אבל לא רק בניגריה עושים סרטים מוצלחים - בשנים האחרונות תעשיית הקולנוע באפריקה צומחת ומתקדמת. ועדיין, אם תאמרו לאדם הממוצע את צמד המילים "קולנוע אפריקאי", הוא ידמיין סרטי תעודה שעוסקים בעוני, בפליטים ובמלחמות.
פסטיבל הקולנוע האפריקאי, שייפתח מחר בסינמטק תל אביב ויימשך עד 31 במרץ, מבקש להראות לצופים הישראלים קולנוע אחר ופן שונה של אפריקה, כזה שלא מתעלם מהבעיות ומנגד יודע גם לרכך, לרגש ולחשוף את קסמה של היבשת, ואולי גם לשנות לנו כמה דעות קדומות שאספנו בדרך.
הסרטים המוצגים בפסטיבל נבחרו בקפידה והם יציגו לנו אפריקה אחרת, יבשת שיש בה הרבה יותר מפליטים ועוני. בפסטיבל יוקרנו כ־30 סרטים תיעודיים ועלילתיים שנוצרו בקונגו, רואנדה, סנגל, גאבון, ניגריה, זימבבואה, סודן, קניה, דרום אפריקה ועוד. מרביתם מוקרנים בבכורה ארצית ומופצים בישראל באופן בלעדי במסגרת הפסטיבל.
"בימים אלה, מה שמעסיק את אפריקה הוא מלחמה - בעיקר על המרחב האישי והפוליטי של היבשת, וגם הפזורה האפריקאית שנמצאת במערב סובלת מאותן מצוקות", מספר בזי גטה, במאי ישראלי ממוצא אתיופי והמנהל האמנותי של הפסטיבל זו השנה השנייה.
"צעירי היבשת מאסו בהרגלים הישנים והם נלחמים בכל האמצעים שעומדים לרשותם. אחד מהם הוא הקולנוע, שהצליח להפתיע אותנו השנה המון".
הדימוי של אפריקה דומה בעיניי כמעט רוב הישראלים, "וזו הסיבה לכך שהחלטתי להרים את הפסטיבל הזה", הוא אומר. "יש השנה תנופה אדירה בתחום הדוקומנטרי, גם מכיוון שיותר קל להפיק מבחינה תקציבית וגם מכיוון שרוב היוצרים בתחום מגיעים מאקטיביזם ועיתונות, הם מאוד נבונים וחכמים ויודעים לטפל בחומרים הקשים בצורה אמנותית זהירה, מכיוון שבחלק מהמדינות זה אפילו יכול לגרום למעצרם. לכן האומץ והאופן שבו הם עושים את הסרטים הללו מאוד מעורר השראה בעיניי.
"מצד שני, אני רואה גם את החומרים שעוסקים בפזורה האפריקאית מחוץ ליבשת, מהגרי העבודה והפליטים שלכאורה הגיעו ל'מערב', אבל חיים בחרדה באירופה. הם חיים בפחד מתמיד מגירוש.
"אם בתוך היבשת יוצרים נלחמים על החופש היצירתי שלהם, כשהם יוצאים ממנה הם חיים בחרדה מתמדת, ואת זה אפשר לראות גם בסרטים הדוקומנטריים וגם בעלילתיים. יש דיסוננס מאוד מרתק".
"האם זה קשור לישראל? צעירים בכל העולם נלחמים ונאבקים על אותם נושאים בדיוק. המאבק על המרחב שם והמאבק על המרחב פה, וכמו כן המאבק הכלכלי של הצעירים מאוד דומה. נכון שבמובנים מסוימים הוא שונה, אבל בבסיסו הוא דומה.
"ובשנים האחרונות, כשיש כפר גלובלי ויכולת תקשורתית בין עמים וארצות, אפשר לדבר אחד עם השני וליצור קשר, אם ברשת ואם דרך האמנות והקולנוע. זו דרך נפלאה לגרום לאנשים לצאת קצת מהחשיבה המקובעת ולראות משהו אחר, ואולי להזדהות איתו".
נוליווד היא תעשייה שונה מהקולנוע הדוקומנטרי האפריקאי, ותוצר אחד שלה יוקרן בפסטיבל. עבור כל מי שחושק בלהציץ לקומדיה רומנטית נוסח ניגריה, זו אולי ההזדמנות היחידה. תעשיית הסרטים הניגרית היא נישה בפני עצמה, שמייצרת מלודרמות וקומדיות - הוליווד של ממש, על כל המשתמע מכך. "בשנות ה־90, הסרטים היו ברמה מאוד ירודה, כי לא היה הרבה כסף וצילמו בווידיאו", מספר גטה, "אבל בעשור האחרון חל שיפור עצום. יש קפיצה מטורפת מבחינה טכנית וגם מבחינה תוכנית־ז'אנרית. הקולנוע אחר לגמרי, יותר ביקורתי, יותר חכם ועמוק וגם מצחיק".
ישראל מהווה נקודת חיבור בין שלוש היבשות העתיקות, וכמדינה קולטת עלייה מתפוצות שונות, ובהן גם אפריקאיות, יש חשיבות יתרה לקיומו של הפסטיבל. הוא אמור לקדם הבנה משופרת של התרבויות האפריקאיות והגדלת הנראות וההכרה של יוצרי סרטים אפריקאיים, תוך חשיפת הצופים לקולנוע יפהפה.
