כדרכם של רעיונות גדולים, ראשיתם לרוב באירוע קטן. ביום בהיר בשנת 1951 התעוררו קישון ואשתו הראשונה, חוה קלאמר, לקול רעש מחריש אוזניים שהחריד את הרחוב השקט בשכונת ביצרון בתל אביב, שבה התגוררה אז המשפחה. "אבי ראה איש חופר שם ברחוב ואמר, 'רגע, מה היה קורה אם זה היה איזה משוגע שמתחיל פתאום לחפור? אולי אנצל את הסיטואציה ההזויה הזו כדי לכתוב סאטירה על שלטון הבירוקרטים של הפקידים המטומטמים והלא־יעילים של העירייה שלנו?'", מספר בנו הבכור, ד"ר רפי קישון.
"הוא החליט לקרוא לזה 'אגדה על תעלה בתל אביב', ובמרכזה איזשהו משוגע שמתחיל לחפור ברחוב ופקידי העירייה בטוחים שהוא שייך לאחת המחלקות שלהם. אחת המחלקות לוקחת את הניהול של זה ומביאה את כל הכלים הכבדים, נוצרת תעלה, ותל אביב הופכת לוונציה של המזרח התיכון. את הסיפור המקסים הזה, שאבי כתב ופרסם בעיתון 'אומר', שבו הוא עבד, קראה חנה זמר, העורכת המיתולוגית של עיתון 'דבר' וביקשה ממנו לפרסם אותו גם בעיתון שלה. לו אחד משכניו של אבי היה אומר לו אז שהסיפור הקטן הזה יתפרסם בעיתון 'דבר', הוא היה עונה, 'אני לא מאמין! עיתון 'דבר' הידוע והגדול בעיתוני ישראל?'.
"ולו אחרי זה היה השכן מוסיף שהסיפור יהיה גם חלק מקובץ סיפורים ב'ספר משפחתי' - שיהפוך עם השנים לספר העברי הנפוץ ביותר בעולם אחרי התנ"ך - ובסוף שנות ה־60 גם ייעשה ממנו סרט קולנוע באורך מלא, שיצליח מאוד בארץ ובעולם ושעבורו יבנו תפאורה של רחוב אלנבי בחניה של אולפני הרצליה, יחפרו שם תעלה וימלאו אותה מים רבים עם סירות מנוע שישוטו בה; אבי היה מגיב: 'אתה צוחק עלי! עולה חדש שבקושי יודע עברית?'".
"היינו צריכים לבנות באולפן רפליקה של רחוב אלנבי", משחזר רוני יעקב, שהפיק את הסרט ביחד עם קישון. "היה לנו מנהל אומנותי גרמני, קרל שניידר, שעבד בצמוד אלינו. עוד לא הייתה תפאורה כזו בארץ, וכאב הראש הכי גדול שלי היה לדעת שאם ביום הצילומים הראשון לא תהיה תפאורה, לא יהיה מה לצלם. ולכן האתגר היה גדול ומכופל".
על אף הרעיון הגרנדיוזי, בהתחלה לא ידע קישון כיצד לגרום לכך שרחוב אלנבי ייראה כמו תעלה ונציאנית. "יום אחד קישון קורא לי ואומר: 'יענקל'ה, אם אנחנו לא נראה שיש צילום של מים ושהרחוב הפך לתעלה, הפסדנו מראש'", ממשיך יעקב. "אז לקחתי את עצמי וטסתי לאנגליה, לאחת המעבדות הגדולות שם, בתקווה למצוא פתרון טכני שיקנה לנו צילום אחד או שניים של הרחוב שבנינו עם תעלה. אבל אף אחד מהפתרונות לא הבטיח לי תוצאה איכותית. בדרך חזרה, על המטוס, התחלתי לשוחח עם עצמי. אמרתי לעצמי שאם אני גם כך מקים את כל הרחוב כתפאורה, אז אני אעשה בהתחלה את כל הצילומים ברחוב מעל הקרקע, ואז אני באמת אחפור. זה אומנם היה פתרון פרימיטיבי, אבל הוא היחיד שיכול היה לעבוד. כשנפגשתי עם אפרים אמרתי לו: 'צילום אחד עם תעלת מים אני לא יכול לתת לך - אני יכול לתת לך 15 דקות כאלה'. אפרים כמובן מאוד התלהב ובסוף הצליח לעשות גם שחייה בתעלה וגם תחרויות קיאקים".
סרט הקולנוע הקומי־סאטירי "תעלת בלאומילך" ("חלב כחול" בגרמנית), שיצא במרץ 1969, מבוסס על ההומורסקה "אגדה על תעלה בתל אביב", שפורסמה לראשונה על ידי קישון ב־1952. מיד עם צאתו זכה הסרט להצלחה קופתית ולביקורות אוהדות, ובהמשך קיבל את פרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה ופרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של מונטה קרלו, והיה מועמד לפרס גלובוס הזהב. להצלחה יתרה זכה הסרט במיוחד בארצות דוברות גרמנית, שבהן המציאו בהשראתו משחק קופסה בירוקרטי.
