, אחת הבעיות שנתקלתי בהן הייתה הצורך להביא לסט פיקוסים גדולים כמו שיש באלנבי. הסתפקתי בנטיעת פיקוסים ננסיים. למרבה הצער, לאחר העברתם לאתר הצילומים הפיקוסים נכנסו לזעזוע וכל העלים שלהם נשרו, וזו תופעה לא רגילה לפיקוס. אבל לאחר זמן קצר הם החלו ללבלב שוב".

יעקב נזכר גם במסיבת העיתונאים שערך בזמן צילומי הסרט: "העיתונאים עלו לאוטובוס בכיכר מוגרבי, וכעבור כחצי שעה הם נחתו שוב פעם במוגרבי, אבל בהרצליה. הייתה התפעלות גדולה".

כשאתה צופה בסרט כיום, יש משהו שבא לך לעשות אחרת?
"הייתי עושה שוב את אותו הדבר. בסרט הזה אין שום חיסרון, אפרים עשה עבודה גדולה ולצערי לא קיבל עליה בדיוק את המגיע לו. עשיתי בחיי קרוב ל־40 סרטים, אבל החוויות הכי טובות והכי גדולות שלי הן מהעבודה איתו".

הרבה פפריקה בהונגרי

"אני זוכרת את היום הראשון שבאנו להרצליה וראינו את התפאורה שבנו שם, פשוט נעתקו לי המילים מהפה", נזכרת השחקנית מרים גבריאלי, שהקושי היחיד שבו נתקלה בזמן הצילומים נבע מפחד הגבהים שממנו היא סובלת. "הייתה סצינה שבה ניסים (עזיקרי - ק"ס) קרא לי מהמרפסת וביקש שארד. בגלל שיש לי פחד גבהים, בנו מבנה שלם שאקפוץ עליו בשני שלבים, פעם אחת מהמרפסת למעין קומה שמתחת, ומשם עוד קפיצה למטה. מבחינה טכנית בשבילי זה היה מבצע. אומנם שיחקתי בסרט נערה צעירה, אבל הייתי כבר בת 35, ובאותו היום הילדים שלי באו לראות אותי בצילומים".

לרבקה מיכאלי אומנם היה רק תפקיד קטן בסרט - מנקה באגף הכבישים שמסייעת לציגלר בחיפושיו אחר התוכניות העירוניות האבודות - אך מרוב התפעלותה מהסט, היא בילתה עליו כמעט מדי יום. "זה אחד מהסרטים הבודדים שבהם הגעתי גם לימי צילום שלא השתתפתי בהם", היא מספרת. "מאוד נהניתי לראות את העבודה באולפני הרצליה, התפאורה של כל רחוב אלנבי הייתה מאוד מרשימה. עם קישון עבדתי כמה פעמים, הוא תמיד צחק מהבדיחות של עצמו, תמיד זה שעשע אותו. בחדר העבודה שלו היו תמיד איזה מאה עפרונות מחודדים, הוא היה איש מאוד מסודר. הייתה הרבה פפריקה בהונגרי הזה".

מלבד הפטיש הידוע של קישון לנושא הבירוקרטיה, הוא נודע ברבים גם בדקדקנותו המקצועית והבלתי מתפשרת. "הייתי שכנה שלו באפקה ובאתי אליו הביתה לאיזה עשר חזרות על המשפט הנחמד אבל המבולבל שאמרתי בסרט", נזכרת מיכאלי. "כל התסריט, פריים אחר פריים היה אצלו בציורים. הוא צייר את הכל מראש. זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שנתקלתי בהם עד אז".

רבקה מיכאלי. צלם : ניצן הפנררבקה מיכאלי. צלם : ניצן הפנר


"הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו הוא הימים על גבי ימים של חזרות בווילה של אפרים קישון", מוסיפה גבריאלי. "הוא הקפיד על כל פסיק, כל צליל, כל צבע וכל נקודה. היינו באים אליו בלי סוף".

