ותחילה למפסידים: טרנטינו וקן לואץ'. דומה שאומנות הקולנוע מתקשה להציע הפכים קיצוניים יותר מאשר קוונטין טרנטינו מאמריקה ולואץ' הבריטי. הראשון, שעושה קריירה מזהירה מעיכולים חוזרים של תרבות פופ חזותית, והאחר שהוא מאמין אדוק בקולנוע כמנוף למחאה חברתית ולשינוי ערכי אנוש.
טרנטינו הגיע לקאן כסופרסטאר עכשווי, שעצם נוכחותו בריביירה הצרפתית יש בה כדי לתת תוקף להתכנסות ההמונית הידועה בכינוי “פסטיבל קאן". כמו סטיבן ספילברג בשנותיו הגדולות, כך גם טרנטינו נושא על גבו, לגמרי בטעות כמובן, את המשא הכבד שהוא מגלמו של הקולנוע, וכי המדיום הזה זוהר רק בגללו. מכאן גם עוצמת הנפיחה שהשתחררה לאוויר במהלך 160 דקות הלא כלום שכונסו בסרטו “היו זמנים בהוליווד", שאותו סחב כל הדרך הארוכה מהוליווד ועד התורים האינסופיים, שהשתרכו סביב ארמון הפסטיבל בקאן, כאילו ששם בפנים, על הבד, מחלקים לצופים פלחים מהאור השמיימי.
מובן שאין שום דבר חדש בשימוש הילדותי שטרנטינו עושה באייקונים קולנועיים, ויותר מכך בסימוני טריטוריה (או הטלות שתן של כלבים) שהטלוויזיה נמוכת המצח של אמריקה בשנות ה־50 וה־60 הותירה בכל פינה. בסרטו החדש, “היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מביא לכדי שיא את הספציאליטה־דה־לא־מזון שלו, כשהוא בודה סדרות מערבונים בדיוניות, שכאילו שודרו בטלוויזיה המסחרית בארצות הברית, ובעזרתן הוא גוזל מדקות סרטו כ־50% זמן מסך. כלומר, למעלה משעה סובל הצופה מפארודיה מכוונת שהתקין טרנטינו, שבהכרח הופכת לגרוטסקה מעוררת פיהוקים.
לפחות שני מבקרים ידועי שם - זו המפרסמת בשבועון “טיים", וזה שכותב ביומון הלונדוני “גארדיאן" - בלעו את הבלוף, ואכן הכתירו את “היו זמנים בהוליווד" כיצירת מופת. חבר השיפוט נעתר הרבה פחות להעלאת הגרה הזו, ובעט את טרנטינו חזרה הביתה עם לא כלום בכליו.
והיפוכם של הדברים אצל לואץ'. לקולנוען מניף הדגלים הפוליטיים הזה, שהקדיש את מרב שנותיו וסרטיו הגדולים (“ריף ראף", “גשם של אבנים", “סיפורים מהמסילה") להתנגשות חזיתית עם התאצ'ריזם הארור שהשתלט על הכלכלות המערביות כולן, עדיין נותר כוח למסע קינה אחרון המכוון כנגד תעסוקת העבדים הקרויה גם שוק עבודות הקבלן.
לואץ', ומובן שאין אלה חדשות טריות, מזהה את ניתוץ תרבות ועדי העובדים וריסוקה של האחווה בין העמלים, כהתגלמות החיים בתופת שעל פני האדמה, שאותה שרטט ז'אן פול סארטר כבר לפני שישה עשורים במחזהו “בדלתיים סגורות". גם בגיל 83, בסרטו החדש “סליחה שהחמצנו אותך", מצליח לואץ' לגייס אנרגיה בניסיון חסר תוחלת להגן איכשהו על זכויותיו של החגב האנושי. סרט זה היה העבודה הקולנועית הראויה היחידה - מקצועית, כמו גם אידיאולוגית - שהוקרנה לאורך התחרות הרשמית כולה. כל יתר 20 הסרטים היו לקויים, דלים, נכים או סתם משעממים. מובן שהשופטים השנה לא התרשמו מייחוד איכותי זה, וזרקו גם את לואץ', ממש כמו את טרנטינו, אל פח הזבל הקרוב לכורסותיהם.
