ערב לפני טקס חלוקת הפרסים בפסטיבל הסרטים של קאן, שנערך לאחרונה, התקיימה הסעודה המסורתית של מגישי הפרסים במאהל ליד ארמון הפסטיבלים. ליד השולחנות ישבו, בין היתר, קתרין דנב, סילבסטר סטאלון, מייקל מור, אלחנדרו איניאריטו וחבר השופטים שלו, וקוונטין טרנטינו עם רעייתו דניאלה פיק. בתום המנה האחרונה נכנסו לאולם נגנים מקסיקנים - לכבוד נשיא חבר השופטים - והקפיצו את הנוכחים בשירים קצביים ומוכרים. טרנטינו, אוהב מסיבות ידוע, שר במלוא גרונו, ופיק הצטרפה אליו. שאלתי אותו אם כרווק מושבע עד כה, הוא מרוצה מנישואיו. ״אני בהחלט מרוצה וגאה באשתי הישראלית״, קרא טרנטינו בהתלהבות וחזר לזמר. דניאלה הרחיבה וסיפרה כי נישואיהם עד כה הם מאושרים, כי קוונטין הוא בעל רגיש ואוהב, וכי נישואים אלה נועדו להימשך זמן רב.

לפני כן, במסיבת עיתונאים, נשאל טרנטינו בן ה־56 אם ואיך השתנה מאז הגיע לראשונה לפסטיבל לפני 25 שנים, עת גרף את פרס דקל הזהב היוקרתי על סרטו ״ספרות זולה״. תשובתו המיידית הייתה: ״התחתנתי לפני חצי שנה. אף פעם לא עשיתי זאת קודם. עכשיו אני יודע למה. פשוט חיכיתי לבחורה הנכונה״. פיק עצמה נראתה בפסטיבל קאן כמי שטרנטינו אינו יכול לוותר עליה. היא ניהלה את כל הפרטים הקטנים של האירועים שבהם השתתף בעלה, דאגה שייראה מסודר ככל האפשר, והשניים החליפו סימני חיבה הדדיים.

דניאלה פיק, קוונטין טרנטינו. צלם: Getty imagesדניאלה פיק, קוונטין טרנטינו. צלם: Getty images

טרנטינו וסרטו החדש ״היו זמנים בהוליווד״ אומנם יצאו מהפסטיבל בידיים ריקות, אך ניכר שהוא בכל זאת נהנה לצעוד על השטיח האדום. השתתפותו של טרנטינו בפסטיבל, 10 שנים אחרי שסרטו ״ממזרים חסרי כבוד״ השתתף בתחרות בלי לזכות בפרס, לא הייתה מובנת מאליה. אומנם הפסטיבל נתן לפני 25 שנים את הדחיפה הגדולה לקריירה שלו, אבל מאז לא האיר לו פנים, פרט לפרס המשחק לכריסטוף ואלץ על משחקו ב״ממזרים חסרי כבוד״. טרנטינו הטיל את עיקר האשמה על התקשורת, במיוחד האמריקאית, והוא בעצם בין האחראים המרכזיים להחלטת הנהלת הפסטיבל מאז השנה שעברה לבטל את ההקרנות המוקדמות לעיתונאים.

השנה תוקנה ההחלטה במקצת - ההקרנות אומנם החלו לפני תחילת ההקרנה הרשמית, אבל הסתיימו במהלכה. מנהל הפסטיבל תיירי פרמו הסביר בשעתו את ההחלטה לבטל את הקרנות העיתונות בכך ש״לא רצה לראות את הצוותים עולים על השטיח האדום בפנים חמוצות״. טרנטינו עצמו סיפר: ״הפסטיבל הזה השאיר אצלי טעם מר. התרגשתי מאוד מההקרנה הראשונה של הסרט לעיתונות בשמונה וחצי בבוקר. אבל לראות את כל האנשים האלה רצים במהירות מההקרנה כדי להיות הראשונים לפרסם את הביקורת שכבר הכינו מראש או כל אלה שצייצו במהלך ההקרנה... זה קצת דיכא אותי. זה שבר את הקסם. אני לא זוכר קדחת כזאת פעם. אנשים נהגו לקחת יותר זמן כדי לעכל את הסרטים. היה יותר רצון טוב. היום אני לא מוכן לשבת בראיון אחד על אחד מול עיתונאי אמריקאי. זה עלה לי יותר מדי ביוקר״.

