אומנם הסרט הישראלי “מראות שבורות" הגיע לבתי הקולנוע שבוע לאחר חג הפורים, אך בהחלט ניתן לאתר בו רכיבים שיכולים לשייך אותו לדיון על אודות החג ההוא. בעיקר אמורים הדברים לגבי הנושא המרכזי שמעסיק את אמרי מטלון ואביעד גבעון, השניים שכתבו וביימו את הסרט. מדובר באותה תחפושת מוכרת, כאילו ציווי משמיים, שכל זכר ממוצא ציוני, מפוחד ובעל חרדת נטישה, מחייב עצמו לעטות אותה בשביל הפוזה של אבו ג'ילדה, שאמורה לשמש לו אליבי מעודד חיזוקים בעיני סובביו, ובעיקר בעיני עצמו.
 

עם מדים ירוקים, פלאפלים על הכתף ומאהב צמוד בדמות רובה, משוטט לו גיורא (יפתח קליין), גיבור “מראות שבורות", כשהוא משוכנע שדרגות אל"מ המתנוססות עליו הן אלה שמגדירות את אישיותו. הוא אפילו אינו מנחש שמתחת לדרגות, מעבר לרובה, מאחורי המסיכה, הוא סתם עוד פרט אנושי אבוד, שמגדיר את עצמו על ידי דיכוי מתמיד של החלש ממנו - הנשים שלצדו.
 

כזה הוא אל"מ גיורא, שחי בפרבר אמיד לא רחוק מירושלים, ואחראי לשלומן של השפחה הקרויה “אשתו" ושל שתי בנותיו, שאותן הוא מחנך דרך המגלב. מענה אותן פיזית ונפשית, על מנת שתצטיידנה כבר מגיל רך באותה חומת מגן שתאפשר להן בעתיד להתמודד עם גברים אלימים כמוהו. בתו הבכורה, אריאלה שמה, נאלצת לעבור מסלול עונשין שמזכיר טירונות מ"כים צה"לית, שמן הסתם גיורא גיבורנו צלח אחת שכמותה. הנערה (שירה האס), כולה בת 16, מוענשת על כל סטייה מהתקן הצבאי שקבע אבא, כאילו היא סתם עוד טירון דפוק ומושתן. כך, למשל, תופסת אותה הסצינה הפותחת את הסרט, כשהיא מאחרת בנשף. כלומר, מגיעה הביתה כמה דקות לאחר חצות. אבא גיורא, לנוכח עיניה השותקות של אמא (רננה רז), מתחפש לרגע למעצב אופנה; תולש מעל בתו כמה פריטי לבוש, הופך אותה כמו במטה קסם למעין זונה. וכך, כשהנערה חצי עירומה, מטיל אותה אבא החוצה מהבית. כדי שתלמד לקח; תעמוד בלילה על אם הדרך, מטרה למבטים מחורמנים של גברים המתקשים לתפוס את השינה בזמן.
 

מובן שגיורא איננו סתם סדיסט מבית ציוני טוב. מטלון וגבעון, שזה להם סרטם הארוך הראשון, מציידים אותו בסיבה לאומית נכבדה, שבגינה הוא מתעל את אלימותו אל עבר נשים חלשות אפילו ממנו. גיורא, כך עולה, הוא קצין שיורה, אך לא בוכה. בהחלט סטיית תקן בלתי נסלחת על פי ספר הוראות ההפעלה הצה"לי. לפני שנים, כשעוד היה רק קצין מתחיל בדרגת סגן, פיקד גיורא על פעולה צבאית שהניבה בעיקר שכול וכישלון. עד היום, למרות ההמראה העקבית שלו במסלול הדרגות, אין גיורא מסוגל להתייצב בפני בני משפחות החיילים שנפגעו בקרב ההוא, כתוצאה מתפקודו הלקוי כמפקד. 
 