"הייתה תחרות מאוד גדולה על התפקיד שלי. הביאו הרבה בלונדיניות עם שיער ארוך, זה שיגע אותי ואמרתי לעצמי שאין לי צ'אנס בכלל", מספרת השחקנית אביבה פז, שגילמה את הכתבנית חסרת השם שאינה יודעת לכתוב. "קישון ניסה סוגים שונים של טיפוסים עד שמצא את מה שחיפש. לי הוא עשה איזה ארבעה-חמישה אודישנים, כשפעם אחת אפילו שם לי פאה. לקח לו כמה וכמה חודשים עד שהחליט. הוא היה פדנט על כל תפקיד, ועד שלא הרגיש שזה ממש מה שהוא מחפש, זה פשוט לא קרה".

פז זכורה בעיקר בשל יכולת לעיסת המסטיק החושנית שלה שהתגלתה בסרט ובשל שמלותיה המינימליות, אולם הייצוג הסקסיסטי שלו זכתה אינו מפריע לה כיום, 50 שנה אחרי ובעידן שבו שולט הפוליטיקלי קורקט ושחקניות עבר נזכרות חדשות לבקרים בשיטות עבודה לא הולמות לכאורה שהתנסו בהן. "זה היה נאיבי מאוד", היא אומרת. "זו איזו תמימות שדווקא מאוד מוצאת חן בעיני ומשהו שחסר פה עכשיו. כיום אנחנו לא כאלה, הכל יותר מחושב וכלכלי. לא הרגשתי ניצול. אפילו שהתחבקנו כולנו על הסט ואפילו שכולם התחילו איתי ואהבו אותי, לא קיבלתי אף פעם הרגשה בלתי מכבדת. הכל היה מאוד טבעי וזורם ונעשה בחברות. בכלל, כל יום צילום היה כמו קסם. כשהייתי רואה את אפרים מחייך את החיוך שלו, זה היה פשוט נהדר. מאוד אהבתי אותו".

פז נזכרת בגעגוע באותה תקופה: "הכי אהבתי את ניסים עזיקרי. היינו חברים טובים־טובים, הוא היה פשוט שחקן נפלא. גם שרגא (פרידמן, שנפטר כשנה לאחר צאת הסרט, בגיל 46 - ק"ס) היה מקסים. הוא היה דון ז'ואן שאהב מאוד נשים יפות. גם אותי הוא אהב, כי הייתי צעירה ויפה".

פז זוכרת במיוחד את הסצינה שבה היא ופרידמן רוקדים על שפת הים. "המצאתי את הסצינה באותו רגע ואפרים אפשר לי לעשות זאת", היא מספרת. "עשיתי לעצמי כוריאוגרפיה, ושרגא עשה אחרַי. אני הרי מלכת האלתורים, וזה גם מה שאני מלמדת כיום. זה הכי כיף, חופשי ואמיתי, בלי שום קשר לטכניקה שמלמדים".

בלוז לכחולי המדים

את תפקיד השוטר גילם שייקה אופיר המנוח כבר בסרט "ארבינקא", שיצא ב־1967. קישון הביא את הדמות הזו שוב ל"תעלת בלאומילך", שם היא התגבשה עוד יותר. אחד מהמשפטים הזכורים ביותר שלו הוא כשאופיר שואל את בלאומילך השתקן: "אתה לא קצת חירש בשמיעה?".

אחרי שני הסרטים הללו החליט קישון לכתוב תסריט חדש - "השוטר אזולאי" - שבו השוטר הנעבעך וטוב הלב נמצא במרכז. השוטר אזולאי, אגב, הוא הראשון שנכתב במיוחד כתסריט קולנועי ואינו מבוסס על ספר, סיפור או מערכון שנכתבו על ידי קישון בעבר.

"אני זוכר לטובה מהסרט את שייקה אופיר השוטר כשהוא מדלג בין הריסות ומאבד את הצפון מרוב התרגשות ואי־יכולת לארגן את הבלגן", אומר לונדון, ורפי קישון מוסיף: "כילדים היינו נמצאים הרבה על הסט כניצבים, וגם קיבלנו על זה תשלום. בהפסקות האוכל שייקה היה תמיד מצחיק אותנו ועושה כל מיני קטעים".