תקינות פוליטית

הראיונות הפורמליים בפסטיבל קאן האחרון התנהלו, אפוא, בקבוצות או במסיבת עיתונאים, באווירה של חשדנות מסוימת ולחצים מצד ההפקה. טרנטינו הצליח לעורר שוב את זעמם של עיתונאים כשביקש מהם בפנייה מיוחדת לפני ההקרנה להימנע מספוילרים ולא לגלות את המפנה בעלילה, ״כדי שלא לפגוע בהנאתם של הצופים בעתיד״.

עלילת “היו זמנים בהוליווד” מתרחשת בלוס אנג'לס של קיץ 1969, ומגוללת את הירצחם של חמישה אנשים בידי הכת של צ'רלס מנסון, בהם שרון טייט, אשתו ההרה של הבמאי הפולני רומן פולנסקי - כאשר הוא משנה את ההיסטוריה והאירועים הסרט לאו דווקא מתרחשים כמו שאירעו באותו הקיץ. ״לא התייעצתי עם פולנסקי. לא ראיתי בכך צורך״, אמר טרנטינו בפסטיבל. ״אני מעריץ של הסרט ‘תינוקה של רוזמרי’. פולנסקי היה אז הבמאי המפורסם ביותר של זמנו, והזוגיות עם שרון טייט סימלה את מיטבה של הוליווד״.

במהלך הפסטיבל נראה היה שהגורמים האחראיים בסביבת טרנטינו דואגים לתקינות הפוליטית סביב הנושאים העדינים בסרט, כמו למשל העיסוק בבמאי רומן פולנסקי, שהורשע באונס קטינה בארצות הברית, וטרנטינו בעבר הגן עליו; או ההחלטה הראשונית להפיק את הסרט בחברת ההפקות של הארווי וינסטיין, שמאז חשיפת מעלליו הומרה בחברת הפקה אחרת. חלום חייו של גיבור הסרט, שחקן ״לוזר״ המגולם על ידי ליאונרדו דיקפריו, הוא להיות מוזמן לביתם של שכניו: פולנסקי ושרון טייט.

לכתבת שטענה כי לא נתן מספיק טקסט למרגוט רובי בתפקיד שרון טייט, ענה טרנטינו: ״אני דוחה את ההשערה הזאת״. עמנואל סנייה, רעייתו של פולנסקי, הגיבה בכעס על הקרנת הסרט, לא בגלל תוכנו, אלא בגלל הצביעות שבהתנהגותה של הוליווד שהדיחה את פולנסקי משורות האקדמיה האמריקאית לקולנוע. ״איך אפשר להשתמש בחיים הטראגיים של מישהו ובד בבד לדרוך עליו? הוליווד משתמשת בחיים הטראגיים של רומן כדי לעשות ביזנס, ויחד עם זה הופכת אותו למישהו שצריך להחרים אותו״.

ההזדמנות האחרונה

הסרט אומנם עוסק בתקופה של קץ החלום ההוליוודי בסוף שנות ה־60, אבל, לדברי טרנטינו באחת השיחות בינינו בפסטיבל, ״כשהגעתי להוליווד ב־1965, היה לי קשה להבחין באלימות. כשאתה בן שש, אתה אומנם מתחיל להיות מודע למה שקורה, אבל אתה עדיין רואה את הסדרות שאתה בוחר. הייתי מודע לתרבות ההיפים - לא זאת של צ’רלס מנסון, אבל ההורים שלי ארגנו מסיבות, השמיעו הקלטות מוודסטוק. הבייביסיטריות שלי היו קצת היפיות״.

