פרספציה, כך מבאר המילון הלועזי–עברי של פינס את המונח הלטיני המוכר, היא התרשמות התודעה מהתחושות. ומוסיף על כך המילון את ההבחנה כי בפילוסופיה המובן של פרספציה הוא "השגה". ועל כך יודע לציין המילון העברי המורחב של אבן שושן כי השגה איננה אלא "הכוח הנפשי לתפוס ולהשיג דבר באמצעות השכל".

ומדוע להתחיל בסקירה עיתונאית על אודות סרט ישראלי חדש בגיבוב של ציטוטים התלושים מתוך מילוני עזר? זאת, משום שליוסף אל־דרור, תסריטאי ובמאי, היה דחוף להתעסק בסרט הביכורים שלו דווקא בסוגיות כבדות משקל אלה, שמצויות בבסיס הדיון התיאורטי על אודות המתח המתמיד שבין הריאליסטי לבין אופני הייצוג שלו בדרמה הבימתית, ואולי גם הפילמאית.

ולמה בכלל היה חשוב לאל־דרור להתחיל ככה את הקריירה הקולנועית שלו, שאליה הגיע באיחור גילי ניכר? זאת, כמובן, צריך לשאול אותו. אבל עד שתגיע ממנו תשובה מוסכמת לקושיה מכרעת הזו, מותר לנחש שהדבר הזה הוא בבחינת נגזרת הכרחית למעמד הפולחני של איש זה בקרב ציבור עושי התיאטרון בארץ.

מאז שנות ה–90 נתפס אל־דרור, ג'ו בפי מוקיריו ומקורביו, כנושא בשורה מהפכנית בתחום העשייה הבימתית בישראל. ואם מוסיפים לכך את הישגיו בתחום הטלוויזיה (היה בין הבולטים שבכותבי הסאטירה המהוללת "החמישייה הקאמרית"), אפשר להבין שהוא לא סתם נחת על המדיום הפילמאי כטרמפיסט, אלא דווקא כתיאורטיקן עמוס בשליחות נבואית למגזר האסתטיקה. שהרי לא בכל יום מתגלגל אל הקולנוע יוצר ותיק, יליד 1961, ועתיר תהילה על מנת להעשיר את עולמם של עושי הסרטים ושל הצרכנים גם יחד.

ובכן, האם ג'ו הצליח במשימתו/שליחותו? התשובה היא שלילית. האם ג'ו ניסה בכלל לגשר בין עומקיה של הסוגיה שניסח לבין נבערותם הטבעית של ההמונים שאליהם הוא כיוון את שליחותו? התשובה היא לא ולא. אז מה בדיוק ג'ו חיפש על הבד כשכתב וביים את "בלי דם"? בעיקר להתנשא על הצופים, ולהוכיח להם שהוא והם זה בכלל לא אותו הדבר. הוא מבין, הם לא.

וכך שבה אל לב הדיון הפרספציה מהפסקה הפותחת, שהיא הפרוטגוניסט (ומילון פינס מבאר: "השחקן הראשי בדרמה היוונית הקדומה") בסרט "בלי דם". האם מה שרואים על הבד הוא באמת גם מה שחווים? האם הסצנות השונות שמוגדלות ומושלכות באמצעות קרן אור מהמקרן אל האקרן הן בבחינת ייצוג של דרמה אופציונלית, שהצופה אמור לדמיין במוחו, או שהן תיעוד של רגשות נשגבים, שהיוצר הואיל בטובו לרכז עבור הצופה העצלן מטבעו? ואיך נדע את התשובות לכך? לא נדע. בעיקר משום שככה רוצה ג'ו.

להלן עיקרי העלילה, או מוטב לומר הרצף הוויזואלי הנראה מהבד. מני (דני איסרליש) הוא מחזאי לשעבר, שעסוק כיום בלימוד דרמה באיזו מדרשה לאמנויות. הוא אינו מחזיק ברשותו בטלפון נייד, אבל מנהל מערכת יחסים משפחתית ממש עם רוני ודידי, צמד חברים תל אביבי, שמצדו לא מחזיק במיוחד מחייה החומרניים של העיר הגדולה, ומעדיף להתמכר בעיקר לעישון עשב שאותו מספקת להם הדילרית רונה (נטע בר רפאל), שהיא בכלל מעדיפה בנות, ובזמן שאינה מפיצה חומרי סימום היא משמשת כעוזרת פרלמנטרית לאיזשהו חבר כנסת, ובכך למעשה מפיצה חומרי סימום להמונים בדרכים אחרות.

