לאחרונה רוגש החלל בשל עודף שאלות בנושאי ליהוק. האם פלסטינית יכולה לגלם ישראלית? האם סטרייט מורשה לעשות על הבד דמות של טרנסג'נדר? ובעיקר, האם רק נכים מסוגלים לגלם בעלי מוגבלויות? ב"צ'מפיונס", להיט קופתי בספרד, מעלים את רף הדיון הזה, משום שהסרט עוסק במפגש בין מאמן כדורסל נורמטיבי לבין קבוצת אנשים המורכבת מעשרה מאותגרים ובעלי לקויות מולדות. האם ראוי שאלה ייוצגו על הבד על ידי שחקנים שישתדלו לחקות את תנועותיהם והבעות הפנים שלהם, או שמא הקבוצה הזו חייבת להיות מורכבת מעשרה בני אדם שמלכתחילה מוגדרים רפואית כחריגים?

דומה שהוויכוח הזה מנסר באוויר מאז שטוד בראונינג ביים את סרט האימה הקלאסי "פריקים" (1932), שבעלילתו שולבו אנשי קרקס שנודו מהחברה הנורמלית של זמנם. נראה גם שלעולם לא תהיה לסוגיה העקרונית הזו תשובה ברורה ואחידה. זאת, משום שהדרכת שחקן–מקצוען לביצוע חיקוי של דמות חריגה עלולה להוביל אותו לעיצוב קריקטורלי, ומשום שגם היפוכו של תהליך - כלומר, מוגבלים המתקשים לתרגם הוראות בימוי לפעולה פיזית עלולים לעשות צחוק מעצמם מול המצלמה.

מצד שני, אין לשכוח כי האוסקר הראשון של דניאל דיי לואיס בא לו לאחר שגילם את כריסטי בראון, סופר וצייר אירי שנולד עם שיתוק מוחין. וגם בריטי נוסף, השחקן אדי רדמיין, לקח הביתה את הפסלון המוזהב לאחר שביצע ב"הנוסחה של הכל" חיקוי מדויק לסטיבן הוקינג.





חאוויר פסר, במאי ספרדי ותיק, לוקח על עצמו את הסיכון, ומסתייע ב"צ'מפיונס" בשירותי משחק של עשרה חובבנים שהחברה סביבם תופסת אותם כחריגים ומאותגרים. אחד מהם פוחד ממים ומסרב להתקלח; אחר לוקה בתסמונת דאון; שלישי מקפיא מעת לעת את תנועותיו כאילו הוא פסל; ויש גם נודניק אטומי, ומגמגם מעורר חמלה, וגם גמדה שבעיקר אוהבת לבעוט לגברים בביצים. וכן הלאה.

כל אלה הינם חניכים במרכז טיפולי במדריד, שאליו נשלח מאמן כדורסל לשם ביצוע עבודות שירות למען הקהילה, לאחר שהורשע בנהיגה בשכרות ובגרימת נזק לניידת משטרה. מובן כי המפגש בין המאמן בעל האישיות החמוצה לבין העשירייה, שחלקה הגדול דורש תשומת לב כמו זו המוקדשת לתינוקות בחיתולים, מתחיל ברע ולאט־לאט הולך ומשתפר. שני הצדדים לומדים להכיר ולכבד זה את זה, והכל כאן נעשה בתוך מעטפת קומית האמורה לרכך את הגילויים של המוזרויות האנושיות.

אין פה סרט של ממש, משום שהמאמץ העיקרי ב"צ'מפיונס" מופנה קודם כל (ואולי אך ורק) לשם הפקת מסרים אופטימיים שמתאימים לכל טעם חברתי. כאילו מדובר בתעמולת בחירות. אף ש"צ'מפיונס" הוא יותר בבחינת מעקב אחר תהליכים של ריפוי בעיסוק, הפך הסרט ללהיט בבתי הקולנוע בספרד. אולי בגלל מסריו החיוביים. ואולי, חלילה, משום שהוא עושה צחוק מאלה שאינם יכולים ממש לעמוד על זכויותיהם.