התחרות הראשית בפסטיבל קאן השנה הציגה לראווה 21 סרטים חדשים. אחד מהם, “המתים אינם מתים", סרטו הכושל של ג'ים ג'רמוש, כבר הספיק לעשות את הסבב הקצר שלו בבתי הקולנוע בארץ. תשעה נוספים - כמות מכובדת מאוד בהתחשב בעובדה שקאן ננעל רק לפני שמונה שבועות - יצעדו בסך על המסכים בפסטיבל ירושלים, שמתחיל ביום חמישי הקרוב.

ומה יותר מתאים מהזוכה הגדול של קאן על מנת לפתוח את הפסטיבל המקומי? כך קורה שחתן דקל הזהב, “הפרזיטים" של הדרום קוריאני בונג ג'ון–הו, יציין את פתיחתו של הפסטיבל הירושלמי הנערך זו הפעם ה–36. יכול להיות שסרט שבו מרבית ההתרחשויות מתחוללות בשני בתים בלבד איננו המתאים ביותר לחשיפה המונית על גבי האקרן הענקי המותקן בבריכת הסולטן בירושלים, אך דומה שזו בהחלט האופציה האפשרית החגיגית ביותר.

בונג ג'ון–הו, למי שמהסס במקצת בזיהוי שלו, הוא אותו קולנוען שעשה את “זיכרונות של רצח" (2003) המצוין, ואת “המארח" (2006) השנון. מצד שני, הוא גם הבמאי השאפתן שהתרסק ב"רכבת הקרח" (2013), הפקה אמריקאית זרועה בכוכבים, שעסקה בעולם שלאחר האפוקליפסה.

ובכן, לאחר שני סרטים דוברי אנגלית שעשה (השני הוא הסאטירה המגושמת “אוקג'ה"), שב בונג אל סיאול על מנת לעצב סרט העוסק בביקורת על החברה בקוריאה. במרכז העלילה משורטטת פגישה מורכבת בין שתי משפחות. האחת, דלפונית שמתגוררת במרתף חשוך וניזונה משאריות עלובות, שנאספות בדרכי עורמה על ידי ארבעת בני המשפחה. לעומתה, משפחה עשירה המתגוררת בבית מרחיב דעת, שבה חשבון ההוצאות היומי עולה על הכנסותיהן החודשיות של מרבית תושבי סיאול.

איכשהו, תוך שימוש בזהויות בדויות, מצליחים כל ארבעת האביונים להסתנן אל הבית העשיר, כשכל אחד מהם - אב, אם, בן, בת - מופקדים על ביצוע תפקיד מוגדר בתוככי הארמון העכשווי. מובן שהכינוי “פרזיטים" מכוון קודם כל לקוורטט המתחזים הזה. אלא שלביקורת חברתית חוקים משלה, ובמהלך הסרט הלא קצר (כשעתיים ורבע אורכו), עולה לדיון השאלה אם הטפילים אינם דווקא אותם העשירים, שהתמקמו על העורק הכספי הראשי של הכלכלה הקוריאנית המשגשגת.

"הפרזיטים", בונג ג'ון-הו . צילום מסך"הפרזיטים", בונג ג'ון-הו . צילום מסך

הסאטירה הופכת לדרמה, וזו מתגלגלת לרגעי אימה, כשצריך להביא בחשבון כי בונג נשען במהלך העלילה גם על אירועים הלקוחים מההיסטוריה הקוריאנית העכשווית, ובמיוחד מהטבח שנערך לפני 40 שנה בביתו של הנשיא פארק צ'ונג–הו, שנרצח אז, וממעללי בתו, פארק ג'ון–הייה, ששימשה אף היא כנשיאת המדינה, ואשתקד נידונה ל–24 שנות מאסר בעוון שחיתות.

