משהו לא בסדר עם ניל (ניתאי גבירץ). הדיבור שלו מעורפל, והפעולות היומיומיות שלו נראות כמבולבלות. בעיקר משום שהוא נוטה לערב בין מה שהיה למה שיהיה, וכמובן בין מציאות לדמיון. הסיפור תופס את ניל כשהוא בעיצומו של חיפוש אחר טובה, הענק בכלי הנשיפה וגם הנידח בכלי התזמורת. מסתבר שניל שכנע את עצמו שהוא חלק מלהקת גראנג' מקומית, שעומדת לעקור, ממש בעוד יום־יומיים, לברלין ולפצוח שם בקריירה בינלאומית גורפת.

בינתיים מצטרף ניל לסיור שעורך אחד מחברי הילדות שלו - שהוא באמת חבר באותה הלהקה - במוסד שבו חוסות נשים צעירות הלוקות בהרגלי אכילה קלוקלים ובאנורקסיה. במהלך הסיור הידידותי מגיע ניל לכלל הארה. כלומר הוא פוגש שם את אחת החוסות, תום (מון שביט) שמה, שלא זו בלבד שהיא מפתיעה אותו במין אוראלי בלתי מתוכנן בעליל, היא אף מכריחה אותו לסייע לה להסתלק מהמוסד הרפואי דמוי הכלא, שבו אפסנו אותה הוריה המודאגים. או שלא.

העיקר שכחנו: ניל לא סתם צץ לפתע פתאום בחנות לממכר כלי נגינה. קודם לכן הוא ברח ממוסד לטיפול בפגועי נפש השוכן בירושלים, שבו הוא מטופל. כך שהפגישה הרומנטית, נניח שכך מכנים את שתי הבריחות של תום וניל, כוללת גם קומת מרתף הגדושה בסודות שלא כולם נפתרים לאחר גמר 87 דקותיו של הסרט.

רם נהרי, שביים את "אל תשכחי אותי", מעיד על עצמו כי לבד מבימוי סדרות טלוויזיה כמו "אהבה זה כואב" או "אמא'לה", הוא מתעסק כבר עשור וחצי בהדרכה של סדנאות לקולנוע ולתיאטרון הייחודיות לשרוטים ולפגועים בנפש. כמה מהם, מוסיף נהרי בדברי ההסבר לעיתונות שאותם פרסם, אף משולבים כשחקנים ב"אל תשכחי אותי". מהבחינה הזו, לפחות, מזכיר הסרט את עבודותיו של מתן יאיר ("פיגומים", "בגרות"), שבהן שילב תלמידים לשעבר שאותם הדריך במהלך שנותיו כמורה בבית ספר תיכון.

במה בדיוק מתמקדת עלילת "אל תשכחי אותי", שהופק כבר לפני שנתיים, ומגיע כעת לבתי הקולנוע? בתלישותם של חריגים בחברה הישראלית? ברומנטיקה על־אף־הכל? ביצירת גלי הזדהות עם נידחים וחלשים בחברה החומרנית? בהטפה לסובלנות? בהתבוננות כמו ניטראלית במה שהכל יודעים כבר מזמן - שהנורמליות היא עניין מאוד יחסי?

הצפייה בסרטו של נהרי אינה מקדמת תשובה אפשרית לסוגיה המועלית לעיל. בעיקר משום שהסרט אינו סרט עלילתי מקובל, והסיפור שבו הינו פרגמנטרי. בהחלט ניתן לשבץ במהלך העלילה קטעים אחרים, ואולי אף הפוכים למה שנראה על הבד. כל זאת משום ש"אל תשכחי אותי" הוא סדרה מתמשכת, ולא ממש מעניינת, של סקיצות משחק שבהן מתרגלים סטודנטים סיטואציות הלקוחות מ"החיים". נהרי והצלם שלו (שרק דה מאיו) מתעקשים להנציח סקיצות אלה בעיקר בשוטים פתוחים וארוכים, עם התערבות מינימלית של מחלקת העריכה. מובן שזה לגמרי לא נורא, אבל בהחלט משעמם.


"אל תשכחי אותי". סרטי יונייטד קינג "אל תשכחי אותי". סרטי יונייטד קינג


סתמיותו של החומר המצולם יכולה הייתה לחלוף באדישות על פני עדשת המקרנה, אילו לא היו משובצות ב"אל תשכחי אותי" שתי סצינות דרמטיות סוחפות, שדי בכל אחת מהן כדי להביך את הצופים המציצים בסרט. בסצינה האחת מאבחנת המטופלת תום את חסרונותיה של אחת סווטלנה, שמטפלת בה ובפרטנריות שלה לאשפוז. האבחנות המלומדות - על המוצא הרוסי, ריח הגוף, מצב השיניים, המשמנים ועוד - מושמעות באוזני הפסיכולוג האמור לפקח על תהליכי ההחלמה של מוכות האנורקסיה והבולימיה שבמוסד. בשביל חומר דרמטי שכזה פיתחו פחי זבל עוד במצרים העתיקה.

סצינה נוספת, מבישה אף יותר, מתחוללת בביתה של תום, שאליו היא גוררת את ניל, לאחר שזה חילץ אותה מהמתקן הרפואי השמור. בבית הוריה פוגש ניל המבולבל את אמה של זוגתו הטרייה (רונה ליפז מיכאל), המרביצה באוזניו נאום על אודות נוכחות המשרפות בהווייתם של הגרמנים, שאל עיר בירתם ברלין מתכוון ניל להביא את בתה השברירית. במקרה הזה מוטב שלא לחזור על עיקרי הטקסט הנצרח בפסקול, כדי להפחית במשהו את המבוכה המתבקשת.

