כבר שש שנים חלפו מאז שהשחקנית והדוגמנית טל ברקוביץ' החליטה לנסות את מזלה בקריירת משחק מעבר לים. לצד ההפקות הבינלאומיות שבהן השתתפה עד כה, היום היא תפציע בסרט "אל תשכחי אותי" שביים רם נהרי ועולה היום לאקרנים. "זו קומדיה שחורה שעוסקת בנושא של הפרעות אכילה בצורה מאוד קלילה והומוריסטית, עם כמה שאפשר ליצור תחושה של שיח פתוח על הנושא", מספרת ברקוביץ'. "הומור שחור הופך את הנושא הזה ליותר נגיש".

את חייה מנהלת ברקוביץ' על קו תל אביב־לוס אנג'לס, כשהיא מדלגת בין תפקידים בסדרה Payday, בסרט הטלוויזיה Perfect ובשלל פרסומות לחברות גדולות, ובין הפקות ישראליות כמו "רוקדים עם כוכבים" וקמפיין לחברת ההלבשה התחתונה אינטימה. "כשהגעתי ללוס אנג'לס, ראיתי שהכל זוהר וגדול, הרבה עושר", היא מספרת. "אבל נגעתי בזה וראיתי שלא הכל נוצץ. ראיתי שזה לא מה שעושה אנשים מאושרים. החלטתי לחקור, ללמוד קבלה, וזה נתן לי הרבה מאוד אושר ושקט והמשכתי עם זה. אני מכירה יותר את עצמי. יש לי שקט שבא מבפנים".

לאחרונה לקחה ברקוביץ' את הלימודים צעד קדימה כשהחליטה לשמור שבת, למרות הוויתורים הכרוכים בכך. "כשהתחלתי לשמור שבת, הסוכנות פיטרה אותי כי לא הלכתי לאודישנים בשבת", היא מודה. "זה לא היה להם רווחי, וזה היה עצוב עבורי. עברתי לסוכנות אחרת, שדרכם 'אסטון מרטין' (חברה לייצור מכוניות יוקרה שברקוביץ' פרסמה – ק"ב) המשיכו לקחת אותי לקמפיין החדש שלהם, אז כנראה שאני בדרך הנכונה. אני מאמינה שמה שצריך לקרות - יקרה, מה ששלי – שלי, וזה לא תלוי בבני אדם".

ההתקרבות ליהדות לא גורמת לברקוביץ' להתחרט על הפקות חושפניות שבהן לקחה חלק בעבר, כולל צילומיה למגזין "פלייבוי". הצילומים האלה זכורים בעיקר מתקרית שהתרחשה בעת שברקוביץ' השתתפה בתוכנית “רוקדים עם כוכבים”. אחד השופטים אמר לברקוביץ’ כי היא פתחה רגליים רחבות במהלך הריקוד, וחנה לסלאו, אחת השופטות בתחרות, הוסיפה: “היא רגילה לזה, היא הצטלמה לפלייבוי”.

"אני ממש לא מצטערת על הצילומים האלו", אומרת ברקוביץ' כעת. "אם הייתי חוזרת אחורה, לגמרי הייתי עושה את זה עוד פעם, אבל אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה היום. שמחתי על ההצעה, זו הייתה בחינת גבולות שלי עם עצמי, משהו שרציתי לעשות בתור אמן. בתור בחורה שמתבגרת, שמבינה את הנשיות שלה, זה היה מתאים וכיפי באותו זמן. היום אני יותר מעוצבת. אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת כעת אם לא הייתי עושה את הדרך".

בלי פודרה או עקבים

ברקוביץ', 34, נולדה בקריית טבעון ורקדה מגיל צעיר. לאחר שעברה פציעה שגדעה את קריירת המחול שלה, נכנסה לעולם הדוגמנות בגיל 21 כשהחלה לעבוד במילאנו. משם המשיכה ללימודי משחק בלונדון ולעבודה בהוליווד. "הילדה מטבעון ממש לא חלמה שהחיים שלה ייראו ככה", היא אומרת. "לא גדלתי בתור ילדה יפה, הייתי קצת הברווזון המכוער, זה פשוט קרה. בהתחלה רציתי לגור באיטליה, וזה התפתח לקריירה. נכנסתי לעולם שהוא שונה ממה שגדלתי עליו בבית. אף אחד לא אמר לי שאני יפה, לא התעניינתי באיפור. כשהגעתי למילאנו לא היו לי פודרה או עקבים. הייתי צריכה לחקות אנשים אחרים, ללמוד. אבל היום אני לגמרי נאמנה לעצמי ואני לא מנסה לחקות מישהו אחר".

