בונג ג'ון־הו היה (ביחד עם קים קי דוק ופארק צ'ן ווק) חלק מראש חץ עוצמתי, שביצע את הפריצה המרשימה של הקולנוע הדרום קוריאני אל שוק הסרטים העולמי. בסרטים כמו "זיכרונות של חקירת רצח", "המארח" ו"אמא", כבש לעצמו בונג מעמד של הבכיר ביוצרים הקוריאנים, ואין פלא שחשיפת סרטו החדש "הטפיל" לוותה בציפייה דרוכה.
כמו תמיד, מלאכת העשייה של הסרט – צילום, העמדת סצינה, עיצוב אומנותי – מרשימה ביותר. אך כמו במרבית הסרטים מתוצרת קוריאה הדרומית, צצות גם בעבודתו החדשה של בונג כל אותן התפרצויות של טעם רע, שניתן לכנותן גסות רוח (לפחות בעיניים מערביות).
עלילת הסרט, גדושה במטאפורות ובאזכורים לאירועים פוליטיים שקרו בסיאול במאה הנוכחית, מתארת משפחה של חסרי בית בת ארבע נפשות, המצליחה להשתלט על וילה מפוארת של איש עסקים מצליח, תוך התחזות למי שהם לא. המונח "טפיל", שמשלים את המונח "מארח" שהוביל את הידוע בסרטי בונג, נועד לבחון מקרוב את מהותו של הרשע; האם זהו בית הגידול המארח את הווירוס שמחסל אותו מבפנים, או אולי להפך. הרבה דם ואלימות חוברים למבעי קולנוע אלגנטיים, ובתוך כך ממצבים את "הטפיל" כעוד אחת מהיצירות הבלתי מספקות שמספק השנה הפסטיבל.
התרעות פיקוד העורף