ג'וזף קמפבל המנוח, שהיה פרשן מרתק של מיתולוגיה בת זמננו, אמר שבמיתולוגיה, כמו בספרות הפופולרית ובקולנוע, הדמות העיקרית היא הגיבור או הגיבורה שהגיעו למשהו או עשו משהו בתגובה לאתגר שהגורל הציב בפניהם, שהוא גדול יותר וחורג מטווח ההישגים והחוויות הנורמליים. "גיבור", קבע קמפבל, "הוא אדם שהקדיש את חייו למשהו גדול ממנו".

ובכן, הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו החליט להוכיח לעולם אחרת והעמיד במרכז סרטו "גלוריה בל" גיבורה ששום דבר שהיא עשתה לא חורג מגדר הרגיל; אישה גרושה בת 50, אם לבן ולבת מבוגרים, המתגוררת בדירה בלוס אנג'לס, מתחת לבחור שעובר התקף פסיכוטי. פס הקול של אומללותו ותחושת הרדיפה והזעם שלו מלווים את הסרט ובעלי נוכחות מינורית, שלפעמים חודרת לשלוותה השמחה של הגיבורה הרגילה שלנו, גלוריה, שדואגת לו יותר משהיא מתרעמת על ההפרעה. החתול חסר השיער של השכנה, שמוצא דרך להיכנס לביתה בכל פעם, מטריד אותה במידה שווה: שני יצורים חלשים שמציקים לה אבל דורשים את אהדתה.

כי זו גלוריה שעובדת בחברת ביטוח בתפקיד משעמם, שאותו היא ממלאת באחריות ובמחויבות ללקוחותיה: היא אוהבת לשיר ולרקוד, לשמוח ולאהוב את חבריה לעבודה ואת ילדיה ואפילו את בעלה לשעבר, שבסצינה בלתי נשכחת נתקף נוסטלגיה עזה לחייהם המשותפים לעיני ילדיהם, אשתו השנייה ובן זוגה החדש של גלוריה, ארנולד, חייל לשעבר במארינס.

ההיסטוריה האמריקאית על כל כובדה והמורכבות של הרגע הפוליטי המסוים הזה - לא מעסיקה את גלוריה, והקשר היחיד שלה אליהן הוא המוזיקה שמתנגנת ברדיו המכונית שלה ובמועדון שאליו היא הולכת לרקוד, ובו היא פוגשת את ארנולד. אנחנו יכולים לנחש שגלוריה היא דמוקרטית, אבל היא לא מדברת על פוליטיקה עם חבריה או עם משפחתה, ובמובן זה היא גיבורה אוניברסלית יותר מאמריקאית. היא עושה יוגה כאם גאה למדריכת יוגה, לפעמים היא שותה קצת יותר מדי, אבל היא לא מנסה לשנות את העולם, אפילו את עצמה או את חייה היא לא מנסה לשנות, ואין לה מטרה נעלה יותר מלצלוח את חיי היומיום. הרמוניה לא נפוצה שוררת בינה ובין רצונותיה ובין איך שהעולם מתנהג.

נייר לקמוס

"ההרפתקה הרגילה של הגיבור מתחילה באדם שנלקח ממנו דבר מה, או שהוא מרגיש כי לאנשים בחברה שבה הוא חי חסר משהו. אדם זה יוצא לדרך, לסדרת הרפתקאות לא רגילות, כדי להחזיר את מה שאבד, או כדי למצוא שיקוי פלא מעניק חיים. בדרך כלל זה מחזור קבוע של יציאה לדרך וחזרה".

אבל גלוריה של סבסטיאן לליו, בתרגומה המדויק, הצלול והבלתי נשכח של ג'וליאן מור (לליו הצהיר שהוא מעריץ את מור, ומשאלתו שהיא ורק היא תגלם את הדמות - התגשמה לאושרו), לא מרגישה שמשהו נלקח ממנה והיא עצמה שיקוי הפלא מעניק החיים שג'וזף קמפבל מדבר עליו. בסצינה נהדרת בסדנת צחוק שגלוריה משתתפת בה, כשנשים בגילים שונים שוכבות על גבן, ראשה של כל אחת נשען על בטנה של אחרת, מתברר משהו מהותי על הסרט ועל הגיבורה שאינו מוסבר אך מורגש.

