ברחבי מחנה 80 של הנח”ל הדהדה אי אז ב־1969 הקריאה “הטירונית לבנה פינקלשטיין, נא לגשת לטלפון”. היא לא האמינה למשמע אוזניה והשתהתה. “נו, למה את מחכה, לכי לטלפון!”, האיצה בה המפקדת שלה ושילחה אותה אל ה”שפוף” אשר בצריף הירוק.

הקול שהתגלגל אליה מעברו השני של הקו ונשמע לה אז כקולו של אלוהים היה קולו של הבמאי מנחם גולן. “איפה את?”, עט עליה ולא שם לב לתשובתה שהיא בצבא. “כתבתי תסריט לסרט שייקרא ‘מרגו שלי’ ואני רוצה שתבואי לאודישן”, הנחית עליה. “בסדר, אבל אני חיילת”, ניסתה להתגונן.

על בולדוזר מסוגו של גולן לא עבדו מילים כמו “אבל”. בחופשה הראשונה שלה בטירונות התייצבה אצלו פינקלשטיין לאודישן, ובו סיפר לה כי כתב את התסריט בהשראת צילום שלה שראה בעיתון, מהופעתה לפני הצבא בהצגה “טלמכוס קליי” ב”בימת השחקנים”.

גולן הסביר לך מה קסם לו בצילום?
“התמימות, הוא אמר, העיניים. עם זה הוא חזר מלונדון והשתגע לא למצוא אותי”.


מנחם גולן. צלם : אריק סולטן מנחם גולן. צלם : אריק סולטן


איך הלך באודישן?
“זה לא היה בדיוק אודישן. מבחן בד, הוא קרא לזה. לא ידעתי במה מדובר. בתיאטרון הרי אין מבחן בד. אז שיהיה. מבחן הבד נערך במלון רמת אביב, לאחר שמנחם מכר את הבית שלו לטובת הפקת הסרט. אחרי שבועות בחאקי, מצאתי את עצמי במקום מפואר עם בריכת שחייה. איזה יופי. אבל מה שעשה עליי רושם היה המשפחתיות שעטפה אותו שם, עם אשתו רחל שאיפרה אותי ועם שלוש הילדות שלהם. בקיצור, הוא העדיף אותי על פני הרבה נבחנות אחרות. צה”ל? ‘אין בעיה, נסדר לך חופשה ללא תשלום’, הבטיח. ‘רק אחרי שאגמור את הטירונות’, התעקשתי. כי אם חיילת, אז כמו שצריך. אגב, מנחם השיג את האישור לחופשה ישירות מהרמטכ”ל חיים בר־לב”.

בשם השמנמנות

כך נרקם סיפור הגילוי של פינקלשטיין, שלעומת תגליות אחרות בקולנוע הישראלי לא רק ששרדה בו, אלא גם נהייתה לאחת השחקניות העסוקות במדינה.
תמצית העלילה: מרגו (מרגלית) היא בת מושב, העובדת כמניקוריסטית במספרה בירושלים ומפרנסת את אביה האלמן, השתוי והמובטל (אבנר חזקיהו). ערב אחד היא מתעכבת בעיר למסיבה ומחמיצה את האוטובוס האחרון למושב. שמוליק (אושיק לוי), ששם עליה עין במסיבה, מציע לה טרמפ. כשהוא מתחיל לשלוח ידיים, קופצת מרגו מרכבו אל הגשם השוטף ונאספת חבולה ובוכייה על ידי אלדד טלמור (עודד תאומי), מרצה באוניברסיטה, שאיננו מסופק מנישואיו עם רעייתו שושנה (ברכה נאמן). למרות הפערים ביניהם, מתלהט רומן בלתי צפוי בין השניים.

“לא הכרתי עדיין את עודד תאומי, אבל התרגשתי כשנאמר לי שאשחק לצדו. ברגע הראשון לא יכולתי להוציא מילה מהפה מולו”, היא משחזרת. “הצילומים בינינו התחילו בסצנת מיטה. ישר שפכתי בפניו את לבי ואמרתי במבוכה שאני לא מנוסה בדברים האלה. ‘זה בסדר, זה בסדר, גם אני הייתי כך בהתחלה’, עודד הרגיע אותי ובכך פתח לי את השער”.



וגולן?
“ככל שהוא היה חביב אלי, הוא דרש ממני להצטלם עירומה ואני סירבתי, למרות הכתוב בחוזה. בתמימותי, הסכמתי שייקח לסצנה מחליפה. מה שרואים שם, זה לא שלי”.