עלילת הסרט מספרת על פגוע נפש בשם קאזימיר בלאומילך (בומבה צור), שנמלט מהמוסד שבו הוא חוסה. הוא גונב פטיש אוויר ("קומפרסור", בלשון הסרט) ומתחיל לקדוח ביום ובליל לאורך רחוב אלנבי, זירת העסקים הערה ביותר של תל אביב באותם ימים. הקדיחות הבלתי פוסקות של בלאומילך מפירות את שלוותם של תושבי ובאי הרחוב. הם אינם מצליחים לישון כהלכה, לבצע את עבודתם כראוי ואפילו לא לקיים יחסי מין. שוטר המקוף (שייקה אופיר) אינו מעלה על דעתו לשאול את החופר לפשר מעשיו ואף מסייע לו על ידי שמירה על הסדר הציבורי.
דבורה צוקרמן (מרים גבריאלי), דיירת הרחוב וארוסתו של מנהל מחלקת הדרכים בעירייה, ישראל ציגלר (ניסים עזיקרי), מספרת לבן זוגה על המהומה שנוצרה, והוא מעביר את הבשורה לממונה עליו, ד"ר אביגדור קויבישבסקי (שרגא פרידמן), שעסוק רוב הזמן במשחקי אהבהבים עם כתבניתו, שאינה יודעת לכתוב (אביבה פז). אף אחד מאנשי העירייה והמשטרה אינו רוצה להצטייר כמי שאינו יודע במה מדובר, ובין זריקת אחריות מנושא תפקיד אחד למשנהו - בעיקר במחלקת הדרכים העירונית ובמשרד "הקידום" - קורם לו עור וגידים פרויקט עירוני הזוי, שבמרכזו תעלת מים שראשיתה ברחוב אלנבי ובסופה נשפכת לים התיכון.
בסיום הסרט מתקיים טקס מרשים ורב־משתתפים, והכל מודים לראש העיר (נתן וולפוביץ') על הפיכתו את תל אביב לוונציה של המזרח התיכון. בלאומילך, שמתאכזב מכך שלא זכה להכרה, מגיע עם הפטיש שלו לכיכר מלכי ישראל, וכשעל פניו חיוך ממזרי מתחיל לחפור גם שם. במקביל, ציגלר, היחיד שגילה את האמת אך איש אינו מאמין לו, מוכרז כמטורף ומובל בעצמו לבית המשוגעים.
עלות הפקת הסרט הייתה עצומה ביחס לאותם הימים: כחצי מיליון דולר. חלק מהמימון השיג קישון בעצמו מחברת הפקה טלוויזיונית גרמנית; חלקו - בעיקר העלות של חפירת התעלה - נתרם על ידי המיליארדר משולם ריקליס ז"ל; את השאר השיג רוני יעקב מבעלי החנויות באלנבי, שהתבקשו לשלם עבור שחזור חנויותיהם בתפאורה ההרצליינית. עבודת העריכה נעשתה באנגליה במשך שלושה חודשים, שכן באותה התקופה לא היו בארץ מעבדות צבע.
אחת הסצינות המרשימות ביותר בסרט, בעלת האווירה הסוריאליסטית משהו, הייתה זו שבה יושבים מנהל אגף הכבישים וראש מחלקת הדרכים להפסקת תה. הם אומנם בני פלוגתא והכוסות שמהן הם לוגמים אינן "כוסות הסתדרות" סטנדרטיות, אלא ספלים בעלי עיצוב מודרני ססגוני, אולם בזמן הטקס הלכאורה קדוש הזה הכל נשכח ונסלח לשעה קלה. "בתקופה ההיא זה תמיד עצבן את אבי: איפה הפקידים? בהפסקת תה", מספר קישון הבן. "לא משנה אם תוהו ובוהו מרחף על פני תהום - עכשיו הפסקת תה. זו בדיוק הנקודה, לעג לפקידים. כשהם בהפסקת תה הכל נשכח, כל היריבויות וכל הבעיות, ואין ספק שזה אחד מהקטעים המדהימים בסרט".
רפי קישון היה בן 12 בזמן צילומי הסרט, ועד היום הוא זוכר את הרגע שבו סיפר אביו למשפחה על הפרויקט היומרני שהוא מתעתד להרים. "היינו תמיד הולכים בשבתות לאכול במסעדה הונגרית שנקראת 'קיש פיפה' (מקטרת קטנה, בהונגרית) שהייתה ליד רחוב אלנבי, ואחרי זה היינו הולכים עד אזור מוגרבי, שם היה סנוקר שאבא שלי היה משחק עם אשתו (שרה ליפוביץ', אשתו השנייה של אפרים קישון - ק"ס)", הוא מספר. "באחת השבתות האלה הוא אמר לנו 'אתם רואים? את כל זה אני הולך לבנות מחדש'. כמובן שהאמנתי לו, כי במחשבה שלי אבא שלי היה כל יכול.
התרעות פיקוד העורף