השנה היא 1977. הסרט "שיגעון המוזיקה", שמביא את קולו הייחודי של דור הדיסקוטקים, הופך את ג'ון טרבולטה לאליל בינלאומי. שנה לאחר מכן, ב־1978, יוצא הסרט "גריז" שהופך את טרבולטה ואת אוליביה ניוטון ג'ון לכוכבי התקופה. בהשראת אותה תופעת "טרבולטיזציה", שהעולם והארץ השתגעו ממנה, הוגה הבמאי אסי דיין את הרעיון לסרט "שלאגר" שחוגג מחר 40 לצאתו. הוא מחליט לכתוב ולביים סרט שיהיה התשובה המקומית לסרטי הקאלט האמריקאיים. בסרטו טרבולטה יהפוך למוסכניק פשוט, בגילומו של גברי בנאי, ולצדו ישחקו שלישיית הגשש החיוור, שכבר ב־1976 כיכבו בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" של דיין.

"זה הראש הגאוני של אסי דיין", אומר המפיק והתסריטאי יעקב קוצקי, שהיה אמון על הפקת הסרט המדובר. "היה לו ראש מאוד פורה והוא חיפש משהו שיביא את הראש העכשווי. הרעיון שלנו בהפקת הסרט ה'טרבולטאי' הזה היה להמשיך את ההצלחה המסחרית העצומה של 'גבעת חלפון אינה עונה' ולהכות בברזל בעודו חם. היינו בטוחים ששיתוף הפעולה בין אסי והגששים יביא הצלחה קולנועית מסחרית נוספת. המטרה הייתה בעיקר לעשות כסף קל".


"ההצלחה של 'גבעת חלפון' עוררה בנו ובאסי תיאבון לשחרור עוד להיט קולנועי", אומר שייקה לוי מהגשש החיוור. "ההצלחה של 'שיגעון המוזיקה' ולהקת הבי־ג'יז (להקת פופ־דיסקו אנגלית שהייתה בשיאה בשנים אלו – ד"פ) עודדו אותו לכתוב את התסריט המשעשע הזה שהיה בנוי בעצם על הדמויות שלנו, של הגשש".

בראיון שהתפרסם בעיתון "דבר" ביוני 1979, בכתבה שנקראה "טרבולטה ברמלה" אמר אסי דיין: "הסרט נבנה מלכתחילה על הגששים, על הדמויות שהם יצרו לעצמם, על סגנון דיבורם המיוחד ועל יכולתם המקצועית בהגשת הטקסטים. מבחינה תרבותית ולשונית, הגששים הפכו במידה מסוימת לממסד. הם מקדימים את סגנון הדיבור בארץ, והמילון הבא שייכתב יהיה חייב להם משהו. מעבר לכל, יש להם ניסיון עצום עם הקהל ובעבודה אחד עם השני. בקולנוע זה חשוב מאוד, כי ברגע שמתחילים לצלם, נוצר לחץ כספי. הלחץ הזה והקמצנות שלי לא מותירים הרבה מקום לאימפרוביזציה".



לאחר שביסס את תסריט הסרט המתגבש, שכאמור נשא את השם "שלאגר" ("להיט" בסלנג של אז), חיפש דיין דמות מרכזית נוספת שתגלם את בתו של פולי. "הכרתי בזמנו את עפרה חזה ז"ל כשהייתה בסדנת תיאטרון בשכונת התקווה", משחזר קוצקי. "בעבר רציתי אותה לסרט של יואל זילברג ז"ל שהפקתי, ובסוף זה לא הסתדר, אבל היא הרשימה אותי מאוד במראה ובאישיות. כשהתחלנו ללהק תפקידים ל'שלאגר', פניתי לפשה (האמרגן והמפיק אברהם דשא פשנל – ד"פ) שייצג אותה והצעתי לו לצרף אותה לסרט. הוא שמח מאוד. כך עפרה קיבלה את תפקידה הקולנועי הראשון. הדבר היחיד שהיה בעייתי בלצרף אותה לסרט היה איך לפתור את זה בתסריט, כי פולי היה אשכנזי ועפרה תימנייה".