"אל תשכחי אותי" מתהדר בשלושה פרסים (הסרט הטוב ביותר, פרסי המשחק המצטיין ביותר), שהוענקו לו בפסטיבל טורינו, המוקדש לסרטי ביכורים. למרות רזומה בינלאומי מרשים זה, כאן בדיוק המקום לתהות על רבות מהחלטות התמיכה הפיננסית של קרנות הקולנוע השונות בישראל. בניגוד גמור, מובן מאליו, לחזונה של שרת התרבות היוצאת, אין הכוונה כאן לדרוש רוויזיה, אם לא ביטולן המוחלט של הקרנות הללו. אבל בהחלט מותר לבקש מפרנסי קרן הקולנוע, קרן רבינוביץ' וקרן גשר לערוך בדיקה לאחור איך תעו כספים להפקות המעלות סומק של בושה, ואיך טעו המחליטים על כך.

טעימה מהחיים


לא רק לתום וניל יש צרות. גם גואידו איננו מלקק דבש. נכון שמדובר בבחורון תושב פירנצה, וזה כבר נחמד, אבל הוא כבר בן 21 ובכלל לא מוכן למטלות החיים. גואידו (לואיג'י פדלה) לוקה בתמונת אספרגר, וככזה הוא משלב באישיותו התנהגויות טורדניות במקצת, המרחיקות אותו מהחברה. ביומיום שלו מתגורר גואידו עם סבא וסבתא המודאגים, וחוסה תחת השגחתם של מטפלים במוסד לצעירים המצויים על הרצף האוטיסטי. אבל יש לו תוכניות מרחיקות לכת לגבי עצמו.

גואידו בטוח שהוא יהיה שף מוביל. נכון שהוא אינו מסוגל לשאת מגע גופני של מישהו מסובביו, ואפילו נרתע מלחיצות ידיים. שלא לדבר על התעקשותו לומר לאנשים את האמת כולה בפנים. לעומת זאת, ארתורו (ויניסיו מרצ'יוני) הוא אומנם כמו גואידו, אבל להפך. הוא שף מוכר מאוד באיטליה, קולני, נוגע, ואפילו אלים לעתים.

עניין אחרון זה מביא אותו לקשר המפתיע עם הלוקה באספרגר. בעקבות אחת מאותן קטטות שארתורו היה מעורב בהן הוא נשלח למאסר, אך ניתנת לו האפשרות להמיר את הישיבה בבית הכלא בעבודות שירות למען הקהילה. ארתורו, עד כמה שזה נראה מוזר לסביבתו, נשלח להנחיל את עקרונות הבישול הטוב והטעים דווקא לצעירים וצעירות המצויים על הרצף האוטיסטי, ומטופלים במוסד שיקומי שעליו מפקחת הפסיכולוגית החיננית אנה.



מובן שמכל הנמצאים במקום מתבלטת מיד תשוקתו של גואידו למטבח וריחותיו המשכרים. הוא אף נוקט יוזמה אישית ורושם עצמו לתחרות המיועדת לכישרונות חדשים בקולינריה של טוסקנה. בלית ברירה נגרר בעקבותיו גם ארתורו הנרגן, שנדהם לגלות כי בראש צוות השיפוט ניצב שף שהיה פעם שותפו לעסקים, כמובן, עד אותו הרגע שארתורו הפעיל את אגרופיו כנגדו.

מפה לשם מתפתחת על הבד מעשייה הכורכת את תחרות הבישול האזורית ביחד עם רומן מהוסס שמתחיל להירקם בין אנה (ולריה סולרינו) שופעת הטוב לבין ארתורו חמוץ ההבעה. וגם גואידו, שהטסטוסטרון תופס אצלו תנופה לפתע, מגלה עניין בראגאצה חיננית הקרויה ג'ולייטה (בנדטה פורקרולי).

פרנצ'סקו פלאסקי, שביים את "טעימה מהחיים", בונה את סרטו כאילו הוא ספר המיועד לבני הנעורים. קונפליקטים בהירים עם פתרונות מובנים מאליהם, שמובילים לעוד קונפליקטים בסיסיים, עם פתרונות צפויים לא פחות. רשות הדיבור לפלאסקי עצמו, שבדברי הרקע שפוזרו בקרב סוקרי הסרט מצהיר ש"'טעימה מהחיים' הוא סרט גוד פילינג, קומדיה לדייטים, סרט חברות". במילים אחרות: סתם אוויר מחומם ותפיסת טרמפ אופנתי על גבה של אוכלוסייה מוחלשת.

בסרטים כמו "איש הגשם" האמריקאי (המתמקד בלוקה באספרגר) או "וינסנט רוצה לים" הגרמני (תסמונת טורט) או "שרוכים" הישראלי (לקות שכלית קלה) ניכר המאמץ של היוצרים לנסות לגרד משהו מאותה שכבה החוצצת בין הגיבורים החריגים לבין הסובבים אותם, אלה הקרויים נורמלים. "טעימה מהחיים", כך עולה, מעדיף פתרונות הרבה יותר קלים, שעושים נעים בגב של הצופה המעין ליברלי.