תאונות קורות. אפילו פדריקו פליני הגדול נאלץ לחיות עם תקלות מצערות כמו "חזרת התזמורת" או "עיר הנשים", שאותן ביים בשלהי שנות ה–70. שלא לדבר על אינגמר ברגמן הגדול לא פחות, שפישל באופן מביש ב"ביצת הנחש" למשל, או "בחיי המריונטות", שאותם עשה במקביל למעידות של הקולגה פליני.

כעת הגיע תורו של אסגר פרהדי להביך באופן אנוש את חוג אוהדיו הנרחב. פרהדי האיראני, אחד הקולנוענים המעוטרים ביותר במאה הנוכחית, שזכה בעשור האחרון בשני פרסי אוסקר עבור "פרידה" ו"הסוכן", חשק, כך נראה, בקריירה בינלאומית שתרחיב את מנעד הנושאים שבהם עוסקת יצירתו. התוצאה, כמה חבל, היא "כולם יודעים", סרט דובר ספרדית שצולם בסביבות מדריד ומדגיש בפעם המי יודע כמה שהאדם, אפילו אם הוא אמן דגול, הינו תבנית נוף מולדתו וכדאי שיישאר כזה, כמאמר השורה המצוטטת מאת שאול טשרניחובסקי.

"כולם יודעים" הוא סרטו העלילתי השמיני של פרהדי, יליד 1972, שהחל לביים לקולנוע לפני 16 שנים, וזאת לאחר תקופת קינון בתיאטרון ובטלוויזיה של טהרן. מאז סרטו השלישי, "זיקוקי דינור של יום רביעי" (2006), מפונק פרהדי במדליות הצטיינות של פסטיבלי סרטים, איגודי מבקרים, וכאמור לעיל גם בפרסי האקדמיה ההוליוודית. הוא זכה, ובצדק רב, בברלין, וגם זכה בשיקגו, בטרייבקה, בקאן, ובהמון פסטיבלים באסיה. בהחלט הרוויח ביושר את תהילתו. והנה עכשיו המבוכה, או התאונה, הספרדית הזו.

פנלופה קרוז, לאורה בסרט, שבה לביקור מולדת בכפר הולדתה. אחותה אנה (אינמה סואסטה) עומדת להינשא, וכידוע חתונות אין מחמיצים. לאורה עקרה מהכפר לפני שנים רבות, ונסעה בעקבות גורלה לארגנטינה, שם נישאה והביאה לעולם בת ובן, שמצטרפים למסעה של אמא לספרד. אלחנדרו (ריקרדו דארין), בעלה ואבי הילדים נותר משום מה בבואנוס איירס, ובשביל צרכני אופרות סבון מושבעים זוהי בוודאי יכולה לשמש כסוג של אזעקת אמת.

לאחר חיבוקים ונישוקים עם ההורים והאח הנשוי ואשתו, והאחות המתחתנת והגיס המיועד, מתפנה לאורה לפגוש גם את חאווייר בארדם, כלומר את פאקו, שהוא כיום האישיות הבכירה בכפר; בעל כרמים ויצרן יין, הנשוי למורה בבית ספר תיכון ושמה ביאה (ברברה לני). והם חשוכי ילדים. עוד צליל סירנה שמהדהד כעת באוזניהם של המיומנים שבין צרכני הטלנובלות.

מפה לשם מתברר כי בצעירותם קרוז ובארדם היו זוג נאהבים. כלומר, זה מבלבל קצת, משום שקרוז ובארדם, כל קורא עיתונים יודע שהם נשואים כיום זה לזה במציאות, בחיים הממשיים, ולא בסרט של פרהדי. כאן הדמויות שלהם, לאורה ופאקו, היו פעם נאהבים. פעם? אולי כן ואולי לא. כיום? אולי לא, ומי יודע, אולי כן.

הדרמה המשפחתית תופסת שוונג כאשר אירן (קלרה קמפרה), בתם של לאורה ושל אלחנדרו, שנעדר, לא לשכוח, מהאירועים, נעלמת במהלך חגיגות החתונה. איננה בשום מקום. מסרון המגיע לסלולרי של לאורה, וגם של ביאה אשת פאקו, מבשר כי הנערה, כולה בת 16, נחטפה לשם סחיטת דמי כופר. הרי ידוע שאלחנדרו, כלומר זה שלא פה ונותר בארגנטינה, הוא עשיר כבד, ויוכל לעמוד במטלת גיוס המזומנים המרובים שדרושים כדי לפדות את בתו החטופה.

"כולם יודעים". קולנוע לב "כולם יודעים". קולנוע לב

הסיבוך הבא בסיפור, ואנחנו רק בתחילתו, מגיע כשאלחנדרו יוצא מהחור שלו בבואנוס איירס ומואיל בטובו להצטרף לאשתו ולבנו הקטן דייגו, ולכל בני המשפחה במאמצים שלהם לגלות היכן מוסתרת אירן. עוד סדרה של מסרונים מאיימים מגבירה את החרדות של כולם, ואין ברירה, צריך לגרד מאיזשהו מקום את הכסף עבור החוטפים, שהרי ברור לכל צופה כי אלחנדרו הוא פייק ניוז, ובטח שלא איש עשיר.