בכלל, לליו לא מתעניין בפרשנויות ובהסברים עודפים על הגיבורים שלו. בגלל זה הוא בחר בשני שחקנים שאפשר לסמוך עליהם לגמרי, מור וג'ון טורטורו המעולה, שמשחק את ארנולד. הוא מעדיף לאפשר לגיבוריו הרגילים לגמרי לבטא בעדינות ניואנסים, שאצל במאי אחר היו זוכים להסבר פסיכולוגי. כך למשל, מור, המתפקעת מצחוק על בטנה של אישה זרה, מתמסרת לגמרי לרגע, לא נבוכה וגם לא מזייפת. היא יכולה לצחוק כשמבקשים ממנה, כי הצחוק והשמחה הם מעיין נובע שהיא אף פעם לא מנותקת או רחוקה ממנו מדי.

אם כן, גלוריה היא לא גיבורה של מעשים הרואיים. היא גיבורה רק במובן שבו כל אחד גיבור בלידתו, "שם הוא עובר שינוי עצום, פסיכולוגי וגופני, ממצב של יצור מים קטן החי בממלכה של מי שפיר, ליונק הנושם אוויר ושבסופו של דבר יעמוד על רגליו. זהו שינוי עצום, ואם היה נעשה באופן מודע, היה נחשב בצדק כמעשה הרואי. והיה זה מעשה הרואי גם מצד האם, שהביאה לכל התהליך הזה".

הגדרתו זו של קמפבל נושקת לסרטו של לליו באופן מושלם. היא אומרת שלהיות אדם זו משימה לא טריוויאלית כלל, ושעצם המעבר מהעולם המוגן שבפנים לעולם שבחוץ הופך כל אחד לגיבור, ואת חייו למשימה כבירה. אבל לא די בכך. בדרמה נדרשים אירועים שמציבים בפני הגיבור מכשלות, שעליהן הוא צריך לגבור או שהן יגברו עליו, ובכל מקרה הוא לא יצא מהסיפור או מהסרט כפי שנכנס אליהם.

אבל מה שמעניין ויוצא דופן כל כך ב"גלוריה בל" הוא הרגיל, הבנאלי, היומיומי והרווח. הסרט מצמצם לגמרי את המרווח בין גיבוריו וסיפורם ובין הצופה. למעשה, זה לא יהיה נכון להגיד שכלום לא קורה. דברים קורים; דברים רגילים, שגרתיים, עצובים. הסרט הוא נייר הלקמוס של חוויית הצופה, שחייו אינם אלא סדרה מתמשכת של אירועים חסרי חשיבות, וגם הוא סתמי ורגיל.

אם כן, איך אפשר להפוך את זה לדרמה שיש בה עניין? זו שאלה שמעסיקה את כל מי שרוצה לכתוב או לביים סרט על האדם הרגיל שאין בחייו הרפתקאות בלתי רגילות. "גלוריה בל" הוא שיעור מאלף במה שיכול לקרות כשהופכים את הפניית המבט לכוח המרכזי. כי מקור הכוח כאן הוא עצם הזרקור שמאיר את גלוריה; את בנה שמטפל בתינוק שלו לבד, כי אשתו החליטה שהיא יוצאת למסע של חיפוש עצמי ורוחני; את בעלה לשעבר שחש שייכות גדולה יותר למשפחתו המקורית מלחייו החדשים; ואת בתה ההרה של גלוריה, שהתאהבה בגולש שעבודתו לוקחת אותו למקומות רחוקים ומרחיקה אותה מגלוריה. סצינת הפרידה של גלוריה מבתה בשדה התעופה היא לא רק מופת של משחק גאוני, אלא בעיקר מדגימה את מה שאמר קמפבל: להיות אדם זו משימה הרואית דייה.