בסרט "אל תשכחי אותי" מגלמת ברקוביץ' את דמותה של שחקנית ודוגמנית בשם עינב פרידמן. "יש לה בן זוג מוזיקאי", היא מספרת. "הם זוג מאוד זוהר. חבר ילדות של בן זוגי בא להתארח אצלנו, אבל אנחנו לא יודעים שהוא ברח מהוסטל של אנשים עם בעיות נפשיות, ושהחברה שלו, שבאה להתארח איתו, ברחה ממרכז לטיפול בהפרעות אכילה. זה מעורר את השאלה מי נורמלי ומי לא. דווקא בגלל הגישה של הסרט, אני חושבת שהוא שונה משאר הסרטים שנעשו בנושא הפרעות אכילה ואמורים לעזור לאוכלוסייה שסובלת מזה".

איך היה לעבוד עם רם נהרי?
"רם מדהים, את הדמות הוא כתב בשבילי. כך הייתה נראית הדמות הטלוויזיונית שלי. הדמות של עינב דומה לי כי היא גם שחקנית וגם דוגמנית. היא נתקעה בממד השלישי של החיצוניות, ואני חושבת שאני מצליחה לעשות את ההפרדה ולשלב גם רוח במקצוע שעוסק בחיצוניות. רם גילה לי שאני מצחיקה. יותר קל לי להיות דרמטית מאשר להצחיק, והוא לימד אותי שכשאת לוקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, זה מה שמצחיק בסיטואציה. פיתחנו קשר שהוא חברות".

מצד אחד את דוגמנית שמשווקת את מודל היופי האידיאלי ומצד שני את משתתפת בסרט שמותח ביקורת על השעבוד למודל היופי הזה. איך זה מסתדר?

"אף פעם לא הייתי הכי רזה והכי גבוהה. אני שונה מדוגמניות אחרות והשתלבתי בתעשייה בדרך שלי. לא עבדתי בפריז, ששם אוהבים מראה מאוד שדוף, 'היי פאשן'. עבדתי יותר במילאנו, בלונדון, בלוס אנג'לס, בברלין, שווקים אחרים שקיבלו אותי כמו שאני. לא ניסיתי להשתנות. אידיאל יופי משתנה עם הזמן, זה מאוד תלוי תרבות. מבחינתי, אני לא חייבת להשתלב בתעשייה הזו במקום שרוצה לשנות אותי".

גם וגם

ברקוביץ' כמובן עוקבת אחר הצלחתן בהוליווד של שחקניות ישראליות אחרות כמו גל גדות, שתחזור בשנה הבאה למסך הגדול ב"וונדר וומן 1984", איילת זורר ואלונה טל, וחולמת גם היא על הפריצה הגדולה. "אני לא משווה את עצמי לאף אחת", היא אומרת. "אני רוצה לעשות עוד דברים שיעשו אותי מאושרת. פעם רציתי רק דוגמנות, זה עזר לי בהתפתחות שלי בתור אישה, וברגע שעברתי ללוס אנג'לס זה היה משחק. אני מתקדמת בתחום המשחק, אני נכנסת להפקה ולפיתוח תוכן, אני עובדת על דוקו על דוגמניות ישראליות שמצטלם בלוס אנג'לס, ואני אחראית לתוכן. אני לאט־לאט מגשימה חלומות קטנים שלי, עם הערכה לבחורות ישראליות שעושות את זה פה. זו העבודה הקשה שאנשים בישראל עושים כשהם מגיעים לארצות הברית. זה ממש לא קל".

מה עדיף מבחינתך: להיות כוכבת בישראל או שחקנית עובדת, אבל לא כל כך מוכרת, בארצות הברית?
"אתה שואל אם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים? אני רוצה גם וגם. לא בקטע של אריות ושועלים, אבל הרעיון הוא להמשיך לעשות מה שאני עושה היום, לעבוד גם בארץ וגם בחו"ל".




מה דעתך על גל גדות?
"היא מדהימה, מקור השראה לכל מי שמנסה להגיע להוליווד. היא פתחה שער ענק לשחקנים ישראלים. כל אודישן שאני נכנסת אליו - ישר מזהים את המבטא. מקבלים יותר שחקנים שהם לא אמריקאים, היא עשתה שירות לישראל".

