"אני חווה עכשיו את האבהות בצורה הרבה יותר רגועה, אולי משום שאני כזה קצת סבא. הרבה יותר סלחן, גם כלפי עצמי וגם כלפי הילדים", מספר נתי רביץ (52), שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה שמפציע בימים אלה שוב על המסך הגדול עם תפקיד מאתגר בסרט הנעורים החדש "הרפתקה בשחקים".

רביץ מגלם בסרט טייס קרב במילואים שבתו נועה, נערה בת 14, התאהבה במטוסים ורואה בהם את הקריירה שלה. האב, מסיבותיו, מתנגד. מדובר בסרט כובש לב ועיניים, עם אפקטים של אנימציה ממוחשבת, אשר מעלה סוגיות רלוונטיות לכל המשפחה: העצמת בני נוער, עידוד להגשמת חלומות בלי קשר למגדר וגיל, התמודדות עם משברים, תושייה ויכולת התמדה, קשר בין־דורי וקונפליקטים בין הורים לילדים. זוהי גם הזדמנות מקסימה להורים ולילדיהם להיחשף למטוסים הראשונים של חיל האוויר ולסיפורים שמאחוריהם.

"לידת ילדי הרביעי, בן הזקונים שלי, שקיבלתי אותו כמתנה מהקדוש ברוך הוא בגיל 50, מאוד ריככה אותי ולימדה אותי לשחרר", אומר רביץ. "אני מסתכל מהצד על התהליך שעובר אהוד הררי, הדמות שאני מגלם בסרט, ולוקח המון לעצמי. בסופו של דבר לאבא יש כוונות טובות והוא אומר לבת שלו: את כל כך מוכשרת ויש לך הרבה חברים, למה בגילך את צריכה להתעסק בגריז ובמטוסים? בסוף הסרט הוא מבין שכשיש לך משהו שהוא גדול ממך, פשוט צריך ללכת עם הלב ולתמוך בילדים, גם אם זה קצת נוגד את תפיסת העולם האישית, בגלל פער בין־דורי. אני מנסה לגדל את הילדים שלי עכשיו על ערכים מצוינים. אני לא יודע מה מתוך הערכים שאני מאמין בהם יתפוס אצלם, אבל מה שבטוח הוא שאם יהיה משהו שיתפוס, וזה החלום שלהם וזה חיובי, אז יאללה, אני מגבה אותם בכל מה שצריך. זה משהו שלקחתי מהאבא הזה - ללמוד לשחרר".

כמו בת 16

רביץ, גרוש פעמיים, נשוי בשלישית וכאמור אב לארבעה ילדים, מתענג על הקסם שבאבהות המאוחרת. "אני הרבה יותר שם וגם פחות מתרגש מכך שלא ישנתי בלילה", הוא אומר. "פעם הייתי נלחץ, הופך להיות כמו ילדה בת 16, נרגנת ומעצבנת, רק כי ישנתי שבע שעות במקום שמונה. היום גם אם אני צריך לקום בלילה ולא לישון בכלל, הכל בסדר. וכנ"ל לגבי שאר הדברים שקשורים לחינוך ילדיי ובכלל להתנהלות כאבא. אבל כולנו עושים טעויות כהורים צעירים, הכל בסדר".

לידת הילדים הייתה גם הסיבה להתחזקות הרוחנית שהחלה אצלו לפני שנים רבות, ממש בשיא התהילה. באמצע שנות ה־90 הוא היה אחד הגברים הלוהטים בישראל, וכיכב בין היתר בתפקיד הראשי בסדרה "כסף קטלני". "זה קרה ממש בסמוך להשקה של ערוץ 2 החדש, אחרי שנים של הרגלי צפייה בערוץ 1 בלבד", הוא נזכר. "כולם קפצו לראות מה זה הערוץ הזה עם הפרסומות. זו הייתה הפעם הראשונה שיצרו פה סדרה דוברת עברית שנראית ממש כמו הפקה בינלאומית, עם במאי קולנוע מוערך, ערן ריקליס, צוות עצום ותקציב גבוה. היה באמת מטורף, לא ציפינו לדבר כזה. אני זוכר שחבר אמר לי בזמנו, חצי בצחוק חצי ברצינות: 'אתה הפנטזיה של כל אישה וגם של כל גבר".

באותה תקופה הוא גם שיחק על הבמה. רץ יחד עם ליאור אשכנזי בשלאגר המצליח של תיאטרון הבימה, "נ.ב. החתול שלך מת". חובבי התיאטרון פקדו את האולמות שוב ושוב, אבל אור הזרקורים שהופנה אל רביץ היה כאמור בעיקר בזכות "כסף קטלני". "לא יכולתי ללכת בשקט ברחוב", הוא מספר.




אחר כך הגיעו גם הטלנובלות "לחיי האהבה" ו"מיכאלה", ורביץ הפך לאחד השחקנים המבוקשים והנערצים בישראל. אלא שאז, בצעד די מפתיע, הוא החליט לעשות הפסקה מהמרוץ. "אחרי שנולד בני הראשון, ליאון, פניתי לכיוון הרוחני", מסביר רביץ. "התחלתי תהליך של התקרבות לקדוש ברוך הוא וליהדות. בכלל, בלידות של כל ילדיי היה משהו נשגב, מופלא וכל כך לא מובן מאליו, אבל הפעם הראשונה הייתה משהו אדיר מבחינתי. לגלות שיש אלוהים, שיש מי שעושה פה דברים. אני מביט על הקסם הזה שמתרחש: בתוך תשעה חודשים מתחברים תאים שהופכים לרקמה אנושית חיה, לאיברים, למערכות, לקוד גנטי, מוח ולב שדופק בלי הפסקה. חייב הרי להיות משהו גדול מאיתנו כדי שזה יקרה".

