זה כל כך מטומטם, עד שמתחשק בסיום ההקרנה לזנק ספונטנית מהכיסא לסטנדינג אוביישן לכבוד כל אלה שחברו כאן יחד על מנת לנסח מחדש את מהותו של הנומך ביצירה הקולנועית. ועוד משהו: הטמטום מידבק. וכך נוצרת על הבד הרמוניה פואטית שבה התסריט המפגר משתלב היטב עם הבימוי הגס, ועם עילגות השחקנים האומללים, שמן הסתם הוטלו אל תוך גיהינומיותו של אתר הצילומים בשל חטאים שעוללו בגלגולים קודמים שלהם.

תחילת הסרט תופסת את העולם כשהוא עדיין שרוי בשנת 1985, ומיכאיל גורבצ'וב זה עתה קיבל לידיו את השלטון בברית המועצות האדומה. סצינת הפתיחה הסוערת, שמתחוללת בקרמלין וסביבותיו, מתארת טבח שעורכים אנשי הקג"ב בתשעה סוכני CIA אמריקאים. מיד עם סיום הקזת הדם הראוותנית הזו מדלגת העלילה קדימה לשנת 87', ובה נראית אנה, זונת רחוב מסוממת, כשהיא מתפעלת לפטופ דקיק מתוצרת אפל, כאילו שהוא לא הומצא חצי יובל שנים מאוחר יותר. אבל לא נורא, העיקר שכולם יכולים להיווכח מיד כי מדובר בבחורה גבוהה, בלונדינית ויפה, שרק מתחפשת לפסולת אנוש.

נו, ההמשך ברור. אנה, שאין לה שום דבר מה להפסיד בחייה הקודמים, נקלטת לעבודה כסוכנת בקג"ב, והופכת למכונת חיסול קטלנית. היא מועכת, רוצחת, מוחקת במהירות שיא את כל אויביה של ברית המועצות, עוד בטרם הספיק גורבצ'וב לאבד את האימפריה הסובייטית ואת משרתו הנשיאותית.

האם הסיטואציה הזאת מזכירה למישהו משהו מהעבר הפילמאי? בוודאי. את "ניקיטה", "ליאון", ובעצם גם את "לוסי". ומה המשותף לשלושת סרטי האקשן ההם ול"אנה"? כמובן, זהו לוק בסון הצרפתי שכתב, ביים ואף הפיק אותם. בסון, כך נדמה, אינו מוכן לזוז מרכיבי נוסחת ההצלחה הקופתית שלו, וממחזר אותה עוד ועוד. נוסחת בסון הנודעת, שמציבה במרכזה איזושהי בחורה בגיל מאוד צעיר, העושה לבנים היושבים בחשכת בית הקולנוע כל מיני דברים נעימים בזכות גמישותה המזכירה תעלולים של נערות גומי בקרקסים נודדים.

כזכור, בסון פיתח נטייה להינשא (ארבע פעמים) לנשים הצעירות ממנו בעשרות שנים. אומנם מידע מהסוג הזה אינו אמור לעניין דווקא את הביקורת הקולנועית, אך במקרה של בסון הוא מצטרף למהלך אחר שאירע ב–2018, ובו הוא הואשם באונס ובהטרדה מינית על ידי תשע נשים, מרביתן הועסקו בהפקותיו. למעשה, זו הסיבה שקמפיין MeToo# הצליח לעכב עד עתה את הפצת "אנה". אבל הנה, הכסף הגדול מנצח בסופו של דבר, והסרט שהושקעו בו כ–30 מיליון יורו (על פי אתרי האינטרנט), מוצא השבוע את דרכו לאלפיים ומאה מסכי קולנוע בארצות הברית. ואגב כך: כבר עתה ניתן לצפות בבתי הקולנוע בטריילר לסרטו של מעוכב הפצה נוסף, וודי אלן בן ה–80. אולי, מי יודע, MeToo# גם הוא מאבד מאחיזתו הציבורית.

ובחזרה ל"אנה". תפקיד המחסלת המשוכללת הופקד לביצוע אצל סשה לוס התמירה, שזוהי הופעתה הראשונה כשחקנית בקולנוע. כמו קודמותיה בסרטים "ניקיטה", "ליאון" ו"לוסי", גם היא נדרשת רק לשמש כבובת הדגמה ליתרונותיו של הבשר הנשי הטרי, וככזו היא לא יותר מבובת מין עם מנגנון מכני מתקדם, המאפשר לה הן לשכב עם גברים ונשים, והן לקטול אותם או את בני סוגם.

מובן ש"אנה" הוא סרט פנטזיה, וככזה הוא אכן מצוחצח כמו פמוטי שבת לאחר שהופקדו אצל איזו סבתא דאגנית. מובן גם שבסוג כזה של הגשה פילמאית, ההיגיון מיותר לא פחות מאשר בסרט פורנו באנימציה. הבעיות החמורות הנגזרות מהסרט מתגלות באותם המומנטים, והם לא מעטים, שבהם בסון נזכר שחשוב לו לומר משהו על חירות אישית ועל בחירה חופשית. אז זה באמת הופך לפארסה. אך הרי גם לפארסה יש זכות קיום לגיטימית על הבד. אבל לא פראסה מדממת כמו "אנה", שבה קילוחי הדם הכאילו פוטוגניים שפורצים מאברי אדם מרוטשים מתחרים היטב במזרקותיה הנאות של פריז, שבה מתרחשים חלקים גדולים מהשטויות שבהן עוסק הסרט.

ניתן לסלוח לסשה לוס, הדוגמנית שנטען פה שהיא גם שחקנית. היא בסך הכל טירונית. אבל אין סליחה להלן מירן, הגברת הראשונה של הקולנוע הבריטי, שאצלה הופקדה דמותה של אולגה הקומוניסטית הקשוחה, שהיא המפקדת הישירה של אותה בובה קטלנית ושמה אנה. לבד מהאווילות הבסיסית של אותה אולגה, מתבלטים לרעה האופנים הגסים במתכוון שבאמצעותם מבצעת מירן את הדמות הזו. ועל זה מגיע לה כרטיס אדום (אם כי עבור אולגה האיומה זה לא ממש נורא, שהרי היא בין כה וכה קומוניסטית).