בונג ג'ון־הו היה (ביחד עם קים קי דוק ופארק צ'ן ווק) חלק מראש חץ עוצמתי, שביצע את הפריצה המרשימה של הקולנוע הדרום קוריאני אל שוק הסרטים העולמי. בסרטים כמו "זיכרונות של חקירת רצח", "המארח" ו"אמא", כבש לעצמו בונג מעמד של הבכיר ביוצרים הקוריאנים, ואין פלא שחשיפת סרטו החדש "הטפיל" לוותה בציפייה דרוכה.

כמו תמיד, מלאכת העשייה של הסרט – צילום, העמדת סצינה, עיצוב אומנותי – מרשימה ביותר. אך כמו במרבית הסרטים מתוצרת קוריאה הדרומית, צצות גם בעבודתו החדשה של בונג כל אותן התפרצויות של טעם רע, שניתן לכנותן גסות רוח (לפחות בעיניים מערביות).

עלילת הסרט, גדושה במטאפורות ובאזכורים לאירועים פוליטיים שקרו בסיאול במאה הנוכחית, מתארת משפחה של חסרי בית בת ארבע נפשות, המצליחה להשתלט על וילה מפוארת של איש עסקים מצליח, תוך התחזות למי שהם לא. המונח "טפיל", שמשלים את המונח "מארח" שהוביל את הידוע בסרטי בונג, נועד לבחון מקרוב את מהותו של הרשע; האם זהו בית הגידול המארח את הווירוס שמחסל אותו מבפנים, או אולי להפך. הרבה דם ואלימות חוברים למבעי קולנוע אלגנטיים, ובתוך כך ממצבים את "הטפיל" כעוד אחת מהיצירות הבלתי מספקות שמספק השנה הפסטיבל.

ומהאומנות אל עולם הביזנס. בימים הראשונים של הפסטיבל הטילו סוחרי הסרטים מאמריקה ספק בכל הקשור לרף העסקאות שאותן הם יצליחו לבצע השנה בפסטיבל קאן. כל זאת, בשל אי־הבהירות בהוראות החדשות של הצנזורה בסין, שמותירות בערפל את הקניינים משם, שאינם בטוחים באפשרויות ההקרנה של מה שהם רוכשים. ובכן, אתמול פורסם כי אפשר להירגע, משום שהחברות האמריקאיות, בעיקר אלה המפיקות סרטי אימה ומדע בדיוני, הצליחו היטב בשיווק תוצרתן. מסתבר שעד יום שני בערב נחשפו בקאן 2,780 סרטים חדשים. מרביתם, כמובן, במסגרת השוק ולאו דווקא לקהל ולעיתונות. מותר להניח, הוסיף ג'רום פייאר, שהוא מנהל השוק בקאן, שעד סיום הפסטיבל תנסוק הכמות לכדי 3,800 סרטים. הנה המשמעות האמיתית לקריאה הנושנה זהו בידור!