מה למדת מגולן?
“הוא האמין בטייק הראשון. בעקבותיו אני חושבת שלא משנה כמה פעמים יצלמו איזו סצנה, תמיד הפעם הראשונה היא הטובה ביותר”.

התעשרת מ”מרגו שלי”?
“קיבלתי 3,000 לירות על הסרט הזה. פעם התלוויתי לשותף של מנחם, יורם גלובוס, שהפיץ את הסרטים שלהם, כשיצא לסגור עניין באחד מבתי הקולנוע. ראיתי איך הם קיבלו לערב אחד של הקרנת הסרט את אותו סכום. לא התלוננתי. רק יצא לי ‘וואו’ כזה”.

חזרת מהסרט לצבא?
“לגמרי. הייתי אמורה לעשות של”ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ נתיב הל”ה, אבל משום שהתפרסמתי מהסרט, מהר מאוד שלחו אותי להופיע בתוכנית יחיד בהיאחזויות ובמחנות של הנח”ל. את השל”ת עשיתי בסוף השירות”.

היכן התקיימה הבכורה של “מרגו שלי”?
“אוי, זה היה יפה. באולם הקולנוע בקריית שמונה. נסענו לשם כולנו באוטובוס אחד, כמו משפחה. כצ’ופר על הנסיעה הארוכה העלו אותנו לחרמון על חמורים. אגב, לא היה לי משהו מיוחד ללבוש לפרמיירה. היה לי מאוד נוח לבוא אליה במדי חיילת, בלי שיק או שוק”.

זה מה שאת זוכרת מהסרט?
“הזיכרון הכי חזק הוא משלב די מוקדם של הצילומים. למנחם לא הספיק שראו אותי רצה בגשם והוא דרש שיכוונו אלי את המים מזרנוקי מכבי האש, בשביל הרושם. אמא שלי, שושנה, שנכחה באותו יום צילום, לקחה שמיכה, עטפה אותי מכל הלב כדי שלא אתקרר חלילה, ואמרה למנחם: ‘היא הייתה כל כך טבעית, בראבו, בראבו, היידה”.

לבנה פינקלשטיין. צלם : אסף קליגר לבנה פינקלשטיין. צלם : אסף קליגר


מה הסרט עשה לך?
“פרסם אותי בבת אחת. היו קוראים לי ברחוב: ‘מרגו, בואי הנה’. ומכיוון שהייתי אז שמנמונת, כפליים מהיום, כאילו נתתי לשמנמנות ברחבי הארץ לנשום”.
אצל פינקלשטיין מתערבבים לא פעם החיים עם הקריירה. אם טלמור בסרט הוא דוקטור לכימיה, בנצי אפפלדרפר, בעלה במציאות, הוא דוקטור לכימיה ולפיזיקה. פינקלשטיין נישאה לו ב־73’. הם הכירו במסיבה, לאחר שהופיעה בחיפה בהצגה “חתונת הדמים”.

“לא להאמין איך שזה קרה בינינו”, היא מספרת. “כמו שמנחם הגיע אלי דרך תמונה, גם בנצי הכיר אותי מתמונה, פוסטר של ‘מרגו שלי’. אמר לחבר שלו: ‘עם זאת אתחתן’”.

היא נקראה לונה, על שם סבתה, ובזמן בית הספר שונה שמה ללבנה. היא נולדה בסופיה, בגיל שנה עלתה ארצה עם בני משפחתה, וכמו רבים מעולי בולגריה הם התמקמו ביפו. משם היא זוכרת את אוושת גלי הים שליד הבית, את לימודיה בבית הספר הצרפתי סנט ג’וזף, עד שעברה לאליאנס, את מקהלת צדיקוב, שבה שרה שנים בניצוחו של זיקו גרציאני, ו”בעיקר את הריח בבית היציקה של אבא שלי, יעקב, בשוק הפשפשים. הפינקלשטיין שלנו בא מהשורשים הרוסיים שלו”.

לעומת אביה הפסל, נותבו כישרונותיה האמנותיים לבמה. “ג’טה לוקה העבירה אלי את ג’וק המשחק מבלי שידעה”, מציינת פינקלשטיין. “כמו כל באי ההצגה המוזיקלית ‘שני קוני למל’, השתגעתי מההופעה האדירה שלה שם. כל כך רציתי להיות כמוה, שלא הפסקתי לחקות אותה”.

אף על פי כן, היא לא הגיעה לבמה באוטוסטרדה. “בבית עשיתי הצגות וחיקויים, אבל בחוץ הייתי ילדה מאוד ביישנית, שאף פעם לא נדחפה, כיאה לצניעות הבולגרית הקלאסית”, היא אומרת.

