מאיר שניצר מאוכזב מפסטיבל קאן: את כל הסרטים כבר ראינו בעבר

מובן שאין שום דבר חדש בשימוש הילדותי שטרנטינו עושה באייקונים קולנועיים, ויותר מכך בסימוני טריטוריה (או הטלות שתן של כלבים) שהטלוויזיה נמוכת המצח של אמריקה בשנות ה־50 וה־60 הותירה בכל פינה. בסרטו החדש, “היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מביא לכדי שיא את הספציאליטה־דה־לא־מזון שלו, כשהוא בודה סדרות מערבונים בדיוניות, שכאילו שודרו בטלוויזיה המסחרית בארצות הברית, ובעזרתן הוא גוזל מדקות סרטו כ־50% זמן מסך. כלומר, למעלה משעה סובל הצופה מפארודיה מכוונת שהתקין טרנטינו, שבהכרח הופכת לגרוטסקה מעוררת פיהוקים.

לפחות שני מבקרים ידועי שם - זו המפרסמת בשבועון “טיים", וזה שכותב ביומון הלונדוני “גארדיאן" - בלעו את הבלוף, ואכן הכתירו את “היו זמנים בהוליווד" כיצירת מופת. חבר השיפוט נעתר הרבה פחות להעלאת הגרה הזו, ובעט את טרנטינו חזרה הביתה עם לא כלום בכליו.

והיפוכם של הדברים אצל לואץ'. לקולנוען מניף הדגלים הפוליטיים הזה, שהקדיש את מרב שנותיו וסרטיו הגדולים (“ריף ראף", “גשם של אבנים", “סיפורים מהמסילה") להתנגשות חזיתית עם התאצ'ריזם הארור שהשתלט על הכלכלות המערביות כולן, עדיין נותר כוח למסע קינה אחרון המכוון כנגד תעסוקת העבדים הקרויה גם שוק עבודות הקבלן.

לואץ', ומובן שאין אלה חדשות טריות, מזהה את ניתוץ תרבות ועדי העובדים וריסוקה של האחווה בין העמלים, כהתגלמות החיים בתופת שעל פני האדמה, שאותה שרטט ז'אן פול סארטר כבר לפני שישה עשורים במחזהו “בדלתיים סגורות". גם בגיל 83, בסרטו החדש “סליחה שהחמצנו אותך", מצליח לואץ' לגייס אנרגיה בניסיון חסר תוחלת להגן איכשהו על זכויותיו של החגב האנושי. סרט זה היה העבודה הקולנועית הראויה היחידה - מקצועית, כמו גם אידיאולוגית - שהוקרנה לאורך התחרות הרשמית כולה. כל יתר 20 הסרטים היו לקויים, דלים, נכים או סתם משעממים. מובן שהשופטים השנה לא התרשמו מייחוד איכותי זה, וזרקו גם את לואץ', ממש כמו את טרנטינו, אל פח הזבל הקרוב לכורסותיהם.

***

ומכאן לזוכים המאושרים. ההפתעה הכי בולטת בטקס הענקת פרסי קאן 2019 הייתה פרס הבימוי המצטיין, שניתן משום מה ללוק וז'אן פייר דארדן, צמד הקולנוענים מבלגיה, שמשמשים כבר 20 שנה כמזוזה של הפסטיבל. הם מגיעים עם סרט, ומיד הכל מתנפלים ומנשקים אותם ואת עבודתם. שמונה פעמים הגיעו הדארדנים לקאן, ויצאו ממנה עם שבעה פרסים, וביניהם זכייה כפולה בדקל הזהב.

הפעם הדארדנים התייצבו עם “אחמד הצעיר", שהוא סרט קטן ובלתי חשוב, המנסה ללמד את הצופה המערב אירופי פרק באופני התגבשות הפונדמנטליזם האסלאמי. במרכז הסרט הוצב נער בן 13, בן למהגרים מצפון אפריקה, שחי בבלגיה ועושה את הדרך ההפוכה מזו שעשו הוריו, כשנעו הרחק ככל האפשר החוצה מחומות הדת החונקת. הוא, בהשראת אימאמים קיצוניים, מזדרז להתכנס אל מתחת לכנפיה של השמרנות המאיימת, תוך שהוא מאמץ לעצמו את האתיקה השהידית.

נכון שהאחים מבלגיה הינם במאים מצוינים, ונכון שהם יודעים לעשות שימוש יעיל בכישורי המצלמה שלהם, אבל מה לעשות שהפעם לא היה להם מה להוסיף לדיון הקשה, לבד מציוץ חיוור, אופנתי במידה ידועה, הבוקע מהגרון המשותף שלהם.

אך לא רק הדארדנים הגיעו לקאן בכושר לקוי. כל השמות הגדולים (לבד מלואץ'), והיו תריסר כאלה, ששולבו השנה בתחרות, שלחו עבודות שהצביעו על התעייפות מנטלית, טחינה חוזרת של חומרים ישנים, או אולי על כניעה לדרישות של מפיקים וסוחרי סרטים למיניהם.

טרנטינו כבר אוזכר קודם לכן, וכך גם האחים דארדן. אל שמות אלה יש לצרף גם את פדרו אלמודובר, ג'ים ג'רמוש, טרנס מאליק, קורנליו פורומבויו, מרקו בלוקיו, קסאווייה דולאן, עבדל לטיף קשיש, איליה סולימן, ואפילו בונג ג'ון־הו מקוריאה הדרומית. בהחלט שמות של שחקנים היכולים בקלות לגדוש את נבחרת החלומות העולמית, אבל כאלה שכבר נופשים בתוך מנעמיה של הליגה הסינית בכדורגל.