אז איך פתרתם את זה?
"בצורה מאוד פשוטה: כששייקה בא לפולי כדי לנסות לשדך לו אלמנה, הייתה על השידה תמונה של מישהי תימנייה, שזו אגב תמונה של אמא של המתופף אלון הלל, שהוא תימני. ואז כששייקה שאל אותו מה קרה לה, פולי ענה: 'היא הלכה לעולמה', ואז שייקה שאל: 'לכרם התימנים?' ופולי ענה: 'לקריית שאול'. כך פתרנו את זה".

לדמות האלמנה גילה זינגר נכנסה השחקנית שולה רווח. "אסי פנה אלי ללא אודישן כי הוא רצה אותי לסרט", היא מספרת. "נאסר עלי להראות את התסריט לבעלי דאז, זאב רווח, שמא יגנוב משם רעיונות. ממש החתימו אותי על חוזה. בסמוך לצילומים אמי נפטרה, ואסי חשש שבשל מצבי הנפשי לא אוכל להיות במיטבי, אבל אמרתי לו שאעשה את התפקיד. אני זוכרת שהגששים וכל החבר'ה על הסט דאגו לי. אבל הצער האישי שלי שימש אותי בנאמנות ויכולתי לשזור אותו בתפקיד שלי בסרט. כך מילאתי את תפקיד האלמנה על הצד הטוב ביותר".



מי שנבחר לגלם בסרט את אלי, הזמר הקבוע של מועדון "קליפסו" ברמלה, הוא השחקן והזמר איציק בן מלך. "הגעתי לסרט בהמלצת חברי מנחם זילברמן, שאיתו עשיתי שירות מילואים במסגרת להקת הנח"ל", מספר בן מלך. "מנחם, שהיה עוזר במאי בסרט באותה תקופה, הציע לאסי לבחון אותי, ואחרי אודישן קצר אסי לקח אותי לתפקיד הזמר השחצן והמניאק שהוא בעצם בן הזוג של עפרה חזה לפני שגברי בנאי מחליט להתחרות על לבה".

שילוב מנצח

במהלך כתיבת הסרט החליט דיין שהוא יהפוך למעין מחזמר וישלב בתוכו שירים. "בשנת 1972 עבדתי על הסרט 'ישו כוכב עליון', ושם למעשה הקליטו מראש את הפסקול, ורק אחרי זה התאימו לפסקול את הסצינות", מספר קוצקי. "גם ב'שלאגר' החלטנו לעשות את זה וחיפשנו מלחין שילחין את הפזמונים שאסי כתב".

השם הראשון שהציע קוצקי היה ידידו ומי שנחשב לכוכב הגדול של עולם הפופ אז, צביקה פיק. "בהתחלה אסי די התנגד כי הוא לא אהב את הדיסקו והפופ, אבל אמרתי לו שמדובר במוזיקאי מוביל והצלחתי לשכנע אותו. בסוף יצא שילוב מנצח".

"אני זוכר שאסי דיין ויעקב קוצקי פנו אלי וביקשו ממני להלחין את המוזיקה ושמחתי לעשות זאת", מספר פיק. "מה שאהבתי בעבודה על הפסקול הייתה שנתנו לי חופש טוטלי להלחין בכל סגנון שבא לי. לכן הכנסתי גם דיסקו, גם פופ וגם פאנק, ולשמחתי עד היום הקהל אוהב את השירים המגוונים האלה".

"צביקה אמר לאסי שלפני שיסיימו לעבוד על פסקול הסרט, שיבוא לראות הופעה שלו בבית החייל", משחזר גברי בנאי מהגשש החיוור. "אני זוכר שאסי ואני הלכנו, והיינו בני כמעט 40, ושאר הקהל היה מורכב מבנות 10 עד 16, ואנשים הסתכלו עלינו כמו מניאקים שבאו להטריד ילדות".



"לאחר שצביקה הלחין את השירים והקלטנו אותם באולפני 'טריטון' בתל אביב, אסי כתב סצינות שיתאימו לשירים. זה היה מאוד דינמי", מוסיף קוצקי.

