עם קילומטראז' נאה כשחקן מוערך בדרמות טלוויזיוניות טעונות וסרטי קולנוע ובתיאטרון, יעקב זדה־דניאל (39) כבר לא מתמסר יותר לתדמית השחקן האנונימי שהדביקו לו, נהנה למדי כשמזהים אותו בארץ ובחו"ל, ונעתר ברצון לעשות סלפי עם מעריציו. "אני רואה בזה הערכה ואהבה לעשייה שלי. זה נחמד מאוד", מודה זדה־דניאל.

אז גם אם התאמצתם, סביר להניח שלא פספסתם את זדה־דניאל מגיח מתוך מסך הטלוויזיה בשלל סדרות נחשבות: "פאודה", "מטומטמת", "להעיר את הדב" ו"אוטונומיות"; וגם בסרטי הקולנוע "שושנה חלוץ מרכזי", "את לי לילה" ועוד.

לאחרונה עלה לאקרנים "מראות שבורות", סרט הביכורים של אמרי מטלון ואביעד גבעון. הסרט מתמקד בחינוך קשוח שמפעיל גיורא (יפתח קליין, קצין מעוטר), כלפי בתו הצעירה אריאלה (שירה האס), שאותה הוא מעניש באכזריות על כל טעות. "אני מכיר את אמרי מטלון מילדותינו בערד", מספר זדה־דניאל. "שנים לא התראינו ופתאום הוא הזמין אותי לאודישן. כשקראתי את התפקיד שלי בתסריט, נדרכתי. זו סצנה מורכבת שהתרגשתי לעבוד עליה".

תפקידו של זדה־דניאל ב"מראות שבורות" מצטמצם לכמה סצנות כבן דמותו של הלום קרב שעובד בחממה, המתמחה בגידול פרחים לימי זיכרון, בניהולו של בן (יואב רוטמן), ולשם מגיעה אריאלה, הנערה המרדנית והמיוסרת. "יש לי תפקיד קטן יחסית שמוסיף לסרט צבע", הוא מוסיף. "זו הפעם הראשונה שאני משחק עם שירה האס. למרות גילה הצעיר, 23, יש לה בגרות של אישה בת 40. היא רגישה, חכמה ואינטליגנטית. הסצנה איתה דורשת אומץ משחקי. פגשתי על הסט שחקנית טוטאלית שכולה בתוך העניין ולא מעניין אותה כלום, חוץ מהדבר עצמו. היה לנו חיבור טוב, למרות שנדמה שהיה לי קשה יותר ממנה בסצנה הקשה, הארוטית".

בימים אלה מצטלם זדה־דניאל לעונה השלישית של הסדרה המצליחה "פאודה". "התפקיד שלי, אלי המסתערב, מתפתח בעונה השלישית, שתשוב למסכים בעוד כשנה. זאת הולכת להיות עונה מדהימה", הוא אומר. "לאחרונה פורסם טיזר מתוך הסדרה שמגלה שבעונה הזאת נהיה בעזה. יותר מזה אני לא יכול לספר".

זדה־דניאל מכיר על בשרו מה זה להיות מסתערב. את שירותו הצבאי בתקופת האינתיפאדה השנייה עשה ביחידת דובדבן. "בצבא זה קצת אחרת, מורכב יותר מאשר סדרת טלוויזיה. ביחידה שלי בדובדבן היו סיפורים של הלומי קרב", הוא משתף.

במקביל לצילומים, הוא שוקד על שני פרויקטים נוספים לטלוויזיה, ומשחק בשתי הצגות של נועם גיל בתיאטרון "תמונע": "המתנחל", שזיכה אותו ב"קיפוד הזהב" בקטגורית השחקן להצגת הפרינג' 2016; ו"ליידי עמר", העוסקת בזהות ובאובדן זהות של אמו המזרחית. "אני לא מוותר על תפקיד בתיאטרון. בניגוד לטלוויזיה ולקולנוע, הפגישה בלייב עם הקהל משאירה אותי בכושר משחקי", הוא מבהיר.


אין לך בעיה עם הסטריאוטיפ המזרחי שנדבק לך?
"כל חיי אני בתוך הדבר הזה שנקרא 'זהות מזרחית'. אני לא צריך להגדיר את עצמי. כשמסתכלים עלי, מבינים שאני מזרחי. עם זאת, אני לא מסתובב ואומר תביאו לי תפקידים מזרחיים; להפך. אני בעד מנעד משחקי רחב. לשמחתי, קם כאן דור צעיר ששם על השולחן את העניין המזרחי. אגיד בכנות שמאז ימי 'הפנתרים השחורים', דברים השתפרו פה באלפי מונים. עם זאת, יש מקומות שבהם הסטריאוטיפ המזרחי עדיין קיים".

סיפור חייו של זדה־דניאל יכול למלא סדרת טלוויזיה. הוא היה בן שנתיים כשאמו נהרגה בתאונת דרכים. אביו, שלא עמד בשבר, העביר אותו וארבעת אחיו ל"כפר נרדים" בערד, שם גדלו כילדי פנימייה עם ילדים ממשפחות הרוסות. מזרחיות ברובן. כשהיה בן 13 נפטר אביו.



את עולם המשחק גילה בנעוריו. הוא בוגר לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בין לבין עבד בעבודות מזדמנות לפרנסתו - מלונאות, טבחות, טיפול בקשישים ועוד. כל אותה תקופה נדד ונדד. באחד מראיונותיו בעבר, סיפר שפעם התגורר בתוך קרוואן באמצע מטע אבוקדו.

זדה־דניאל ("זדה זה שם משפחה פרסי"), מתחזק בשנתיים האחרונות זוגיות צמודה עם יוליה שניידר. "יש אהבה גדולה. חתונה? זה גם באופק", הוא מצהיר.

הוא חולם להשתתף ב"ארץ נהדרת", ולהתפרע עד הסוף. את דמותו כהלום קרב ב"מראות שחורות" הוא מצרף לארסנל התפקידים הצרובים בבשרו. "התפקיד תמיד הולך איתי כמה ימים אחרי הצילומים, עד שיש משהו אחר על הפרק, דמות חדשה שאני צולל לתוכה", הוא אומר. "בכל דמות שאני מגלם, אני מחפש את הפגיעות שלה, מה מפחיד או מצחיק אותה, עובד על צורת הדיבור, רמת הנאמנות של הדמות לעצמה, ואז אני מסוגל לעטוף אותה למשהו שלם. אני בעד אמנות שיש בה עומק, אומץ וחשיפה. ישראל היא מקום שנותן לך המון חומר למחשבה וליצירה. לכן אי אפשר לבקש מאמנים לא לעסוק בזה. בלתי אפשרי לדרוש מאמן להיות פוליטיקלי קורקט. זה מסרס את האמנות. אני מאמין שהתפקיד שלנו כאמנים הוא ליצור אמנות שמעוררת שיח. לפרוט על העצבים ולעורר אותם".