איך עובדים על המבטא?
"זה חלק מההתפתחות שלי. אני לא רוצה להשתנות בשביל שום דבר. הרבה מאוד שנים ניסיתי לעבוד על המבטא שלי והחלטתי שככה אני. התפקידים שמתאימים לי, כמו התפקיד בסרט של רם נהרי, יגיעו ויהיו מדויקים. לא אשתנה בשביל שום מדינה ולא יגידו לי איך להיראות או איך לדבר".

במה את הכי גאה לאורך הקריירה?
"אני לא חושבת שאני יכולה להצביע על משהו אחד שאני גאה בו. אני גאה בעצמי על הדרך שעשיתי ועל איך שהתפתחתי. לא הגעתי לפסגה שלי, גם מבחינה עסקית. יש לי הרבה מה לעבור, לפעמים הדרך יותר חשובה מהמטרה עצמה. בחיים, מה שחשוב זה להיות שמחים. אני רוצה להיות מאושרת, ואני לא עושה שום דבר שלא מסב לי אושר, גם אם זה אומר להגיד לא לעבודות שלא נוחות לי, לפרויקטים שהמסר שלהם לא מתאים למה שאני מאמינה בו, או לעבוד בשבת, שאת זה לא אעשה בעד שום סכום בעולם".



איזו עיר הכי אהובה עלייך: לונדון, לוס אנג'לס או תל אביב?
"תל אביב. קל. אני ישראלית, המשפחה שלי בישראל, החברים שלי בישראל. גם את הבית שלי קניתי בישראל. אני רוצה לשלב יותר זמן איכות עם המשפחה וגם בעבודה בארץ. אני מתכוונת בקרוב להיות הרבה על הקו".

מה דעתך על המתקפה בישראל על אמנים שמביעים את עמדתם על המצב הפוליטי, כמו שקרה למשל לאחרונה לאחר פרסום הפוסט של רותם סלע?
"אני עוקבת אחרי מה שקורה. בתור אמנים, יש לנו חובה להגיד מה שאנחנו חושבים כי יש לנו פה ופלטפורמה להגיע להרבה אנשים. הדמוקרטיה היא חלק מהסטטוס קוו של ישראל. אנחנו צריכים לדבר ולעשות את השירות הציבורי הזה. השיח צריך להיות פתוח, אני לא מאמינה בלצנזר בכלל. אין לי דעות פוליטיות קיצוניות, אבל אם יהיה לי מה להגיד, אני לא אחשוש לומר אותו. בישראל אין שיח שהוא צר מבחינה פוליטית, וזה טוב שאנשים מביעים את דעתם, אז אני לא אחשוש להביע את דעתי".



יצא לך לחוות מתקפה כלשהי על רקע היותך ישראלית?
"בארצות הברית לא. הוליווד היא מאוד יהודית. אבל כשגרתי באנגליה הייתה לי תקרית עם בחור אירי בשדה התעופה. בהתחלה הוא התחיל איתי ושאל מאיפה אני, ואמרתי שאני מישראל. הוא אמר שהוא לא מכיר מדינה כזאת. חשבתי שהוא לא הבין מה אני אומרת, אז הסברתי לו שזו מדינה במזרח התיכון. הוא ענה שהוא לא מוכן להכיר במדינה הזו. סיפרתי לו שקיבלנו עצמאות בהצבעה באומות המאוחדות, והוא אמר לי: 'זו אולי ההיסטוריה שלכם, אבל זו לא ההיסטוריה'. הוא נהיה אלים וכמעט הרביץ לי, ושוטרים היו צריכים להגן עלי. זה היה מפחיד".

איך מנהלים חיים אישיים כשאת כל הזמן על הקו בין תל אביב להוליווד?
"כחלק מהשינוי שאני עוברת, אני שמה דגש על דברים שעושים אותי מאושרת, ואהבה היא אחד מהם. אם וכאשר אכיר את האחד, אעשה את הוויתורים שאצטרך לעשות. בסופו של דבר, כאינדיווידואל, מה שיעשה אותי מאושרת זו אהבה טובה, בחור שאני אוהבת והוא החבר הכי טוב שלי, וגם ילדים. בית הוא בשבילי ערך עליון. אני מקווה שאצליח למצוא איזון נכון ואמשיך לעבוד. אבל אם אצטרך לבחור, אבחר במשפחה ובבעל שלי".