ואגב קאן: עם כל הכבוד למצעד הסרטים שהוצגו שם השנה, דומה כי הבולט בסרטי ירושלים הוא דווקא “מסע ארוך אל תוך הלילה", שהוצג אשתקד בפסטיבל הנחשב ההוא. למרות שמו הטעון, הסרט הזה אינו עיבוד פילמאי למחזהו הנודע של יוג'ין אוניל, כי אם סרט פנטזיה מתוצרת סין, המשלב בטבעיות רבה אירועים ריאליסטיים ביחד עם חלומות, הזיות, קטעי סרטים, זיכרונות עבר ודמיון חזותי עוצר נשימה לעתים.

לאחר תריסר שנות היעדרות שב גיבור העלילה אל עיירת הולדתו, כדי לפתור לעצמו תעלומה פסיכולוגית טורדת שלווה. מסתבר שזיכרונות סתומים על אודות אישה יפה ומסתורית מקשים עליו את השהות בכרך הגדול. סיור חוזר במחוזות ילדותו התמימה, על כל סימני השאלה שזו חרתה בנפשו, אמורים לספק לו מפתחות אל מגירות חייו הנעולות.

אילו וונג קאר וויי הגדול היה חתום על “מסע ארוך", אף אחד לא היה מתפלא על כך. שכן חלקים רבים מהסרט מזכירים את עבודותיו הווירטואוזיות של יוצר “מצב רוח לאהבה" ו"2046". אבל אין זה סרט של וונג, אלא של גאן בי, שזו לו עבודת הבימוי השנייה בלבד, ובה הוא מוכיח שליטה מוחלטת בכל ההיבטים של העשייה הקולנועית. סגנון פואטי ביחד עם מבע חזותי המוכר מהפילם נואר הקלאסי משתלבים פה היטב זה בזה. במיוחד אמורים הדברים לגבי חלקו השני של הסרט, המורכב מיחידת צילום (שוט) אחת בלבד, ובה מתעורר הבד לחיים של ממש. זאת, בשל מעבר פתאומי מתמונה דו–ממדית לתלת ממד.

כדאי להוסיף שסרט נוסף מתוצרת סין, המשובץ ברפרטואר בירושלים, “אגם האווזים הפראי", מנסה אף הוא לרכוב על אותם המרכיבים שגאן בי מצליח בהם. אלא שעלילתו החלולה של “אגם האווזים", שמגיע גם הוא מהתחרות בקאן, מותירה אותו הרחק מאחור.

ועוד מקאן, “ג'ו הקטן" של האוסטרית ג'סיקה האוזנר, שעשתה בעבר את “לורד", המתרחש באתר העלייה לרגל של הנוצרים ו"אהבה מטורפת", שתיאר את מסלול התאבדותם המשותפת של הסופר היינריך פון קלייסט ואהובתו הנרייטה פוגל. הפעם האוזנר עורכת שילוב בין סרט התבגרות לסרט אימים. במרכז הסיפור בוטניקאית הטורחת על פיתוח פרח אדום, שאבקניו אמורים לפזר אושר בעולמנו החבוט.

למדענית, אם חד–הורית, יש ילד ושמו ג'ו. לכן היא מכנה את הפרח, הילד האחר שלה, בשם “ג'ו הקטן". וכמה שהוא קטן, כך הוא מזיק לסובביו. שום אושר הפרח אינו נושא באבקניו, ולאט–לאט הוא, וביחד עמו הסרט כולו, נסחפים למחוזות המוכרים מסרטים כמו “חנות קטנה ומטריפה", או “פלישת חוטפי הגופות". אף על פי ש"ג'ו הקטן" איננו סרט טוב, ניכרת בו יד בטוחה של קולנוענית היודעת להעמיד מול המצלמה סצינות מורכבות, לפחות מההיבט החזותי שלהן.

שניים שאין להם עוד צורך בהוכחות הם לוק וז'אן פייר דארדן, האחים מבלגיה שהתנחלו כבר מזמן בתוך ארון הפרסים של פסטיבל קאן. גם “אחמד הצעיר", סרטם העלילתי ה–11, יצא מטקס הסיום האחרון בקאן עם פרס הבימוי. יחסית ליצירות המופת של הדארדנים (“רוזטה", “הבן", “הילד"), הרי ש"אחמד הצעיר" הוא בבחינת ציוץ חלוש. אומנם כישרון הבימוי שלהם לא נפגם, וגם לא שיתוף הפעולה המושלם שלהם עם הצלם בנואה דרבו, אבל משהו בטון הדידקטי של סרטם החדש אינו מאפשר לו להתרומם לגבהים של ממש.

