"עכשיו הגיע הזמן לתיקון”, יהודה בארקן מכריז חגיגית בבית הקפה הרחובותי שבו בחר להתראיין. “כששיחקתי לפני כמעט 50 שנה בסרט ‘כץ וקרסו’, פגשתי שם שחקנית צעירה ויפה שאפילו פריים אחד לא היה לי איתה, כי היא הייתה שם עם גדי יגיל. בסרט הבא שלנו, ‘חגיגה בסנוקר’, אפילו חגגנו מתחת לחופה בתור עזריאל ויונה, אבל עם כל הכימיה שהייתה בינינו, יצאנו משם בהרגשה שאפשר יותר, בסרט שכולו שלנו”.

עכשיו סוף־סוף מקבל בארקן (ההסבר לשינוי השם בהמשך), שחזר בתשובה בתקופת מלחמת המפרץ, את ניצה שאול ב”אהבה בשלייקס”, סרטו החדש של יוחנן ולר. “לשנינו יש הרגשה כאילו לא נפרדנו מאז”, הוא אומר.

מבחינתו, שאול היא הפרטנרית האולטימטיבית בסרט, שבא בעקבות “אהבה בשלכת”, סדרה בערוץ הראשון, גם היא בבימויו של ולר שבה כיכבה לפני כ־15 שנה ליא קניג. “ליא שחקנית נפלאה, אבל כשהיה ברור שלא תוכל להשתתף, ניצה היא הבחירה הטובה ביותר שיכולתי לצפות לה”, הוא מפרגן.

ולר מוסיף רקע: “הכל התחיל מסרט קצר באורך של 30 דקות בנושא פרק ב’ בגיל השלישי שעשיתי עם קניג ובארקן. מזה הגענו לסדרה ‘אהבה בשלכת’. יהודה ואני תפסנו ראש, אם כי במקרים שלא הסכמנו הלכנו מכות, אם אפשר להגיד כך בהומור. שנינו הסכמנו שאם מטפלים בנושא הגיל השלישי, זה לא מוכרח להיות דרך מוות ומחלות”.

מיהו בנו רזניק שאתה משחק בסרט?
“לא תאמין, אבל מדובר בדמות אמיתית ולא מפוברקת. היה איש כזה בנתניה, בעל בית קולנוע שהיה חבר של ההורים שלי והיגר לארצות הברית. אני זוכר אותו כטיפוס שרמנטי שכילד קינאתי בו. כשעלה הרעיון לסרט והבנו שאי אפשר להמשיך עם הדמות מ’אהבה בשלכת’, שהייתה ספרדית, הצעתי להתבסס על הדמות של בנו, אם כי כמובן אני לא מביא אותו אחד לאחד.זה לא רק המפגש החוזר עם הבמאי ועם שחקנים בסרט, ששיתפתי איתם פעולה בעבר, כמו גבי עמרני, מיכל ינאי ואריה מוסקונה. מניסיון אישי, אני יכול להבין את מצבו של בנו, שנקלע לקשיים כלכליים לאחר שהכסף שלו הלך על תרופות מחוץ לסל שקנה לאשתו המנוחה. גם אני הסתבכתי קשות, אם כי כמובן מסיבה שונה לגמרי, לאחר שהסרט ‘מחפשת בעל על ארבע’ הביא אותי לפני 25 שנה לפשיטת רגל”.

גלגול אחר

“אהבה בשלייקס” מביא סיפור של אהבה מאוחרת שראשיתו בתאונת דרכים קלה. תמי, אלמנה באמצע שנות ה־60 שלה (ניצה שאול), נהגת לא זהירה, פוגעת במכוניתה בבנו, הולך רגל מפוזר דעת. התאונה מביאה אותם לאחר גלגולים שונים ומשונים, לרבות מעצר הזוי, עד להפי-אנד מתחת לחופה.

אתה מתגעגע לסרטי המצלמה הנסתרת שבהם התמחית בעבר?
“זה שייך לגלגול אחר שלי. בעצם, גם היום אני עושה מצלמה נסתרת. כלומר, בעבר צילמתי אנשים בשעת מבוכה, היום אני מצלם אנשים בשעת שמחה ומתוך מצווה. פונים אלי ומבקשים שאבוא כהפתעה לשמח אנשים חולים, מעריצים שלי מפעם או מאוד מבוגרים. אין לך מושג כמה שזה עושה לי טוב”.

ובמישור המקצועי?
“תן לי עוד סדרות כמו ‘פלפלים צהובים’ - ואני רץ. הבעיה היא שעל פי רוב מה שהולך זה פלפלים מקולקלים. מאז שחזרתי בתשובה נעשיתי מאוד בררן לגבי תפקידים שמוצעים לי. בגלגול הנוכחי שלי, סצנות ארוטיות לא באות בחשבון”.

