תחילה היו אלה הכבלים שנגסו באחוזי הצפייה של רשתות הטלוויזיה הבטוחות בעצמן של אמריקה. לאחר מכן החלו הרשתות החברתיות לכרסם ברצינות ברייטינג המצטמק, וכעת תורה של טלוויזיית הסמארטפון לשאוב אליה את שרידי הצופים שעוד מסוגלים להתבסס בתוך כורסה ולהיכנס למצב של בטטת טלוויזיה.

כל הדברים הללו ידועים ומוכרים גם לקתרין ניובארי (אמה תומפסון), שהיא בביזנס של תוכניות האירוח כבר עשרות שנים, עוד מהזמנים שבהם ג'וני קרסון עדיין שיחק אותה לחמנייה לוהטת. ובכן, מה עושים כדי להעלות ולו במעט את האחוזים הקריטיים האלה, ובה בעת להוריד בהרבה את גיל הצופים בתוכנית?

למען האמת, קרולין מורטון (איימי ריאן), המנכ"לית החדשה של הערוץ, כבר נואשה מתוכנית האירוח של ניובארי, ועוד רגע, כלומר בסוף העונה הנוכחית, היא בועטת אותה הביתה, ומושיבה על כיסא המארח איזשהו כלומניק עם פנים מעודכנות (אייק ברינהולץ), ששולט היטב בשפת הדיבור של המצייצים ברשתות החברתיות.

הפתרון היחידי שעולה על דעתה של בדרנית הלילה המצויה במצוקה הוא שינוי דרסטי בצוות הכותבים של מונולוג הפתיחה של התוכנית, ושל הבדיחות הנלוות אליו. שינויים פרסונאליים תכופים, חובה לומר, מתקיימים ללא הרף בין חברי הצוות הזה, שכן ניובארי, שמוצאה בכלל מאנגליה, אימצה כבר לפני שנים רבות את הפרקטיקה של המלכה האדומה מ"אליס בארץ הפלאות", שמרבה להוריד את פקודות "ערפו ראשם" על נתיניה. השינוי החדש, אם כך, חייב להיות רדיקלי יותר מאשר סתם פיטורים שרירותיים. אפשר, למשל, לשכור (שומו שמיים) כותבת, כלומר אחת שבהגדרתה הביולוגית היא אישה, כדי שתשתלב, לא עלינו, בין כל הגברים האחראים על הבדיחות.

האישה הזו, מולי פאטל שמה (מינדי קאלינג), היא מעין קריקטורה של אפליה מתקנת. צעירה, רווקה שהגיחה מהפריפריה, חסרת כל ניסיון בכתיבה לטלוויזיה. והעיקר: היא ממוצא הודי, וככזו תוכל בוודאי לשרת היטב את הגבירה האנגלית. ובנקודה זו בדיוק מתחיל התיקון של אשת הטלוויזיה, שסר חנה בעיני הציבור, ויותר מזה - בעיני מעסיקיה.

הקורס הקשה שקשור בקבלת האחר וראיית העולם השונה; הקורס העוד יותר קשה בהטמעה של התאפקות ובריסון ההתנשאות; והקורס הכי קשה בהחלפת פאזת הביצ'ית במצב קיומי של הקשבה ואמפתיה. את כל הדברים הקשים הללו נגזר על ניובארי עם–האף–למעלה לצלוח. בעצם, היא צריכה להפוך לנגטיב של עצמה. ומי שאמורה ללמד אותה כל זאת אינה אלא ההודית הצעירה, המשרתת בכסות עכשווית.

וזו גם הבעיה המרכזית ב"לייט נייט". שכן התסריטאית מינדי קאלינג, שהיא אף השחקנית המגלמת את דמותה של מולי ההודית, מחבלת כמעט בכל סצינה שבה היא עצמה מבצעת על הבד את הדמות שכתבה. רצף של קלישאות צפויות, ג'סטות משומשות ושגיאות כתיבה המאפיינות את כל אותן התוכניות שהסרט אמור לצאת נגדן; כל זה ממלא את ההיבטים הדרמטיים של "לייט נייט", ובה בעת מנסה גם לגזור קופון קומי. כאילו שמדובר כאן באמת בסאטירה חברתית ולא בסרט שהוקדח תבשילו.

מבט אובייקטיבי (נניח) בסרט מעלה שקאלינג מצטיינת בכתיבה רק כשהיא מתבוננת בחבורת הכותבים השוביניסטיים, הכאילו ליברליים, שהדמות שלה אמורה לעקור מהם את הדעות הקדומות שלהם. כמו כל חלש, גם קאלינג משכילה לנסח את הטקסט של האויב. ואילו באפולוגטיקה של הדמות שלה על עצמה היא בהחלט נכשלת.

קאלינג מגיעה אל התפקיד הראשי ב"לייט נייט" לאחר הופעות בסרטים כמו "אושן 8" או "עד החתונה זה יעבור", ובעיקר לאחר שהשתפשפה בסדרת הטלוויזיה "המשרד", שם שיחקה ומעת לעת אף כתבה והפיקה חלק מהאפיזודות שלה. נישה גנטרה הוותיקה, שבשני העשורים האחרונים עשתה הרבה תוכניות טלוויזיה, מביימת פה את סרטה העלילתי הרביעי, בלי להצטיין במיוחד בכלי העבודה המקובלים של הקומדיה - תזמון, ריסון–שמתוך–היסטריה או העמדת סצינות של טעויות.

הכוכבת הבריטית אמה תומפסון נראית פה כגוף זר, שהושתל בהקשר לא הכי מתאים. בהתחשב בעובדה ש"לייט נייט" הוא בעצם הרחבה מאוחרת לסיטקום הישן "המופע של לארי סנדרס", ששבק חיים כבר לפני 20 שנים, כדאי היה ללהק לתפקיד ביצ'ית שאמורה לתת פייט לסת' מאיירס, סטיבן קולבר וג'ימי פאלון ודומיהם, ולא לאחת שמקסימום יכולה לתפוס אותם בצד ולהרביץ בהם שיעור בדיקציה נכונה, כאילו היא זרועו הארוכה של דוקטור הנרי היגינס.