"היה חשוב לנו להביא משהו אחר, שהוא לא שטנץ מהתסריטים הקבועים שאנחנו מכירים ולא מה שאנחנו מצפים מהאפריקאים", אומרת אפרת ירדאי, חברת צוות ההיגוי של הפסטיבל והמנחה שלו. ירדאי היא גם אקטיביסטית, משוררת ודוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פובליציסטית, יזמת, פעילה חברתית, מרצה וחברת הנהלה באגודת יהודי אתיופיה.
"יש לנו דימויים מאוד ספציפיים על היבשת ועל המלחמות, ובעיניי, פתאום להציג חיים של אנשים שאת שומעת עליהם רק דברים שליליים, ולראות שבסופו של דבר גם שם יש הכל מהכל, בדיוק כמו פה, זה מאיר עיניים. יש גם מאבקים פוליטיים, כמובן גם שחיתות, אבל תראי, מדברים על אפריקה המושחתת כאילו שאצלנו זה נופת צופים. גם שם יש אקטיביסטים ויש פמיניסטיות וזה כל כך כיף לראות ולשמוע את קולם".
"מבחינה פוליטית אנחנו רואים בפסטיבל הזה פסטיבל פן אפריקניסטי. אנחנו רואים את אפריקה כיחידה אחת", אומרת ירדאי, "הכוונה היא שיש לנו גם שני סרטים מצריים, ויש סרט תוניסאי מקסים. וכמובן, יש כמה מקומות שרצינו מהם סרטים, אבל הם לא רצו להקרין בישראל ואנחנו מקווים שזה ישתחרר בעתיד".
על רקע המחלוקת לגבי מבקשי המקלט, אנחנו שוכחים שילדיהם של אותם פליטים גדלים כאן, משתלבים במערכת החינוך והם ישראלים לכל דבר. אי אפשר להתעלם מההקשרים, וכשאני מעלה אותם בפני ירדאי, היא אומרת שלא רק במבקשי מקלט עסקינן.
"יש סרט דוקומנטרי שנקרא הסלון של ג'ולי, ומדובר במקום שנראה בול כמו התחנה המרכזית", היא אומרת, "קטן, כזה שעושה תוספות שיער והחלקות, והדיבור שיש שם מאוד דומה לפה.
"ופתאום אנחנו מגלים שהשאלות האלה נמצאות בכל העולם ואנחנו לא מקרה מיוחד. חשוב לי לציין שאלה ממש לא סרטים שבאים לומר: תראו איזה מסכנים הפליטים או תראו מה הם עוברים. לא. הם רק אומרים לכם: בואו לשמוע סיפור אחר שאינו זמין לנו.
"ואגב, מישהו עשה פה סרט על פליטים אריתראיים? הם נמצאים פה כבר 20 שנה. יש פה גם אנשים מגאנה מחוף השנהב שבאו לפני 30 שנה כמהגרי עבודה והם פה ואין לנו מושג.
"כשהייתי נערה והייתי מבלה במועדון סווטו בתל אביב, מלבד המקום הקטן הזה שאליו היו מגיעים גנאים וניגרים עם ישראלים מכל העדות, אין לנו ערבוב. אין קשר.
"המסגרת הזאת מאפשרת לפתוח את הראש למשהו אחר, כי הכל כל כך ידוע וצפוי ומשעמם. נראה לי שאם נחשוב על זה, רוב האוכלוסייה בארץ מוצאה מאפריקה. גם יוצאי צפון אפריקה הם אפריקאים, למרות שהם לא אוהבים את זה. אז פסטיבל מהסוג הזה אומר את זה במפורש, אבל בלי הנבוט שכולם מפחדים ממנו. יש פסטיבל קולנוע אפריקאי ואפשר ללכת לראות".
הפסטיבל הוא גם הזדמנות לבדוק מה קורה בארץ בתעשיית הקולנוע האפריקאי המקומית – המכונה "אפריקנה". עלמוורק דוידיאן היא תסריטאית ובמאית יוצאת אתיופיה הראשונה שסרטה היה מועמד לפרס אופיר ("עץ תאנה"). היא גם זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומיים בטורונטו על סרטה Audetia.
"הפסטיבל נותן חשיפה ליוצרים צעירים וזה לא עניין של מה בכך", אומרת דוידיאן. "כל פסטיבל כזה בארץ או בעולם הוא הזדמנות נדירה. גם אם בוחנים כמה סיפורים מיבשת אפריקה קיימים בזירה הבינלאומית, נראה שמעט מאוד. גם הפסטיבלים האירופיים, שהם האמצעים הנגישים ביותר לפריצת הסצנה הבינלאומית בתחום, לא ממש כוללים סרטים מאפריקה.
"זה גם מה שקורה בארץ, כי הפסטיבלים כאן ניזונים מהפסטיבלים הגדולים בעולם. המנהלים האמנותיים לא ממש משכילים בענייני אפריקה וכמעט ולא כוללים רשומות משם. גם על עצמי בבושה גדולה אני אומרת שיש לי חור רציני בהשכלה הקולנועית שלי לגבי הקולנוע האפריקאי".
התרעות פיקוד העורף