למני יש הרבה על לבו. בעיקר בכל הקשור לפרספציות הלקוחות מתחום הדרמה. ואיך יודעים זאת? פשוט מאוד - הוא מרצה על כך בכיתה, והמצלמה אינה מתביישת להתיישב אף היא על ספסל הלימודים, וללמוד ממקור ראשון את הדברים החשובים האלה שג'ו רוצה שנדע. ההרצאה הפרונטלית היא אומנם האופן הנחות ביותר שבאמצעותו מעביר המדיום הקולנועי את תפיסות העולם שלו, אבל לג'ו החובבן זה בכלל לא מפריע.

יוצא שמני ורונה מכוננים ביניהם משהו דמוי מערכת יחסים. לא ברור מתי, ולא ברור איך, אבל כנראה שככה זה. ואיך יודעים שזה באמת ככה? באמצעות שיחה שלא לפרוטוקול שמקיימים ביניהם מני ודידי (דנה מיינרט), אשתו של רוני שמתקשה להיכנס להריון, והמטפל שלה אומר שזה בגלל הסמים שהיא צורכת. כלומר, בגלל מערכת היחסים החברתית שהיא מקיימת עם רונה הדילרית, שמקיימת כאמור לעיל מערכת יחסים מינית עם מני, המקיים, וזה חשוב להוסיף, רק מערכת יחסים ידידותית עם דידי.

ועוד יוצא שהשב"כ עוקב אחרי כולם, משום שזה התפקיד שלו ומשום שאבא של רוני, שדווקא לא הורחב עליו הכתוב בטקסט זה, הוא ראש השירות החשאי. ועוד יוצא, וזו הפתעה גדולה, שמני ורוני (אודי רוטשילד) צלחו את השירות הצבאי ביחד ביחידה סודית, שעשתה כל מיני דברים לאורך הגבול הצפוני, שהשתיקה יפה להם, וג'ו אכן ממלא אחר הוראות הסודיות הצה"ליות, ומותיר בסרט את העניין הזה כסתום לחלוטין.

ביטול מכוון של נראטיב ליניארי בעל היגיון כלשהו, לצד הבלטת יתר של החיים בוואקום של סתמיות ורפיון רצון היו, מן הסתם, כנר לרגליו של אל־דרור בבואו לברוא את העולם המתואר ב"בלי דם". ולמרות ההסברים שמספק מילון אבן שושן בנוגע למהותה של הפרספציה, דומה שלעולם כבר לא יימצא הכוח הנפשי לתפוס ולהשיג באמצעות השכל את המבט הנכון על מהו המשל ומהו הנמשל אצל ג'ו. כי זה זה זה. הבנתם? לא? לא נורא.

ובכלל, כדאי לדעת, שכל הדברים החשובים שאל־דרור משתדל להתמסר להם ב"בלי דם", כיכבו כבר בעבר הרחוק בעבודותיו של התסריטאי האמריקאי צ'רלי קאופמן, בסרטים כמו "אדפטיישן" ו"סינקדוכה, ניו יורק". אבל מי בכלל זוכר?

קלוזו בסינמטקים

כל מי שבעניינים יודע שאנרי ז'ורז' קלוזו מכונה בדרך כלל "היצ'קוק הצרפתי". מצד שני, אילו הסינמטקים בארץ היו משפרים את הביצועים שלהם ומשכילים לייבא לכאן רטרוספקטיבה מלאה של סרטי קלוזו, אפשר שהכינוי ההוא היה מתהפך על ראשו, והיצ'קוק הגדול היה זה שצריך היה לשאת על גבו את התואר "קלוזו האנגלי".

הכל יודעים שיש הרבה מן המשותף בין שני המאייסטרים הקודרים האלה. התבוננות פסימית על טבע האדם; השלמה עם נוכחות קבע של הרוע בעולמנו הכאילו מאוזן ומתורבת; חשדנות ותיעוב הדדיים הקושרים בין פרטים אנושיים; אלימות והטלת טרור כפתרון אפשרי יחידי לקיום בתנאים של אובדן ודאי. היצ'קוק הוכיח את דבקותו בהנחות עבודה אלה לאורך חמישים וכמה הסרטים שביים. קלוזו, יליד 1907, הסתפק בעשרה סרטים עלילתיים (ועוד סרט תעודה אחד) שהספיק ליצור לאורך הקריירה המסוכסכת עם עצמה שלו.

