כל תסריטאי חולם על סיפור שהוא כל כך מקורי וייחודי, עד שאפשר לתאר אותו במשפטים בודדים, שיבהירו לגמרי את התמונה. וכמובן, יהפכו אותה לסופר מסקרנת. ליוצרים של הסרט החדש "יסטרדיי" היה את זה בגדול. הסיפור שלהם הולך ככה: בגלל באג משונה נמחים מהתודעה הקולקטיבית של כולנו מספר מושגי יסוד בסיסיים. לצד קוקה קולה, או סיגריות, נעלמת גם להקת הביטלס. כלא הייתה. איש לא יודע מיהם לנון ומקרטני, אף אחד לא שמע מעולם את "פני ליין" או את "יסטרדיי". 

רק גיבור הסרט, מוזיקאי כושל על סף פרישה מהמקצוע, הופך - בצירוף מקרים נדיר - לאדם היחיד עלי אדמות שהבאג הזה לא חל עליו. כלומר, היחיד שמכיר ומוקיר את שירי הביטלס. מה שמאפשר לו, כמוזיקאי, לבצע אותם כאילו היו שלו ולקבל עליהם קרדיט. זה הרעיון הבסיסי, והוא לא פחות ממבריק. תוסיפו את הרזומה המפואר של יוצרי הסרט - הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי") והתסריטאי ריצ'רד קרטיס ("נוטינג היל", "ארבע חתונות ולוויה אחת"). בזקו ממעל פסקול שכולו שירי הביטלס, ותקבלו רף ציפיות אימתני במיוחד. אז איך זה שבסוף נותרתי כשרק חצי תאוותי בידי?

את הרעיון המקורי של הסרט ניתן היה לקחת למגוון רחב של כיוונים, ואפילו לדיונים פילוסופיים. למשל, המתח שבין אותנטיות והצלחה. הגיבור זוכה בתהילה בזכות שירים שהם בעצם לא שלו. אבל האם זה משנה? הרי רק הוא יודע את הסוד, ובתמורה הוא מזכה את העולם בשירים נפלאים; או, הכוח של יצירת אומנות כשמנתקים אותה ממקום ומזמן. האם שירים, ספרים או סרטים גדולים שהצליחו מאוד בזמן אמת יכלו לשמור על האפקטיביות שלהם לו היו יוצאים לאור היום? ועוד בידי מישהו שונה מיוצרם המקורי?

האנשים שמאחורי "יסטרדיי" נגעו גם בסוגיות האלה, אבל ברפרוף. אולי משום שהם היו מחויבים לסד הנוקשה של הז'אנר הקולנועי שבו בחרו לספר את הסיפור, והוא הקומדיה הרומנטית. וכאן מתגלות החולשות המרכזיות של הסרט, דווקא כשהכותב הוא כאמור מי שאחראי לקלאסיקות כמו "נוטינג היל", שהן בית ספר גבוה לכתיבת קומדיות רומנטיות. הגיבור מנהל סוג של רומן עם חברת ילדותו ומי שהייתה המנהלת שלו בעידן שבו היה מוזיקאי כושל.

ובסופו של דבר, כיאה לז'אנר, הם מממשים את אהבתם. אין כאן ספוילר, כל צופה בקומדיה רומנטית יודע שהסוף יהיה כזה. ולכן האתגר העיקרי הוא לגרום לו להיקשר לשתי הדמויות ולסיפור האהבה ביניהן במידה כל כך גדולה, עד שהוא ידבק בהן עד הסוף הצפוי. למרבה הצער, זה ממש לא קורה כאן. גם בגלל התחושה שסיפור האהבה מודבק ומשני לסיפור המרכזי - זה של הקריירה המוזיקלית ההזויה של הגיבור - וגם בגלל הליהוק, שהוא בעיה קריטית בפני עצמה.

בהחלטה שאי אפשר להגדירה אלא כאמיצה, לוהק לתפקיד הראשי הימש פאטל, שחקן אלמוני למדי שמוכר (נגיד) מסדרת הטלוויזיה האנגלית "איסטאנדרס". פאטל הוא גבר ממוצא פקיסטני, לא יפה במיוחד ונעדר כריזמה כמעט לגמרי. כנראה שהיוצרים חיפשו במכוון את "האדם הסביר", שאפילו הוא יכול לזכות בתהילה כשהוא חמוש במוזיקה של הביטלס. אבל פאטל לא מצליח להיכנס ללב, לא כמאהב רווי אכזבות ולא כמוזיקאי המתייסר בגלל קרדיט שלא מגיע לו. כשבחרו ביו גרנט לשחק את הבחור הרגיל ב"נוטינג היל", זה היה אולי ליהוק לא ריאליסטי, אבל הוא עבד בול. כי זה קולנוע עלילתי, לא דוקו.

ועדיין, יש ב"יסטרדיי" לא מעט רגעי קסם, הומור בריטי, הופעת אורח מעולה של אד שירן בתפקיד עצמו וכמובן גם השירים הכי יפים בעולם (רובם בביצועיו הלא רעים בכלל של פאטל עצמו). מה שמשיב את שאלת המפתח: אם שירי הביטלס היו יוצאים רק היום, בביצועו של זמר אלמוני, האם היו זוכים לתהילה? על פי הסרט, התשובה היא חד–משמעית. כן. כלומר, בהכללה, גאונות היא עניין על–זמני. לצערי, אני חושש שמדובר בווישפול ת'ינקינג.