נקמה סמלית

במועדון שבו גלוריה רוקדת היא פוגשת את ארנולד. גם אהבתם וגם תשוקת גיל העמידה שלהם הן חסרות זוהר מיוחד, ועם זאת חד־פעמיות. ארנולד עבר ניתוח לקיצור קיבה, כי הוא שקל קרוב ל־140 קילו. הוא מראה לגלוריה המצחקקת בלי שמץ של זדון, רק בהפתעה עולצת, תמונה שלו מימיו הקודמים. הוא לובש חגורה סביב בטנו בגלל הניתוח, וכל הדברים האלו הם חלק מהמין הלא מחרמן, אבל לא בהכרח מרתיע, של שניהם.

הם מתאהבים ומתחילים לשלב זה את האחר בחייהם. כלומר, גלוריה מתחילה. היא מציגה אותו בפני המשפחה שלה במסיבת יום הולדת קטנה שהם עורכים לה, אבל ארנולד לא מצליח להתגבר על תחושת הזרות שלו או נכון יותר, על תחושת השייכות של גלוריה למשפחתה. אל בנותיו גלוריה והצופים מתוודעים רק דרך שיחות טלפון מרובות וחסרות התחשבות. לאט־לאט מתברר שגם ארנולד קשור למשפחתו הקודמת, אף שהוא מכחיש את זה. הוא נצמד אל התירוץ שבנותיו חסרות אונים, אבל לנו ברור שיש לו חלק בכך.

שינויי מצב הרוח זעירים ומהירים בהתאם לאבסורדיות של חיי היומיום, לדרמה של ההשפלות הקטנוניות, אך גם הצורבות, לאכזריות הטבועה בחיים. יש בסרט כאב וברוטליות, אבל אין בו רשעות.

אפילו כשארנולד עושה לגלוריה דבר שלא ייעשה ומפר את הבטחתו, ברור לצופה, גם אם לא לגמרי לגלוריה עצמה באותו רגע, שהוא פשוט לא היה יכול לנהוג אחרת - לא כי הוא מרושע או אכזרי, אלא כי הוא מוגבל. וכשגלוריה נוקמת בו כי היא חייבת למצוא פורקן לכעסה, זו נקמה קטנה, לא מזיקה, סמלית.

שלוותה של גלוריה מופרת כמה פעמים בסרט: באמצעות קולו של השכן מלמעלה ודיבורו המטורף; החתול העירום מפרווה; ארנולד ושיחות הטלפון מבנותיו; היעלמותה של אשתו של בנה. אבל הרמז היחיד אולי לכך שהיא השתנתה, שהיא יוצאת מהסרט שונה מכפי שנכנסה אליו, ניתן בתמונת הסיום. כשהיא יושבת ומתבוננת בכל הרוקדים במסיבת חתונה, וגופה זז לקצב המוזיקה, בפניה נראה משהו אחר לראשונה, מבטה פרוע, והיא מלווה את השיר "גלוריה" שמתנגן: "גלוריה, את תמיד רצה/ רצה אחרי מישהו, את חייבת להשיג אותו/ איכשהו./ אני חושב שאת צריכה להאט קצת, לפני שתתחילי/ לקלקל הכל/ אני חושב שאת עומדת בפני התמוטטות, אז תיזהרי,/ לא להראות את זה".

זו התמונה שכל פואטיקת הניואנסים של הסרט באה בה לידי ביטוי. בקלוז־אפ על פניה השבריריים של מור נראות ההבעות המשתנות ותנועות הגוף המרוסנות, והשיר ששמענו אותו קודם - אומר כעת דבר חדש. המחשבה שאפשר לעשות סרט מהסיפור הרגיל של גלוריה; המחשבה שהיא גיבורה אף שמעשה הגבורה היחיד שלה הוא לחיות את חייה בשמחה אמיתית ולהתמודד עם האכזבות במידה סבירה של יושרה - הן שהופכות את סרטו של לליו למעשה קולנועי ודרמטי נועז וחריג.