אבל אנחנו רואים בסרט את בנו במיטה עם תמי.
“זאת בכלל לא סצנה ארוטית. גם אם אני מצולם במיטה עם ניצה, זה לא אני ולא היא, אלא בנו ותמי. בנו נראה בסרט בלי כיפה. בשום מקום בתורה לא כתוב שיהודי חייב ללכת כל הזמן עם כיסוי ראש. לעומת זאת, מודגש בה העניין של איסור נגיעה. מאז שחזרתי בתשובה אני יהודי דתי ולא יהודי חרדי, בשונה מאורי זוהר, למשל. לכן, כשמישהי לוחצת לי את היד לשלום, אני לוחץ חזרה, ולו רק כדי לא להעליב”.

גם נשיקה?
“גם נשיקה, אם כי זה לא ממקום ארוטי”.

בכל זאת, מה עבר בינך לבין ניצה במיטה?
“לא עבר שום דבר, בוודאי לא בראש. היו קצת לחצים מצד הבמאי שנתקרב. דיברנו - לא התווכחנו - עד כמה אני יכול להיות קרוב אליה. כמה סנטימטרים. בסופו של דבר זה נגמר ברוח טובה. לעומת זאת, אין לך מושג על אילו תפקידים אחרים ויתרתי”.

כשעוברים על הקריירה הקולנועית רבת השנים של בארקן בן ה־47, מגלים שהיא החלה בצנעה ב־67’ עם שחרורו מלהקת פיקוד הצפון. זה היה ב”הוא הלך בשדות”, סרטו היחיד של במאי התיאטרון יוסף מילוא.

“שמע סיפור”, אומר בארקן. “כשהסרט הגיע לנתניה, עיר הולדתי, שמו שם בגלל זה את השם שלי במודעות, בהיותי בן העיר. כשראו זאת הוריי זיכרונם לברכה, הם חשבו מי יודע איזה תפקיד אני הולך להרים שם, והתפקיד היה כה קטנטן, שבהקרנה אבא שלי לא הפסיק לשאול את אמא שלי ‘איפה הוא?’. היא הייתה משיבה לו: ‘רק רגע’. כשאבא שלי התעטש, היא אמרה: ‘הרגע זה היה’”.

בארקן פרץ אל המרקע ב־70’ ב”פריצה הגדולה”, סרטו של החונך הקולנועי המובהק שלו, מנחם גולן. הופעתו שם כאחד מחיילי הקומנדו שכנעה את הבמאי התוסס להפקיד בידיו באותה שנה את התפקיד הראשי בסרטו “לופו”, המקבילה האשכנזית ל"סאלח שבתי".

כאן יש לבארקן גילוי: “גולן ראה אותי מציג את העגלון לופו אברמוביץ’ בלהקת פיקוד דיזנגוף והחליט להפוך את זה לסרט. למעשה, אני חייב את הקריירה שלי לגולן. הוא נתן לי צ’אנס נגד כל הסיכויים, כשהלביש עליי, צוציק בן 25, תפקיד של גבר קשיש בן יותר מ־60. ‘מה אתה נותן לילד תפקיד שיותר התאים לרודנסקי?’, ירדו עליו. ומנחם, כמו מנחם, התעקש ואני קצרתי את הפירות. סיגלתי לעצמי הליכה של איש מבוגר יותר. לשם כך נעזרתי בנעליים שהיו גדולות בשלושה מספרים והקשו עלי בהליכה. אם לקח לי אפילו ארבע שעות כדי להיות לופו, היום אני בתוך 4־5 דקות בדמות. בהשוואה לאז, כששיחקתי זקן, היום אני ממש זקן ולא צריך להפעיל את כל הגוף כדי להשתנות, גם לא לשנות את הקול”.

בארקן כיכב בסרטו הבינלאומי של גולן “הבריחה אל השמש”, שצולם בברלין ובשוודיה, מול ג’וזפין צ’פלין, בתו של צ’רלי צ’פלין. “היא הייתה פרימדונה קטנה”, מעיד הפרטנר הנתנייתי שלה. “על כל דבר היא הייתה מגיבה ב’אוי, קשה לי’, ‘אוי, קר לי’. כנראה חיפשה תשומת לב. מנחם ידע לתת לה אותה, ואני פחות”.


יהודה ברקן "סיפורי מעשיות של רבי נחמן". צלם : jeny klincovstein יהודה ברקן "סיפורי מעשיות של רבי נחמן". צלם : jeny klincovstein


איך אתה חי כיום עם היפיוף ששיחקת באותו סרט?
“יש לי בעיה איתו ולו רק משום שהוא דיבר באנגלית, שהיא לא השפה שלי והקהל בארץ לא היה מוכן לקבל אותי בשפה אחרת מלבד עברית. אמרת נכון. הייתי מעין של יפיוף בלי איזשהו ערך מוסף. אין ספק שאני היום שחקן הרבה יותר טוב מאשר אז”.