רביץ נטש כמעט לגמרי את עולם השואו ביזנס למשך כשנתיים. "לא עניין אותי שום דבר באותה התקופה", הוא נזכר. "עשיתי כמה תפקידים בתיאטרון על אוטומט, רק כדי לשלם מזונות. הייתי מוקסם מהעולם המדהים הזה של הרוח, אלא שאחרי שנתיים וחצי כבר התחיל לדגדג לי לחזור ולעשות את מה שאני הכי אוהב. את מה שנועדתי לעשות, להגיע ללב ההמונים".




איפה אתה עומד היום?
"במקום שבו אני מתחזק יש שתי דרכים, שאני הופך אותן לדרך אחת. הקריירה שלי היא דרך מאוד גשמית, לצד העולם הרוחני שמציעה היהדות. ביהדות האמיתית, כפי שאמר הרבי מלובביץ', יהודי אמיתי חי בעולם העשייה ובעולם הרוח. אתה לא יכול להגיד 'אני עכשיו רק לומד תורה ולא עושה שום דבר חוץ מזה'. חוץ מללמוד תורה אתה צריך גם להקים משפחה ולפרנס אותה. במקצוע שלי יש מקום שהוא ניגוד גמור לחיי הרוח, ליהדות, ואני עדיין מנסה לחבר ביניהם. וברוך השם, הכל טוב. זה מאוד לא מובן מאליו שגם היום אני עובד ברצף בתיאטרון, בסרטים ובסדרות".

אי אפשר לנוח

מכיתה א', אחרי שהשתתף בהצגת בית הספר "פרח לב הזהב", ידע רביץ שהוא נועד לבמה והבמה נועדה לו. "בסוף ההצגה כולם מוחאים כפיים ואני רואה את ההורים שלי, שאז כבר הבינו שהבן שלהם לא יהיה ראש ממשלה או שר ביטחון או שף או מורה - אלא כולם ביחד", הוא מספר. "כי שחקן הוא הכל. בתיכון ובצבא גם הייתי חקיין, אבל אני חושב שרק אחרי צוות הבידור באילת הבנתי שאני הופך את זה למקצוע רציני”.

באילת הוא פגש את אורי פסטר וג’וקי ארקין שעבדו עם צוותי הבידור של בתי המלון ושכנעו אותו שזה הכיוון שלו. “כבר שקלתי לחזור למרכז ולהתחיל לחפש לעצמי מקצוע אחר או מסלול לימודים רציני, אבל שם הבנתי שחבל על הזמן”, הוא מספר.

אחרי שמונה חודשים הוא ניגש לאודישנים למחזמר “שיער” והתקבל. משם הדרך לקריירה בתיאטרון ולהצלחה הייתה סלולה. מעריצות כבר קרעו מולו חולצות, אבל אז פנה אליו איש התיאטרון גרי בילו והציע לו לחשב מסלול מחדש: לעצור רגע וללמוד ב”בית צבי”. “זו הייתה דילמה”, מספר רביץ, “וגם אחת ההחלטות המשמעותיות שעשיתי בחיי, אולי המהלך הכי דרמטי שעשיתי בקריירה. סירבתי להצעות עבודה שכבר החלו להגיע ועשיתי פסק זמן של שלוש שנים. 14 שעות בכל יום הייתי טוחן בבית הספר. אני זוכר שפעם, כשהתלוננתי בפני גרי על העומס, הוא אמר לי: ‘שחקן נח בקבר’. אני לוקח את המשפט הזה איתי עד היום”.


נתי רביץ. צלם : רענן כהן נתי רביץ. צלם : רענן כהן


הגעת לפסגות גבוהות, איפה אתה מוצא עוד ריגושים במקצוע הזה?
"שחקן אמיתי הוא יצור מחפש, לעולם לא נח מהחיפושים שלו. שאלו פעם את דסטין הופמן מה התפקיד הכי גדול שלו, אז הוא אמר: 'כשאגיע לשם אגיד לכם'. זה גם המוטו מבחינתי. כשחקן אתה כל הזמן יכול לשבור את השיא של עצמך. אי אפשר לנוח על זרי הדפנה במקצוע הזה. גם אם הייתה לי עכשיו הצגה נפלאה, והרגשתי שאני בשיאי, תמיד המחר הוא אתגר חדש מבחינתי".

אפרופו אתגרים, בימים אלה משתתף רביץ בפרויקט נוסף, “בשם הבת” בבימוי לירן שטרית, שמועמד בקטגוריית הסרט הקצר בפרסי אופיר, ועומד בפני סיבוב פסטיבלים בינלאומיים.

“האושר מהאבהות שלי מחבר אותי מאוד לתפקידים הללו בשנים האחרונות”, רביץ אומר. “בסרט ‘בשם הבת’ אני מגלם את דרור בר אל, אב שאיבד את בתו מול עיניו בפיגוע טרור, ושנתיים לאחר מכן נוצרת לו הזדמנות ליצור מגע עם המחבל. זה סיפור על התמודדות של משפחה שכולה עם מותה של ילדה שהייתה מרכז חייו של האבא. כמו בכל סרט ובכל דמות שאני מגלם בשנים האחרונות, גם כאן למדתי הרבה מדמות האב שגילמתי. למדתי שכשאתה הולך עם משהו עד הסוף, אין מקום לחרטות בחיים. לפעמים קורה שאנחנו מפחדים ללכת עד הסוף, לתת את כל מה שצריך כדי להשיג את מבוקשנו. נכון שזה לא תמיד לטובה, אבל יש בכך הרבה אומץ ואני מעריך אנשים שעושים זאת”