***
ומכאן לזוכים המאושרים. ההפתעה הכי בולטת בטקס הענקת פרסי קאן 2019 הייתה פרס הבימוי המצטיין, שניתן משום מה ללוק וז'אן פייר דארדן, צמד הקולנוענים מבלגיה, שמשמשים כבר 20 שנה כמזוזה של הפסטיבל. הם מגיעים עם סרט, ומיד הכל מתנפלים ומנשקים אותם ואת עבודתם. שמונה פעמים הגיעו הדארדנים לקאן, ויצאו ממנה עם שבעה פרסים, וביניהם זכייה כפולה בדקל הזהב.
הפעם הדארדנים התייצבו עם “אחמד הצעיר", שהוא סרט קטן ובלתי חשוב, המנסה ללמד את הצופה המערב אירופי פרק באופני התגבשות הפונדמנטליזם האסלאמי. במרכז הסרט הוצב נער בן 13, בן למהגרים מצפון אפריקה, שחי בבלגיה ועושה את הדרך ההפוכה מזו שעשו הוריו, כשנעו הרחק ככל האפשר החוצה מחומות הדת החונקת. הוא, בהשראת אימאמים קיצוניים, מזדרז להתכנס אל מתחת לכנפיה של השמרנות המאיימת, תוך שהוא מאמץ לעצמו את האתיקה השהידית.
נכון שהאחים מבלגיה הינם במאים מצוינים, ונכון שהם יודעים לעשות שימוש יעיל בכישורי המצלמה שלהם, אבל מה לעשות שהפעם לא היה להם מה להוסיף לדיון הקשה, לבד מציוץ חיוור, אופנתי במידה ידועה, הבוקע מהגרון המשותף שלהם.
אך לא רק הדארדנים הגיעו לקאן בכושר לקוי. כל השמות הגדולים (לבד מלואץ'), והיו תריסר כאלה, ששולבו השנה בתחרות, שלחו עבודות שהצביעו על התעייפות מנטלית, טחינה חוזרת של חומרים ישנים, או אולי על כניעה לדרישות של מפיקים וסוחרי סרטים למיניהם.
טרנטינו כבר אוזכר קודם לכן, וכך גם האחים דארדן. אל שמות אלה יש לצרף גם את פדרו אלמודובר, ג'ים ג'רמוש, טרנס מאליק, קורנליו פורומבויו, מרקו בלוקיו, קסאווייה דולאן, עבדל לטיף קשיש, איליה סולימן, ואפילו בונג ג'ון־הו מקוריאה הדרומית. בהחלט שמות של שחקנים היכולים בקלות לגדוש את נבחרת החלומות העולמית, אבל כאלה שכבר נופשים בתוך מנעמיה של הליגה הסינית בכדורגל.
כן כן, אפילו בונג, הזוכה הטרי בדקל הזהב, שהגיע לריביירה עם סרט בסדר גמור ושמו “טפיל", שזיכה אותו בפרס הגדול, לא מצוי לאחרונה בכושר מלא. בונג, שהיה אחד הרכיבים היותר משמעותיים בכוח המשימה הקוריאני שכבש לפני כ־15 שנה את מעוזי הקולנוע האיכותי במערב, ממוקם בשנים האחרונות הרחק מיכולת ההבעה של סרטיו המוקדמים יותר - “זיכרונות מחקירת רצח" (2003), “המארח" (2006), “אמא" (2009). בסרטים ההם השכיל בונג לשלב בין יכולת סיפור מרתקת לבין שנינות סאטירית, שכוונה אומנם לזירה הפנימית בקוריאה הדרומית, אך ידעה לגבור על מחסומים תרבותיים ולהנגיש עצמה גם לצופים שמחוץ למזרח אסיה.
דומה שמאז כישלון סרטו הבינלאומי דובר האנגלית, “רכבת הקרח" (2013), שתקציבו, 40 מיליון דולר, שבר את שיא כל הזמנים בקוריאה, בונג איבד משהו מהייחוד העוקצני שלו. מהלך זה הורגש כבר לפני שנתיים בקאן, כשנחשף לראשונה “אוקג'ה", שהיה ההלעגה שלו על בולמוס הצריכה במערב. ועוד יותר מכך ב"טפיל", שזיכה אותו בשבת האחרונה בחשוב שבפרסי אומנות הקולנוע בתבל.