פינקלשטיין השתחררה מהביישנות כשהוקפצה, במקום חברה שחלתה, לתפקיד הראשי בהצגה “חנה סנש”, שהועלתה בתיכון “סוקולוב לאור” שבו למדה. שם החליטה להיות שחקנית, ויהי מה.

אחרי כיתה י’ היא עברה לשנה לאקסטרני ערב ובשעות היום עבדה כעוזרת גננת. בתום אותה שנה התקבלה עם מונולוג מאותו תפקיד הרואי בתיכון לבית צבי, שבו הייתה, בגיל 17, צעירת המחזור שלה. בהמשך לימודיה שם, אגב דחייה זמנית של השירות הצבאי, פינקלשטיין הייתה מגיעה מביתה בבת ים לבית הספר למשחק ברמת גן כשהיא רכובה על אופנוע.

כציפור דרור מטבעה, “מתוך רצון לא לאבד את חופש הבחירה שלי”, נדדה בין כל התיאטראות, פרט לחאן. כמו ההקפצה בתיכון לתפקיד חנה סנש, וכמו הגילוי שלה כעבור שנים, לקולנוע, על ידי מנחם גולן, היא נזקקה לדחיפה חיצונית קלה כדי להתחיל את קריירת התיאטרון שלה. שחקן הבימה האגדי אהרן מסקין היה מחברי הנהלת בית צבי. הוא שמע מבנו אמנון מסקין כי “בימת השחקנים”, שהאחרון היה ממקימיה, חיפשה שחקנית צעירה לתפקיד הנשי הראשי בהצגה “טלמכוס קליי”, לצד אסי דיין. הוא המליץ על פינקלשטיין, שכאמור הייתה עדיין לפני צבא.

בין שלל תפקידיה בתיאטרון: הכלה ב”חתונת הדמים” מאת לורקה (בבימוי יוסף מילוא); הכלה בהצגה העגנונית “הכנסת כלה” (בבימוי יוסי יזרעאלי); מאשה ב”השחף” מאת צ’כוב (בבימוי ליאופולד לינדברג); תפקידי שן טה ושוי טה ב”הנפש הטובה מסצ’ואן” מאת ברכט (בבימוי דוד לוין); האם ב”מפעל חייו” מאת שולמית לפיד (בבימוי עמית גזית) ובת שבע ב”שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (בבימוי אילן רונן).

נקודת האיזון

במקביל למאזנה העשיר על הבמות, הן כשחקנית והן כמנחת טקסים, לפינקלשטיין יש רומן עם המצלמות. פרט לגילה אלמגור, ספק אם יש עוד שחקנית ישראלית עם רקורד של קרוב ל־30 סרטי קולנוע. החל מ”מרגו שלי” ו”אני אוהב אותך רוזה” של משה מזרחי ועד “אביבה אהובתי”, “העולם מצחיק” ו”המילים הטובות”, סרטיו של שמי זרחין.

פינקלשטיין, שהשנה יצא בהשתתפותה “סדקים”, סרטו של אריק לובצקי, הועטרה לפני עשור בפרס אופיר לשחקנית המשנה על הופעתה ב”סיפור גדול”, סרטם של שרון מימון וארז תדמור. מימון אף ביים עם טל גרניט את הסרט “מיתה טובה”, שהביא לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה.
היא בת 71, אם לשני, עורכת דין, וסבתא לאורי, כמעט חתן בר מצווה, שהופיע בפרסומות ושאיפתו היא להיות שחקן כמו סבתא. פינקלשטיין גם כיכבה והתארחה בסדרות. יש הזוכרים עדיין את הופעתה המצמררת כאישה מוכה בסדרה “טירונות” של אורי ברבש, מי שביים אותה גם בסרטי הקולנוע “זמן אמת” ו”מאחורי הסורגים 2”.



לאן את בורחת מהלחץ הכרוך בעבודתך?
“כל אחד צריך את נקודת האיזון שלו, שבה יוכל להיאחז. אני מוצאת אותה בפסלים שאני מפסלת, אולי בעקבות אבי, ובציורים שאני מציירת. איתם יש לי את האפשרות להירגע”.

אגב, חזרת לעבוד עם גולן?
“רק כמי שהפיק ב־76’ את הסרט ‘משפחת צנעני’, שביים בועז דוידזון. כבמאי, מנחם חיפש בדרך כלל פנים חדשות, כפי שאני הייתי בהתחלה, אבל נשארנו חברים. אני מעריצה אותו עד היום. אדם שבאמת אהב קולנוע והלך עם זה עד הסוף”.