שם הסתיים הבליץ הקולנועי המשותף שלך ושל גולן?
“ב’בריחה אל השמש’ הייתה בינינו מערכת יחסים קצת עכורה, שהביאה לכך שדרכינו נפרדו. זה לא משנה את דעתי שמנחם היה הבולדוזר שהתניע את תעשיית הסרטים בארץ ואני הייתי מהנהנים מכך”.

בארקן עבר מגולן לשמואל אימברמן, במאי שונה לגמרי, שאצלו כיכב ב־72’ בסרט “שתי דפיקות לב” וחזר אליו כעבור חמש שנים בסרט “בוא נפוצץ מיליון”. “שמוליק הוא מהתופעות היותר טובות שקרו לי בחיים”, מציין בארקן. “קולנוען ממדרגה ראשונה שיודע להוציא משחקנים את המיטב”.

ב”צ’רלי וחצי”, סרטו של בעז דוידזון, כיכב בארקן לראשונה עם זאב רווח. “קולנוע זה כמו רולטה - לך תדע מאיפה תבוא לך המכה”, הוא אומר. “שמחה זבולוני, המפיק המנוח של ‘צ’רלי וחצי’, עשה את המכה בסרט הזה וב’חגיגה סנוקר’. לאחר שעשה הרבה כסף, נעלם מהתעשייה. היינו צריכים משקיעים כאלה. הקרנות לא אהבו אותנו; לא אותי, לא את זאביק, לא את בעז, לא את מנחם. האשימו אותנו שעשינו סרטי בורקס. סרט עממי היה מוקצה אצל אנשי הקרנות, בעוד שכיום מלמדים את הנושא בחוגים לקולנוע באוניברסיטאות”.

תפקידי חייו

בין סרטי המתיחות כיכב בארקן בדמותו של הדייג הטברייני צ’יקו בן דוד בשלושת סרטי “אבא גנוב”. כשהוא נשאל מדוע כל אחד מהם בוים בידי במאי אחר - יעקב גולדווסר, אבי כהן ואיילת מנחמי - הוא משיב: “כל במאי הביא צבע משלו לסדרה. מאותה סיבה הוחלפו המקומות שבהם צולמו הסרטים - טבריה, תל אביב, יוון ואילת”.

אחרי כ־50 שנות קולנוע, מהם החלומות שלך בתחום?
“אני נגד העניין של חלומות, כי מבחינתי עשיתי בקולנוע יותר ממה שיכולתי לחלום. זקנים עשיתי, קיבוצניקים עשיתי, סטודנטים עשיתי, שרמנטיים ונוכלים קטנים עשיתי, חרדים עשיתי. בקיצור, זכיתי ליהנות בקולנוע מכל טוב, כולל פרסים מכובדים ופסטיבלים בחו”ל. אני נהנה כעת מהמופע ‘מאבא גנוב ועד אבינו שבשמיים’, שבו אני מופיע בכל הארץ”.

לאורך השנים, המבקרים האשימו את הסרטים שלו בוולגריות. הוא אף פעם לא התרגש מזה. "וולגריות?', לעשות טוב לאנשים זה וולגרי? אז אמרו מה שאמרו", הוא אומר.

יהודה ברקן. צלם : אריאל בשור יהודה ברקן. צלם : אריאל בשור


יהודה בארקן של שנות ה־2,000 חי במושב הדתי בית גמליאל ליד יבנה עם אילנה, רעייתו השלישית. משתי קודמותיה יש לו ארבעה ילדים ושבעה נכדים “עם אופציה להלאה”. “רק אל תשאל אותי אם אני מצחיק אותם”, הוא מבקש. “בשבילי הם נכדים ולא קהל”.

מניין הגיחה אות נוספת לשמך?
“לאחר שנכנסתי למצוקה, למשפטים שהיו לי, ייעץ הרב שלי להוסיף אות לשם, כפי שמשה רבנו הוסיף י’ לשמו של יהושע, כששלח אותו לתור את הארץ כאחד מ־12 המרגלים. זה מה ששמר עליו במילוי המשימה. ובאשר אלי, הוספת א’ הפכה את שמי לשילוב של באר וקן, כמניין פרקי תהלים”.

זה עזר לך?
"בהחלט. משפט שניהל מס ההכנסה נגדי באשמה של העלמת הכנסות, כביכול, הסתיים לפני שבע שנים וחצי בעונש של שישה חודשי עבודות שירות, במקום עונש מאסר. כלומר, יש אלוהים והא' הגנה עלי. בשבילי האמונה היא כמו קיר בטון שנשענים עליו".