ובחזרה לסינמטקים. רק שלושה מבין עשרה סרטים אלה יובאו החודש לישראל באמצעות המכון הצרפתי, שהוא בבחינת הנציגות הרשמית של תרבות צרפת בישראל. רק שלושה סרטים, שגם הם נשכחו פה עם השנים, האמורים לשקף גוף יצירה מיוסר (אבל גם מייסר, על פי הסיפורים של שותפי קלוזו להפקת סרטיו). למרבה המזל השכיל המכון הצרפתי להצמיד לסרטים האלה גם שני סרטי תעודה חדשים המגוללים את סיפור חייו של האיש קלוזו ועבודתו, והם איכשהו יכולים להשלים את התמונה עבור מי שעדיין לא מכיר את הפסימיסט הזה.

ותחילה "הרוצח גר במספר 21", סרטו הראשון של קלוזו שהופק ב–1942, כאשר צרפת הייתה תחת כיבוש הצבא הנאצי. למען האמת, זהו סרט בלשי די שגרתי, שחשיבותו היא בראשית שיתוף הפעולה בין הבמאי המתחיל לצלם המעולה ארמן טיראר, שיחד הם עשו שבעה סרטים. קלוזו עיבד ספר מאת סטניסלס אנדרה סטימן הבלגי, ופייר פרניי, כוכב קולנוע גדול באותה העת, מגלם את התפקיד הראשי.

עם פרניי וטיראר המשיך קלוזו גם לסרטו השני, "העורב" (1943), שהתבסס אף הוא על ספר של סטימן. זהו סרט בסיס להבנת עולמו האפל של קלוזו, והיעדרו מתוכנית הסינמטקים היא בבחינת מחדל של ממש. היה זה "העורב", שהופק תחת פיקוח נאצי, שסיבך את קלוזו בהמשך חייו, והטיל בו אות קלון של משתף פעולה, שממנו לא התנקה עד מותו ב–1977.

עוד בתוכנית ההקרנות שתי יצירות המופת הנודעות, "שכר האימה" (1953) ו"בנות השטן" (1955), שבהן שכלל וזיכך קלוזו את גישתו המיזנתרופית וחסרת האמון כלפי המין האנושי. "בנות השטן", שהופק על פי ספר מתח שכתבו יחד פייר בואלו ותומא נארסיאק, הוא שהכניס בדלת האחורית את היצ'קוק אל חייו של קלוזו. זאת, משום שהצרפתי חטף ברגע האחרון מהאנגלי את זכויות ההסרטה של הספר. כידוע, פיצו הסופרים הללו את היצ'קוק כשכתבו במיוחד עבורו את גרסת המקור הספרותית ל"ורטיגו", שנחשב כיום לגדול סרטי כל הזמנים.

המחווה הנוכחית, שמתחילה כבר היום בסינמטק תל אביב, מדלגת על סרטים רבי חשיבות כמו "קיי דז אופבר" (רציף הצורפים), "מנון" ו"השבויה", אך למרבה המזל נכלל בה "תעלומת פיקסו" (1956), הסרט הדוקומנטרי החשוב שהכין קלוזו בשיתוף עם אשף הציירים. סרט זה, שצולם שני עשורים לפני המצאת הווידיאו, עוקב מקרוב, באמצעות שלוש מצלמות, אחר תהליך הכנתם של 15 ציורים ורישומים שפיקסו, אז כבר בן 75, הכין במיוחד עבור ההפקה.

תחושת ההחמצה שאוצרת בחובה המחווה לקלוזו, שהכינו המכון הצרפתי והסינמטקים, רק גדלה כשנזכרים כי לפני שנה, בבית קולנוע מסחרי קטן ומיושן בשם "שאמפו", המצוי ברובע הלטיני בפריז, אפשר היה לתפוס בקלות רטרוספקטיבה מלאה של סרטי קלוזו. ומה שהצליח לעשות שם עסק פרטי זעיר, מתקשים פה להוציא אל הפועל גופים ציבוריים כבדי משקל.