במהלך ההקלטות התעוררה בעיה כשעפרה חזה לא הרגישה בנוח לשיר את "שיר הפרחה", בשל המילה שנתפסה אז כבוטה יותר. "מה ששבה אותי היה הפוקוס העצמי הגדול שהיה לעפרה בקריירה שלה, היא הייתה מקצועית ומרוכזת בקריירה", אומר קוצקי. "'שיר הפרחה' עשה אותה כוכבת בעצם. אבל עפרה לא הייתה מסוגלת להגיד את המילה 'פרחה'. היא הייתה מצלצלת אלי בשלוש לפנות בוקר ואומרת לי שהיא לא מסוגלת לשיר את זה. בסוף היא הלכה לאבא שלה, והוא אמר לה ש'פרחה' בתימנית זו פרגית וכך היא שרה את השיר. היה לה מחסום להגיד את המילה הזאת".

"'שיר הפרחה' שעפרה שרה והפך ללהיט היסטרי עשה לה שירות רע מאוד", טוען מצדו מנהלה של חזה, המוזיקאי בצלאל אלוני. "בישראל של סוף שנות ה־70, לנערה תימנייה משכונת התקווה, ששרה שיר כזה, ש'בא לה בימים ובא לה בלילות' וש'בא לה לצעוק אני פרחה', התוצאה הייתה הרסנית ביותר".

"אני לא זוכר שעשו רעש סביב השיר הזה", אומר פיק. "אני רק יודע שזה אחד הלהיטים הגדולים שלי, וזה שיר שהתפוצץ בבום".

מלבד "שיר הפרחה", כלל פסקול הסרט עוד שירים שהפכו מוכרים: "דיסקו טנגו" (שייקה לוי וגברי בנאי), ששילב בין ריקוד סלוני לרוק כבד; "שיר הגראז'" (צביקה פיק) ו"תן גז" (גברי בנאי) שהיו בסגנון הפיפטיז; "שיר בהזדמנות" (גברי בנאי); "לצאת לצאת" (שלישיית הגשש החיוור ועפרה חזה); ו"בתיה לאמבטיה" (שייקה ופולי) שבישר בצורה הומוריסטית על נסיקתו של הפאנק.



"לפסקול יש חלק חשוב ומהותי בהצלחת הסרט", טוען בנאי. "אלו פשוט שירים מקסימים אחד־אחד".

בראיון שנתן אסי דיין לעיתון "דבר" זמן קצר אחרי צאת הסרט אמר: "העדפתי לעבוד דווקא עם צביקה פיק כי הוא מוזיקאי מקצועי מאוד. הייתה לי כוונה להשתמש בסגנונות רבים ושונים, ורציתי מישהו גמיש שיוכל לכתוב תוך משמעת וגיוון".

"בגלל שהייתי גם זמר, אז נעזרו בי כדי להקליט את קולות הליווי בפסקול", משחזר בן מלך, "הקלטתי גם גרסה רוקית עם מילים פרועות על בסיס שיר הילדים 'יונתן הקטן', שלא יצא בתקליט בסוף, אלא רק בסרט".

בזכות הגששית

התסריט כאמור, שם במרכזו את בן גוריון (בנג'י) שמש (גברי בנאי), מוסכניק שרוצה להיות ג'ון טרבולטה הישראלי. הוא פונה ללימודי ריקוד אצל גורו הוראת המחול התל־אביבי ד"ר שוקי חפציבה (שייקה לוי), ובמקביל מתאהב בדינה (עפרה חזה), זמרת חובבת ובליינית מועדונים, בתו של הבוס שלו במוסך זיגי פוקסמן (ישראל (פולי) פוליאקוב), חברו מהמילואים של ד"ר חפציבה. בנג'י כאמור מתחרה על לבה של דינה עם אלי (איציק בן מלך), זמר של מועדון "קליפסו".

בסרט ישנן גם שלל דמויות צבעוניות כצחי דנצינגר (מנחם זילברמן), מנהל חשבונות עשיר; המוסכניקים פינטוש (צביקה פיק) וסטוץ (דובל'ה גליקמן); ורבקה מיכאלי בתור ראש עיריית בני ברק. "אני זוכרת שהגעתי אחרי צילומים לטלוויזיה לשעה־שעתיים של סצינה וחזרתי לצילומים לטלוויזיה", מספרת מיכאלי. "זה היה נורא מהר והיה מאתגר ומהנה לגלם ראש עיר, ועוד של בני ברק".

"הייתה חוויה מדהימה על הסט", מספרת רווח. "אסי היה בשיאו מבחינת השנינות וההומור, ואני זוכרת שהוא ניהל שיחות ארוכות עם השחקנים והיה פשוט מדהים".