למען האמת, חבר השיפוט לא טעה (כן טעה, לואץ' הרי נבעט הביתה) כשהעניק ל"טפיל" את דקל הזהב; זהו סרט שמבוצע היטב, ויודע לתבל גישות קלילות יותר בתוך המסה הדרמטית־חברתית שהוא יוצק על הבד. אבל לצפייה בסרטו של בונג מתגנבת איזושהי הרגשה שהדברים נעשו הפעם על פי הספר, וללא פרץ של עודפי השראה. מעניין, אם כך, איך הוא ייראה בצפייה שנייה.
***
והיו גם נשים. הפסטיבל עצמו הוקדש לאנייס וארדה, הבולטת בעושות הסרטים בעולם ביובל השנים האחרונות, שהלכה לעולמה לפני זמן קצר. בהשראת זכרה, ובנדיבות של שליטים נאורים, הקצו הפעם ראשי הפסטיבל ארבעה מקומות (מתוך 21) לבמאיות, ומילאו אותם בשלושה סרטים רעים, ובעוד אחד שהיה לא ממוקד כהלכה. מה שמעיד כי כוונות טובות, הנטולות בסיס של ממש, לא יכולות להניב יותר מדי פירות. שהרי כמו בכדורגל, גם בקולנוע צריך להשקיע קודם כל בתשתית ובנוער, ואין קיצורי דרך שיבטיחו שוויון מלא בין גברים עושי סרטים לנשים הנדחקות אל החרך הצר שמותירים להן.
אם “ג'ו הקטן", סרטה הבריטי של ג'סיקה האוזנר האוסטרית, עוד היה ברמה סבירה, לפחות בכל הקשור לאלמנטים חיוניים של העמדת סצינות, צילום ועיצוב אומנותי מסקרן (אך לא בתסריט), הרי ששני הסרטים מצרפת - “דיוקן של אישה בלהבות" ו"סיביל" - שביימו סלין שיאמה וג'וסטין טרייה, לא סיפקו את הסחורה, וזאת בלשון נקייה. היו אלה סרטי אג'נדה, שהתעסקו עם תשקיפים אומנותיים, בציור או בעשיית סרט, של הטייה חברתית אנטי־נשית. וחוץ מאג'נדה אין בהם כלום.
ירוד משני אלה, וגם הרבה יותר מעצבן, הוא “אטלנטיק", סרטה של מאטי דיופ, צרפתייה ילידת סנגל שבמערב אפריקה. לכאורה, זהו סרט פיוטי המטפל בדימוי חזותי רב־עוצמה, גלי הים, שמזוהה בעשור האחרון עם ייסוריה של אפריקה. אותם גלים שבולעים אלפי מהגרים המנסים להיחלץ ממלכודות הבערות והעוני ששייכותם לאפריקה מטילה עליהם מלידה. הבעיה איננה בכוונותיה של דיופ, כי אם ביכולות הביצוע הדלות שלה, שהפכו את שילובו של הסרט בתחרות (שלא לדבר על הפרס המופרך שהוענק לו) לסוג של לחם חסד הנזרק לנזקק/ת.
מובן שלבד מהתחרות הרשמית היו בקאן 19' מסגרות משנה נוספות. החשובה בהן היא “מבט מסוים", שבשנים עברו סיפקה הרבה הפתעות והנאות. הצצה לא מבוקרת בחמישה (מתוך 16) סרטי “מבט מסוים" העלתה ממצאים מבישים למדי, שגם באלה לא היה כדי לשנות את התחושה הכללית כי משהו באמת לא בסדר מתחולל בתוככי מחלקות הסקאוט בקאן.
תחושה הפוכה לגמרי סיפק בסיום הפסטיבל דן פיינרו, בכיר מבקרי הקולנוע בישראל, שבשנים האחרונות מפרסם בעיקר בחו"ל. הוא נראה בהחלט מבסוט, משום שלדבריו סוף־סוף ראה בקאן יצירת מופת מענגת. הכוונה שלו היא ל"טוני" של ז'אן רנואר. אבל לא להתרגש יותר מדי. מדובר בהפקה מ־1935, שהוצגה בעותק דיגיטלי משופץ.