זו למעשה עוגיית המדלן שלו, הסוד הכמוס שהוא חייב להסתיר טוב טוב באמצעות תחפושות ושכבות מגן אישיות, שלא תעזורנה כמובן בהגיע היום שבו ייאלץ להניח בצד את הרובה/המאהב שלו ולהתמודד בלי מסיכות, בלי משחקי אבו עלי, עם אישיותו המרוקנת מתכנים. מול אבא גיורא מציבים גבעון ומטלון את הבת המתבגרת אריאלה, שגדלה תחת רודנותו של אבא, הגנרליסימו של המשפחה.

אריאלה אוהבת להתחפש ולהציג עצמה ברבים בשמה הבדוי מאיה. היא יודעת, כמו כל חברה בכת דתית, להטיל על עצמה עונשים נוספים לאלה שהאב־האל מוריד עליה משמיים. בעיקר נוטה אריאלה, תמימה בכל הקשור לסקס, זאת מודגש בגוף הסרט, למצב עצמה בסיטואציות אונס מסוכנות. פעם היא תופסת טרמפ בחברתם של ארבעה חיילים, שעוד רגע יקרעו מעליה את בגדיה הפרובוקטיביים במתכוון; פעם אחרת היא משדלת גבר הלום קרב לצאת מקליפתו האומללה דרך גופה החשוף; פעם שלישית היא דורשת יחסי מין מזכר מבוגר, שנאות להסיע אותה מפה לשם, כמובן דרך חורשה מאיימת. בכל הגברים האלה, והם המון רב ומאיים, רואה אריאלה תחליפי אב מענה. כן, “מראות שבורות" מתקשט בפסיכולוגיה מה זה עמוקה.
 

הדרמה ב"מראות שבורות" היא דואלית. אריאלה תזכה לגאולה מייסוריה, רק לאחר שאבא גיורא ישיל מעליו את התחפושת הצה"לית, ישוב אל העבר המעיק, ויבצע תיקון כמו דתי, תוך מירוק חטאיו. נשמע קצת שטחי? ככה זה נראה על הבד. בהיעדר כלים של ממש, או אולי דווקא בשל עומס כבד מדי, מתקשים יפתח קליין ושירה האס לפתח על הבד דמויות שאינן בעובי של קרטון לוח מטרה.


פרידה מווארדה

פרידה מאנייס וארדה, שנסתלקה מאיתנו ביום שישי שעבר, אינה רק בבחינת נפנוף אחרון לשלום לאחת מהנשים האירופיות הראשונות שהתעסקו בבימוי סרטים עלילתיים. זוהי גם פרידה (כמעט) סופית ממהפכת הגל החדש, שפרצה לפני שישה עשורים בצרפת, והדי הזעזועים שחוללה הורגשו היטב גם בקולנוע הבריטי, הסובייטי והיפני.
 

הגל החדש, ששטף את בתי הקולנוע ב־1958, היה תוצאה מבורכת של התנגשות בלתי נמנעת בין אנשים צעירים, שלמזלם הטוב לא היו מספיק בוגרים כדי להשתתף בקרבות מלחמת העולם השנייה, לבין מגמות פוליטיות שהתעקשו לרענן את תמונת העולם הישן והכעור. ההתנגדות בצרפת למלחמת אלג'יריה, ההפשרה האנטי־סטליניסטית של חרושצ'וב, פירוק האימפריה הבריטית ובתוך כך מתן עצמאות לאפריקה, ולבסוף גם חשבון נפש מאוחר אצל נתיניו של קיסר השמש, שצולקו בזוועות הירושימה ונגסקי.
 

וארדה, שהייתה בת 91 במותה, החלה בקטן, בשנת 1955, כמה שנים לפני שטריפו ושברול וגודאר וכל מי שסבב אותם, עשה סרט ביכורים. אז היא ביימה את סרטה הארוך הראשון, “לה פואנט-קורט", שבו התגלה לעולם השחקן פיליפ נוארה. אלא שהגברת נאלצה להמתין בנימוס עד שנת 1962, עד לאחר שכל מלאי הגברים שסביבה - מאריק רוהמר, דרך ז'אק ריווט, אלן רנה, ז'אק דמי, ועוד ועוד ועוד - סיימו לחגוג את הפרמיירות שלהם, כדי שתוכל לגשת לבימוי סרטה השני, “קליאו מחמש עד שבע", שהפך אותה למה שהייתה: חלוצת האמירה הפמיניסטית בקולנוע העולמי.