"שלאגר". צילום:  א.ק.א. הפקות"שלאגר". צילום: א.ק.א. הפקות


"העבודה הייתה כיפית וחוויה כל כך מהנה, היו המון צחוקים", משחזר בנאי, "מה שאהבנו בעבודה עם אסי זה שיש מקום לאלתורים על המקום, מבחינתו, העיקר שיהיה לך נוח להגיד את הטקסט. יש במאים שבשום פנים ואופן אסור לך לאלתר אצלם. למשל אצל קישון היינו צריכים לומר אחד לאחד מה שכתוב בתסריט בצורה מתמטית. הוא יודע מה הוא אומר. הוא רואה את התמונה. אני לא מזלזל בכך, אבל עם אסי היה לנו יותר כיף וזורם, ממש כמו ב'גבעת חלפון'".

"היה כיף לעבוד עם אסי, זה לא היה במאי שתלטן", מוסיף לוי. "אם בא לך לעשות משהו, אסי היה נותן. הוא היה מקפיד על עניין הטקסטים, אבל הוא גם נתן לנו להוסיף ולהכניס את עצמנו ולהיות לעזר".

עד כמה הסרט התכתב עם השפה הגששית?
בנאי: "מאוד, זו הייתה הגדולה של אסי. זה היה נהדר שהוא כתב גששית, הוא קלט בגאונות שלו כל אחד ואחד מאיתנו והלביש לנו תסריט שמתאים למידותינו".

לוי: "איזו שאלה? בטח! אסי היה גאון כתיבה יוצא מן הכלל. אני לא חושב שיהיה עוד אחד כזה אי פעם. פשוט חכם ומצחיק נורא. הוא נהג לבוא אלי הביתה והיינו מבצעים מולו מערכונים שלנו כדי לשמוע את דעתו. כשהוא צחק מהמערכונים, ידענו שזה מערכון שיעבוד".

קוצקי: "הסרט היה יותר מדי מתוחכם מבחינת הדיאלוגים, גם 'שיר הפרחה' זה שיר מאוד מתוחכם. הסרט התכתב עם השפה הגששית, אבל לא הבינו את כל הדיאלוגים. הייתה בדיחה פנטסטית שהיינו בטוחים שהקהל יצחק ממנה, והקהל לא הבין אותה. למשל כשפוקסמן וחפציבה הולכים לבקר את האלמנה, אז גילה מציגה להם את אלי ואומרת: 'זה אחי המנוח', ואז פוקסמן אומר: 'הכי המנוח זה יודק'ה', והקהל לא הבין. אבל ב'שתי טיפות יודק'ה' כולם התגלגלו מצחוק. אמרתי לאסי שהתסריט יותר מדי מתוחכם לשפה של הגששים, והוא לא הסכים איתי וקצת צדקתי".

ואכן, כמה ממטבעות הלשון שבסרט הפכו לחלק אינטגרלי מהעשייה הגששית, בהן "שתי טיפות יוד'קה" (כשפוקסמן מצביע על תמונתו של בטהובן וחושב שזה יהודה זינגר המנוח), "רק אתמול־שלשום וכבר מחר מחרתיים" (שוקי חפציבה לגילה האלמנה), "כל אהבה נכספת - תחילה שעשועים וסופה כספת" (שוקי חפציבה).

צילומי הסרט, שעלותו הייתה כ־4.5 מיליון לירות, ארכו שלושה שבועות בלבד. "אסי היה בטירוף לחסוך למשקיעים כסף, ולכן צילמנו אותו מהר", מדגיש קוצקי.

זמן לעכל

ב־6 ביולי 1979 נערכה הקרנת הבכורה של "שלאגר" בקולנוע תל אביב הישן ברחוב פינסקר. זה קרה זמן קצר אחרי ש"דיזנגוף 99" ו"יוצאים קבוע" (אסקימו לימון 2) הוקרנו והביאו קולנוע חדשני ואחר מסרטי הבורקס ששלטו אז בשוק. על אף הציפיות הגבוהות, "שלאגר" לא הצליח לשחזר את ההצלחה של "גבעת חלפון", וכדברי קוצקי אף נחל כישלון מסחרי. "הרווחנו מזה כסף, אבל רק מחצית מהקהל שנהר לצפות ב'גבעת חלפון' הגיע לצפות ב'שלאגר'", הוא אומר.