לגבי מנסון, אמר טרנטינו: ״ניסינו לערוך תחקיר כדי לגלות איך הוא הצליח ללכד סביבו את הצעירים והצעירות האלה, אבל זה נשאר בלתי מובן״.

הרבה אמצעים הושקעו בשחזור התקופה לצורך הסרט. טרנטינו טוען כי הוא מכיר בעל־פה כל דמות וכל סרט מסוף שנות ה־60. ״זו אולי ההפקה האחרונה שתוכל לשחזר בהיקף כזה את מה שהייתה הוליווד. אנחנו לא עשינו אפקטים דיגיטליים, אלא בנינו תפאורות. יהיה קשה למצוא מישהו שיהיה מוכן לבזבז כל כך הרבה כסף על שחזור. העיר משתנה כל כך מהר. זו הייתה ההזדמנות האחרונה, זה כמו לרוץ על גשר בוער ולהרגיש את הלהבות רודפות מאחוריך".

כיום, למרות השינויים, אתה מוצא את עצמך בהוליווד?
״אני ממשיך לאהוב את הוליווד, אבל ישנה העיר וישנה התעשייה. בכל זאת, יש לי בה חברים, אני במצב טוב, אני לא מתלונן״.




בתפקידים המרכזיים בסרט, של שחקן מערבונים בנפילה וכפילו ואיש הפעלולים שלו, משחקים שני כוכבים שכבר עבדו עם טרנטינו בעבר: לאונרדו דיקפריו, כאמור, ובראד פיט. ״השניים שחקנים יוצאים מן הכלל, וגם שניים מגדולי הכוכבים של ימינו״, הוא אומר. ״כבר עבדתי עם שניהם, והם הגיבו טוב לדרישות שלי. אני אוהב שחקנים שבאמת עובדים על הדמות, משקיעים בה ושואלים את עצמם מי האיש. גם אם אין להם תשובות מיידיות, הם ממשיכים לחקור. הסיפור לא חשוב, הם משאירים לי לחשוב על הסיפור. אבל מה שהכי חשוב: שחקן טוב לומד את התפקיד שלו בעל־פה״.

אילו יכולת כבמטה קסמים לשנות את מהלך ההיסטוריה, מה היית עושה?
״הייתי משנה הרבה דברים לו הייתה בידי היכולת לשנות את מהלך הסיפור, גם בחיים הממשיים. ראשית, הייתי נוקש באצבעותיי, וכל המצלמות הדיגיטליות היו נעלמות, וכל הסרטים יוקרנו ב־16 מ״מ וב־35 מ״מ. נקישה שנייה - כל הטלפונים הניידים לא היו מומצאים כלל״.

מאולם ההקרנה בקאן לקח טרנטינו חזרה את הסרט לאולפני העריכה עד להוצאתו הסופית לקהל באמצע אוגוסט. הגרסה שהוקרנה כאן - שעתיים ו־39 דקות - נראית לו דווקא קצרה מדי. ״הסרט לא גמור״, הוא אומר. ״רציתי להציג את הגרסה המהודקת ביותר בקאן, אבל העריכה האחרונה היא הנוסח הסופי של התסריט. היה לי סרט טוב בראש. היה לי אותו שם במשך שנים, ויש לי תחושה שהשגתי את הסרט שרציתי. זה נכון לגבי כל סרטיי, וזה היה אחד הקשים שבהם״.

טרנטינו הצהיר פעם שיעשה רק 10 סרטים באורך מלא. זה התשיעי שבהם. ידיעות עקשניות טוענות כי יביים את ״סטארטרק״ הבא, אבל הוא מכחיש. ״אין לי שום מושג מה יהיה הסרט הבא. אני עובד על סרט במשך שנים, ואז נח שנה, ובדרך כלל במשך השנה הזאת מופיע רעיון״.

אתה צריך רעיון טוב במיוחד לסרט האחרון.
״מצחיק שאין לי הפעם שום רעיון. אבל אני לא ממהר. אמרתי שאפרוש עם 10 סרטים או כשאגיע לגיל 60. מה שיבוא קודם. אז אולי אגיע ל־60 בלי עוד סרט״.