חלוצת האמירה הפמיניסטית בקולנוע העולמי. אנייס וארדה. צילום: רויטרס

 

נכון הוא שהמסגרת הפמיניסטית היא משבצת צרה מדי על מנת להגדיר באמצעותה את מפעל חייה האמנותי של וארדה. אך אין ספק שהיא הייתה זו שסיפקה את הכלים הבסיסיים לראייה הנשית בקולנוע. היה זה סרטה העלילתי השלישי, שנשא את השם האירוני “האושר" (1965), שמיקם אותה כמבטאת חדה של אותה הראייה הממוקמת ממולו של הגבר, ובשום אופן לא לצדו. 
 

“האושר" היה סרט אידילי, שבחלקו הגדול התחולל בטבע המלבלב. גבר נעים הליכות מטפח ביחד עם אשתו האוהבת ושני ילדיו משפחה מאושרת עד השמיים, עד שהוא פוגש בגברת אחרת, צעירה ובלונדינית יותר, ומטפח גם איתה מערכת יחסים כובשת לבבות. ובחזונו רואה הגבר את אחרית הימים - איך הוא חי בהרמוניה אולימפית עם שתי נשותיו ואוסף הצאצאים שלו. הכל טוב ויפה, אלא שהאישה הראשונה קמה ביום יפהפה אחד, סתם כך, ומתאבדת. מזרימה מנת ריאליזם צונן אל החלום הגברי. האושר, כך מסתבר, היה שלו, אבל לא שלה.
 

בהמשך הקריירה שלה שכללה וארדה את התפיסה המוכרת כבר, שהיצירה היא סך כל חיי הקולנוען/ית. וארדה התיכה אל תוך עלילות סרטיה פרטים מחייה האישיים, ותיבלה אותם בציטוטים מעבודות קודמות שלה. מובן כי ככל שחלפו השנים, והצטבר ניסיון חיים ונוספו עוד עדויות פילמאיות, חשה עצמה וארדה משוחררת יותר ויותר ללקט חומרים מתוך חייה ולהפוך אותם ליצירותיה, תוך ביטול מודע של החיץ המלאכותי שבין העלילה הבדיונית לחטטנות הדוקומנטרית.
 

סרטי הגל החדש, לפחות בצרפת, השתדלו להימלט מהאמירה הפוליטית. אך משום שעצם פריצתו לאוויר העולם של המבע הקולנועי הסוחף הזה הייתה מעשה פוליטי, אי אפשר היה להימנע מהתחככות עם הפוליטיקה עצמה. מבלי לשים לב כמעט, הפכה וארדה למקור אינסופי של ציטוטים מהזן החדשותי. בין השנים 1968־1970 היא חיה בלוס אנג'לס, וסקרנותה התעוררה לנוכח מפגש עם פעילים שחורי עור, שהתארגנו אז תחת הכותרת ארגון הפנתרים השחורים. היא צילמה אותם, את הנבחרת כולה - אלדרידג' קליבר, בובי סיל, יואי ניוטון, סטוקלי קרמייקל - לסרט תעודה שכולו בבחינת התרשמות מתפעלת, וסרט שולי לכאורה זה הפך עם השנים, שלא בכוונה תחילה, לנושא של דגל השינוי החברתי בתוך ארצות הברית.
 

כאמור, הסתלקותה היא פרידה (כמעט) סופית מהגל החדש. מכל אנשי דור המייסדים נותר רק אחד - ז'אן לוק גודאר יליד 1930. שוב הוא שיחק אותה הממזר, שתמיד נופל על רגליו. שוב תינתן לו זכות המילה האחרונה לחשבון ההיסטורי הכולל. לא בטוח שזה מגיע לו, אבל ככה עובדת הביולוגיה.