גם הביקורות לא היללו את הסרט, ובאחת הבולטות מהן, שהתפרסמה בעיתון "דבר" ביולי 1979, גרס המבקר אורי קליין כי "'שלאגר' הוא סרט מרגיז פחות מסרטים ישראליים אחרים המוקרנים בימים אלה על מסכינו. הוא סתם סרט רע".

איך הסרט התקבל בזמן אמת?
לוי: "אני חושב שהסרט לא הצליח מספיק. הוא היה צריך להצליח הרבה יותר. הגיע לו יותר. זה סרט מאוד מצחיק. בזמן אמת זה לא היה שלאגר. לא כמו 'גבעת חלפון'. אגב אני אוהב אותו לא פחות מ'גבעת חלפון'".

בנאי: "זו לא הייתה הצלחה גדולה כל כך. בהתחלה לא קיבלו את הסרט, זה לא כל כך עבד. לקח לזה כמה שנים להתעכל עד שהשירים נקלטו".

רווח: "אני לא חושבת שהוא התקבל יותר מדי טוב בזמן אמת כי משחקי הלשון שם היו מבריקים, ובאותן שנים שלטו סרטי הבורקס כמו שבעלי דאז, זאב רווח, עשה, אז הקהל היה צריך לצפות כמה פעמים בסרט בשביל להבין את השנינות הזו של אסי".

בניגוד לביקורות הלא מפרגנות על הסרט, "שיר הפרחה" דווקא זכה להצלחה: הוא העפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים של רשת ג' וצעד במקום זה במשך שלושה שבועות. במצעד השנתי (1979) של התחנה, הגיע השיר למקום השמיני והמכובד.

הגשש החיוור. צלם : אריאל בשורהגשש החיוור. צלם : אריאל בשור


כישלון הסרט המסחרי בזמן אמת לא מנע ממנו להפוך ב־40 השנים שחלפו מאז לאחד מסרטי הפולחן הישראליים הנצפים והאהובים ביותר. "בדרך כלל מתייחסים ל'גבעת חלפון' כסרט הקאלט הגדול של הגששים, אבל בתקופה מסוימת 'שלאגר' היה מתחרה רציני על התואר הזה. בעיקר בגלל הדיאלוגים", אומר יונתן גת, מרצה ומגיש את תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" ב"כאן תרבות". "אחרי 'גבעת חלפון', אסי דיין היה מתורגל ומיומן מאוד בכתיבה לגשש. הדיאלוגים שחיבר ב'שלאגר' כבר היו מותאמים לדנ"א של השלישייה. הוא כבר כתב להם לפי הקצב המוזיקלי האישי שלהם ולפי הקולות, כמו פרטיטורה לתזמורת קאמרית: שייקה לוי עם הקול הנשי, פולי עם הקול המחוספס והתחמני, גברי עם הקול הקופצני והנדחף. זה הגיע לרמה כזו שלא היה צריך לבצע עריכה בסצינות מסוימות שצולמו, בגלל התזמון הקומי המדויק של השלישייה. פשוט צילמו עם מצלמה אחת את הסצינה ונתנו לגששים לעבוד. זה מאוד נדיר בעולם הקולנוע".

מה סוד הקסם של הסרט?
לוי: "אסי התכתב עם סרטי התקופה, אפילו יש קטע מחווה לסרט 'רוקי' של סטלון כשגברי נותן בוקסים לעופות ורץ על המדרגות. התסריט היה משעשע, וגם השירים היו נהדרים".

קוצקי: "אומנם הוא היה יותר מדי מתוחכם, אבל הוא הביא את ההומור והמוזיקה תוך ציור תקופה שבאמת קרתה. הפקתי סרטים לטום הנקס ועוד סרטים הוליוודיים, אבל רק כשאני אומר 'שלאגר' אנשים קופצים ומתלהבים".

מיכאלי: "זה היה סרט מלא בהומור וכיף, והביא את העממיות בצורה שנונה".

אתם עדיין צופים בו לפעמים?

לוי: "לא במיוחד, רק מדי פעם כשמוקרן בטלוויזיה אני צופה".

רווח: "אני אוהבת לצפות בו, מבחינתי זה הסרט הכי טוב שעשיתי בחיי, הגאווה שלי במקצוע".