אין כמו שיחה אקראית בת שתי דקות עם שחקנים צעירים כדי להמחיש מה עבר על עולם התיאטרון והקולנוע ב־20 השנים האחרונות. עד שנת 1995 לערך, בוגרי בתי הספר למשחק רצו להיות חנה רובינא, ליא קניג או מינימום גילה אלמגור ואולי יוסי ידין, שמואל רודנסקי או עודד תאומי. להתעלף כמו רובינא בהרואיות לקריאות "דיבוק צא" באודישנים לתפקיד לאה ב"הדיבוק" של אנסקי, למשש בחרדת קודש את מגע במת העץ באולם הקרוי על שמה בתיאטרון הבימה, לתהות אם האגדה שרוחה שורה במסדרונות בחזרות גנרליות אמיתית והאם הגברת רובינא אכן מתהפכת בקברה בכל פעם שמלהקים כוכבת ריאליטי להפקת תיאטרון?

רובינא מתברר, כמעט החמיצה את התפקיד שהפך אותה לכוכבת מיתולוגית. התפקיד המקורי שיועד לה במחזה "הדיבוק" היה של אחת מדמויות המשנה בסצנת החתונה. אולם לכוכבת המיועדת שושנה אביבית היו חילוקי דעות עם הבמאי, והם הביאו בסופו של דבר את רובינא לקבל את התפקיד שקנה לה תהילת עולם, אף שסבלה ממחלת ריאות קשה. במוסד הרפואי שבו אושפזה היא אמרה במלוא הפאתוס, ועל פי שיטת סטניסלבסקי: "או שאני חיה ועובדת או שאינני בחיים!". התפקיד כמובן, היה שלה.

כבר אז היא נחשבה לכוהנת במקדש, עוד לפני שגילמה את "ליידי מקבת", "אמא קוראז'" ו"מדיאה", והיא זכתה לכבוד שאולם ההצגות הגדול של הבימה ייקרא על שמה עוד בחייה.

השנים חלפו, קרנו של התיאטרון ירדה, והערוצים בטלוויזיה התרבו. התפתחה ההבנה שהיום שחקנים צעירים רוצים בעיקר להופיע על המסך הקטן - ואם אפשר לדלג על לימודי המשחק ולהתפרסם בזכות מונולוג קורע לב בתוכנית ריאליטי, מה טוב.




מצאנו את עצמנו מחפשים בנרות את מי שראוי להיכנס לנעליה הגדולות של רובינא. לקח קצת זמן, אבל בסוף החלטנו שגל גדות היא הכוכבת המתאימה ביותר.

ייתכן שבזה הרגע קוראים חובבי תיאטרון שוב את השורה האחרונה, ואחריה קורעים את המוסף הזה לגזרים, אבל אנחנו לא באנו בשם המצח הגבוה, אלא בשם ההילה שמעליו, ולפיכך גל גדות היא הגדולה ביותר בימינו, החביבה ביותר, שיש לה כישרון משחק ושעשתה את זה בהוליווד בגדול, במונחים אמריקאיים, ולא רק לפי הקריטריון הפרובינציאלי שלנו.