ג'ים ג'רמוש הוא כמו נדנדה. “פטרסון" היה למעלה, “גבולות השליטה" למטה; “פרחים שבורים" למעלה, “איש מת" למטה; “נרדפי החוק" למעלה, ו"המתים אינם מתים", החדש של ג'רמוש, למטה. עמוק למטה. ואפשר למצוא עוד כהנה וכהנה דוגמאות תואמות בכל 13 הסרטים העלילתיים שג'רמוש עשה במרוצת ארבעת העשורים האחרונים.

משום מה דחוף היה לג'רמוש - תמיד בלוק הכי קולי, עם בלורית זקורה ומשקפי שמש בלילה - להיטפל דווקא לסוגת הזומבים. הכוונה לאותם סרטי אימה, שחציים בבחינת מטפורה מסורבלת, וחציים הפחדות לילדים, שהתעוררו לחיים לפני 50 שנה, כשג'ורג' רומרו הנערץ (על ידי מספר מוגדר של חוגי צרכנים) עשה את “ליל המתים החיים" שלו. יובל שנים חלף מאז, וקשה למצוא אצל ג'רמוש החדש משהו מקורי שלא היה אצל רומרו מנוחתו עדן.

נהפוך הוא. כל מה שנראה אז, בשכבה הארכיאולוגית של שנות ה־60 ההן, כמבע רענן, אולי מפתיע, נראה כעת, ב"המתים אינם מתים" כמהלך מפוהק שחוזר על עצמו, וחוזר על עצמו, ועוד פעם ועוד. למען האמת, מדובר בעניין שיווקי משונה למדי, שהרי קהילת צרכני ההורור היא מגובשת ומכירה בדרך כלל את העבר של עצמה. ומהבחינה הזו, ג'רמוש מנסה כעת להציג עבודה בעיניים דווקא למכותבים המיידיים שלו.

ואולי, ויש לקוות שלא כך הם פני הדברים, ג'רמוש באמת עשה את “המתים אינם מתים" מתוך איזו כוונה תמימה ליצור מטפורה עכשווית, נניח, על אודות אמריקה הנוכחית, זו שמחצית מאוכלוסייתה בחרה בטראמפ כדייר בבית הלבן, וזה מצדו עומד להפוך את הטובה באפשרויות הקיום למין יבשת של מתים קניבלים. כאמור, זוהי מטפורה כבדה ומסורבלת, ומותר לקוות שמצפן החשיבה של ג'רמוש לא התקלקל עד כדי כך.

בעיירה קטנה (738 תושבים יש בה) קורים דברים, ורוני פטרסון (אדם דרייבר) מיד אומר שזה לא ייגמר בטוב. רוני הוא שוטר מקומי. ביחד עם המפקד שלו, קליף רוברטסון שמו (ביל מארי), הוא נוכח לדעת שבית הקברות אינו רגוע כשהיה. מצבות התהפכו על עצמן, וחורים מוזרים התבקעו בקרקע המקום. השניים עדיין לא יודעים עד כמה רע יהיה המצב למחרת בבוקר, כאשר שתי העובדות/מלצריות בדיינר המקומי נמצאות מתות, כשבשרן נתלש וכורסם מעל עצמותיהן. ואכן, כשרוני השוטר רואה את זה, אין לו אלא לחזור על קביעתו הקודמת ששום דבר טוב לא ייצא מזה.

מה שכן יוצא הוא המוני המתים, שמנערים את מצבות השיש מעל ארונות הקבורה שלהם, ומגיחים, כמקובל בז'אנר הזה, למסעות של זלילת בשר אדם. ואיך עוצרים את הבלגן הזה? “חסל את הראש", קובע אחד מהמקום שמבין בסרטי זומבים.

אף על פי שקריאה זו נשמעת בבירור כהתקפה ישירה על הנשיא האמריקאי הנוכחי, הרי שכל תושב בעיירה הרוצה לעמוד על חייו, נוטל כלי נשק חד ומתחיל בעריפת ראשי הזומבים הזללנים. במיוחד מצטיינת בכך זלדה וינסטון (טילדה סווינטון) החידתית, שזה לא מכבר הגיעה לעיירה, סנטרוויל שמה, ומשמשת כקברנית הרשמית של המקום. עיסוקה החריג אינו מקהה את כישרונה הגדול להפעיל במיומנות מרבית חרבות סמוראים. למה? למה לא בעצם. היא אכן מזדרזת להצטייד באחת כזו, חדה במיוחד, ויוצאת קדימה למשימת הקודש - עריפה סדרתית של ראשים, כאילו היא כעת בעיצומו של קורס קיץ למתקדמים שמארגן דאע"ש.

מובן ש־50 הראשים הראשונים שנערפים על הבד ברוב טקס עוד איכשהו מצליחים לעורר מידה מסוימת של עניין וגם שעשוע מסוים. אבל מאותו הרגע שזו הופכת להיות כל העלילה ש"המתים אינם מתים" יודעת לגולל בפני הצופים, מתגנבת לעסקה המקובלת - סרט תמורת רכישת כרטיס כניסה לאולם - נימה של שעמום ההולך וגובר ככל שמתקדמות להן בחריקה דקותיו של הסרט.

מובן שג'רמוש אינו טירון וגם לא עילג מלידה. הוא רק לוקה הפעם בשיקול דעת מוטעה. אך עד שתובנה זו מתחילה להפריע למלאכת הצפייה, ניתן לרוות מעט נחת ממה שקורה. בעיקר מתבלט על הבד אותו רכיב מוכר אצל ג'רמוש - הומור יבש, ציני במידה ידועה, שהשחקנים המובילים, מארי ודרייבר, כבר שפשפו היטב את השטיק הזה בסרטים קודמים של ג'רמוש, וגם של במאים אחרים.

היובשנות המאופקת, שמגוננת על פאניקה הולכת וגוברת, היא טכניקת ההיסט שג'רמוש השתמש בה בעבר, הן בסרטי המתח (ואין זו בדיוק ההגדרה הנכונה שלהם) כמו “רכבת המסתורין" או “גוסט דוג: דרכו של סמוראי", או בסרטי מסע דוגמת “נרדפי החוק" ו"מונית לילה". ביל מארי, בעל ניסיון משחק עשיר בסרטי ג'רמוש, הוא בוודאי הכי מתאים שבעולם לגלם סוג זה של התנהגות אנושית.

ג'רמוש מציף את הבד בשחקנים מוכרים שכבר צברו אצלו דקות משחק קודמות. דרייבר וסווינטון, שכבר אוזכרו לעיל, וכן סטיב בושמי, איגי פופ, קרול קיין, דני גלובר, תום וייטס, רוזי פרז ואסתר באלינט, הזכורה עוד מסרטו המצוין “זרים". כל זה לא ממש עוזר לסרט להתרומם מעל השגיאה הבסיסית של עצם עשייתו. זאת, משום שככל ש"המתים אינם מתים" מתקדם, ג'רמוש אינו מסוגל עוד לעצור בעד עצמו, ומוסיף למהומה הכללית גם צלחת מעופפת עם חייזרים, וגרוע מכך: כמה מהשחקנים בתוך הסרט פונים מהבד, באמצע הסצינה, אל התסריטאי של הסרט, על מנת להתלונן על מר גורלם. אפילו כמחווה סטודנטיאלית זה כבר עובר את גבול המותר.