בכלל, צחוק היה חלק בלתי נפרד מהסט. "כשראיתי את הקטע שבו ראש העיר נופל לתוך החורבות שנוצרו, לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק אדיר", מספר קישון הבן. "הפסיקו את הצילומים בגלל הצחוק שלי, ואבי ניגש אלי ואמר שכל הפסקה כזו עולה לו המון כסף".

בומבה צור, שבמהלך הסרט כולו עוטה כתונת משוגעים ואומר מילה אחת בלבד - "בלאומילך" - קצת הסתבך עם פטיש האוויר שאליו היה צמוד. "הוא היה צריך ללמוד להפעיל אותו. הוא הרי היה שחקן, לא פועל", אומר קישון הבן. "זה נראה לכאורה פשוט, אבל הכלי מפחיד. אז היה שם מישהו שלימד אותו איך לשלוט בו, כי בהתחלה הפטיש היה קופץ לו מהיד, וזה היה ממש מסוכן".

רפי קישון. אודי סלמנוביץ' רפי קישון. אודי סלמנוביץ'


בסיום הסרט מבליח לכמה רגעים גם אורי זוהר, בתפקיד מנצח תזמורת מכבי האש המרוצה מעצמו. הסיגר הקובני שהוא מעשן בסצינה, שניתן לו על ידי המפיק רוני יעקב, אומנם היה חריף מדי לטעמו, אך הוא היטיב להסתיר זאת. זוהר, שהתלהב אף הוא מהתפאורה המרשימה, ביקש מקישון רשות לצלם באתר באחד מימי שבת, אז לא התקיימו צילומים לבלאומילך. הבמאי הסכים, וזוהר צילם את "הצד השני", סרט קצר שנגנז, בהשתתפותם הוולונטרית של פופיק ארנון, זאב רווח וחנן גולדבלט, על רמזור שמסרב להתחלף וגורם למחאה חברתית.

"לאחר שאורי זוהר שמע שאני באה מבית דתי, בכל פעם שהוא היה רואה אותי, גם אם זה היה מהצד השני של המדרכה, הוא היה צועק לי בקולי קולות, 'מרים, תחזרי לדת'", משחזרת גבריאלי. "זה היה שנים רבות לפני שהוא חזר בתשובה".

גבריאלי גילמה את הגננת דבורה, בתו של השען מנחם זאב צוקרמן (אבנר חזקיהו) וארוסתו של ציגלר. "רוב התפקיד שלי היה מול עזיקרי, שהיה מגדולי השחקנים שנראו על הבמה העברית, ומול חזקי הגדול (חזקיהו - ק"ס)", היא מספרת. "עם בומבה לא היה לי קשר, אבל ראיתי אותו כל הזמן מול העיניים. הוא היה שם כדמות מוזרה בשבילי. זה היה אתר צילומים ענקי, עם המון דמויות, והרבה מהן בכלל לא היו בקשר של דיאלוגים אחת עם השנייה. מי שעזר לי הרבה מאוד בצילומים היה הצלם הבריטי מאני ווין, שממנו למדתי המון על קולנוע".

מה את חושבת על הסרט כשאת צופה בו כיום?
"שהוא פשוט גאוני. לא יודעת איך צעירים מתייחסים אליו, אבל בעיני הוא עדיין נחשב לפלא קולנועי".

ככל הנראה קיים באחד הארכיונים עותק של הפלא הזה מדובב לאנגלית. "השחקנים עשו את הסצינות באנגלית, לא בטוח שאת כולן", מגלה קישון. "כשאמרתי לאבא שלי על אחד השחקנים שהוא מדבר אנגלית נורא גרועה, הוא אמר שזה לא משנה, העיקר שתנועות השפתיים יהיו נכונות, אחר כך אפשר יהיה להביא מישהו אחר שיגיד את הטקסט".