פרהדי, שאף חיבר את התסריט ל"כולם יודעים", ממשיך לסבך את החיים של הדמויות שברא, ועושה זאת, אללי, בכישרון מועט, שמתמצה בסיפור בלתי מתקבל על הדעת, בדמויות פגומות ובתפניות שרירותיות מדי אפילו לסוגה של אופרות הסבון או הסוגה המשלימה של הטלנובלות.

על פניה, "כולם יודעים" היא טלנובלה. שהרי הסרט דובר ספרדית, שפתן העיקרית של הטלנובלות שמוצאן מהיבשת הלטינו־אמריקאית. מצד שני, בחינה מקרוב של מרכיבי המלודרמה מעלה כי פרהדי העדיף להתמסר פה דווקא לחוקי אופרת הסבון האמריקאית. שכן בבסיס העימות האמיתי של סרטו לא ניצבת שאלת הנאמנות למשפחה ולאהבת אמת - זהו הגרעין הקשה של הטלנובלה באשר היא - אלא דווקא השאלה הקפיטליסטית: של מי הרכוש? מי הוא אדון הכפר האמיתי? מי צריך להקריב מהונו על מנת לחלץ מהשבי את הנערה האומללה, שעוד רגע תלך לאבדון משום שהחוטפים עלומי הזהות אינם מצוידים בתרופות לטיפול נגד האסתמה שבה לוקה הנחטפת.

אופרות סבון הן התמחות לחיים, ויעידו על כך יוצרי הסדרות המצליחות ביותר בז'אנר - "דאלאס", "שושלת" ויורשותיהן מניבות הדולרים. מצד שני, ההתמחות של פרהדי היא הפוכה. בסרטיו עד כה הוא התרכז בבירור לעומק של ביקורת כוח השיפוט בנוסחו של עמנואל קאנט הגרמני, ובצלילה אל סוגיות פילוסופיות העוסקות במהותו של רף הצדק הטוב הכללי. כך זה היה ב"פרידה", "העבר", "הסוכן", וכך גם בסרטו הטוב ביותר, "על אודות אלי" (2009), שזיכה אותו בפסטיבל ברלין בפרס הבמאי המצטיין.

"כולם יודעים". קולנוע לב "כולם יודעים". קולנוע לב

מובן ש"על אודות אלי", החופר במעמקי הצביעות האנושית, הוא האסוציאציה הראשונה שצפה לנוכח עלילת "כולם יודעים". בסרט ההוא נעלמת לפתע הסטודנטית הצעירה אלי. היא הצטרפה לחוג חברים, כולם פרקליטים בני המעמד הבינוני־גבוה, הנוסעים לבילוי בווילת נופש שלחוף הים הכספי. אלי אמורה הייתה לשמש כשמרטפית לתינוקת של אחד הזוגות הנופשים, אבל חידת היעלמותה מעיבה על כל מה שתכננו לעשות הנופשים באותו סוף שבוע מסויט.

במובנים רבים מנסה הפעם פרהדי לתפוס טרמפ ארס–פואטי, ולמצב על הבד סיטואציה שבה האמנות מתעסקת בעצמה. השימוש בפנלופה קרוז וחאווייר בארדם, זוג שחקנים הנשוי זה לזו, לגילומם על הבד של זוג נאהבים לשעבר, שנפגש לאחר שנות פרידה ומחויב לצלוח בירור נוקב של עברם האישי והפיננסי המשותף, נראה כמניפולטיבי. קרוז ובארדם שיחקו יחד בסרטים הרבה שנים לפני שנישאו, וזכורות בוודאי ההופעות המשותפות שלהם ב"אהבת בשר ודם" (פדרו אלמודובר), "ויקי, כריסטינה, ברצלונה" (וודי אלן), "חאמון, חאמון" (ביגאס לונה) ועוד. ולמרות כל ההיסטוריה הפרטית והאמנותית המשותפת של שני כוכבי הקולנוע האלה, ב"כולם יודעים" לא ניצת על הבד אותו ניצוץ מעקצץ, חמוץ–מתוק, שהיה אמור להיות בבחינת סבטקסט לליהוקם המשותף. עוד הוכחה שאופרת הסבון, שאותה נהוג לביים עם לשון בלחי, איננה המדיום של פרהדי כבד הראש.

דומה כי הרכיב המוצלח היחידי ב"כולם יודעים" הוא עבודתו של חוסה לואיס אלסנה בן ה–80. צלם ותיק זה, שהכין לאלמודובר סרטים כמו "לחזור" ו"העור בו אני חי", מעשיר את סרטו של פרהדי בקטעי אווירה מצולמים באופן מושך, סקסי כמעט. כאלה הן הסצינות מלאות התנופה שמחיות על הבד את ההכנות לחתונה, וכאלה הן התמונות עשירות הגוונים של עולם הגפנים והיקב, שסביב הבעלות האמיתית עליהם מתחוללת העלילה הנסתרת של הסרט.