העלילה עוקבת אחר נער בן 13, בן למהגרים ממוצא מוסלמי, שנדבק בחיידק הפונדמנטליסטי. הוא דורש מאמו שתפסיק לשתות יין, ומאחותו שתסתתר מאחור חיג'אב, ומהמורה שלו שתעזוב את בן זוגה היהודי. הוא אף מנסה לדקור את המורה, ובשל כך הוא נשלח לחווה חקלאית לחינוך מחדש. משום מה החליטו הדארדנים כי פוזת המחנך הזוקר אצבעו נוזפת בתנוחת נו–נו–נו היא הכי מתאימה להם כעת. קשה לומר שזה ממש עובד. בטח לא אם משווים את זה למגע הטבעי והזורם שבו ביימו את עבודותיהם הקודמות.

***

יש עולם גם מחוץ לקאן. הנה, למשל, פסטיבל איסטנבול שהעניק השנה את חמשת הפרסים העיקריים שלו ל"מעשה בשלוש אחיות", סרטו המרשים של אמין אלפר, שביקר כאן רק לפני ארבעה שבועות. אז הוא העביר סדנת בימוי במסגרת האירועים של פסטיבל הסטודנטים, שנערך בתל אביב. אלפר (“מעבר לגבעה", “פרנזי"), שזה לו סרטו העלילתי השלישי, נושא בתואר דוקטור להיסטוריה, וכן נושא על גבו עונש של מאסר על תנאי, שנגזר עליו בשל תמיכתו בחוגים שאינם מצייתים לנשיא הסמכותני ארדואן.

נטחן כבר לא אחת, ומעל במות מרובות מדי, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אלפר מנסה לתרגם אקסיומה זו לשפה חזותית, כשהוא ממקם את עלילת “מעשה בשלוש אחיות" בכפר המצוי באזור ההררי של אנטוליה, והצוקים והנקיקים שסביבו כמו מוכנים למחוץ את יושביו.

שוט הפתיחה של הסרט, שעוקב אחר נסיעה בכביש מתפתל בין ההרים המאיימים, יכול היה לשרת כל סרט אימה מפוברק ומלאכותי. כאן עושה הטבע את עבודת ההפחדה, ובעקבותיו מגיעה גם העלילה שמתארת חיים–לא–חיים של שלוש צעירות כפריות, שאביהן, ומוטב לומר המסורת האולטרה גברית, שולטת בגורלן הבלתי סימפטי. אלפר משכיל לגייס את מורשת המלודרמה (שבעבר התמצתה במונח המתנשא סרט טורקי) כדי לעצב על הבד קללת גורל העוברת מדור לדור, וההרים שמסביב הם עדיה האילמים.

וגרוטסקה לסיום. בשלהי המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה–21 פיתח ברונו דומון הצרפתי קול ייחודי, שמיקם אותו כאחד הבולטים בקולנוענים האירופים. סוגיות שנגזרו מתחומי האמונה הקתולית היוו את נקודת הכובד בסרטיו (“האנושות", “פלנדריה", “מחוץ לטווח השטן"), ושיוו להם מראה קודר וגדוש משמעויות. בשנים האחרונות פורץ מתוך מעגל היצירה של דומון אלמנט ליצני הרבה יותר, והדוגמה השנונה לכך הייתה סדרת הטלוויזיה “קן קן הקטן" (2014), שתיארה הרפתקאות מגוונות שאותן חווים ילדי כפר בצפון צרפת, החיים בצל פעילותו של רוצח סדרתי עלום פנים.

כעת מגיע התור של “קואה קואה והחוצנים", שאינה אלא סדרת המשך לעוללות ילדי הכפר, שבינתיים בגרו מעט. הפעם הנערים והנערות בני המקום אינם נתקלים עוד בגוויות מרוטשות המפריעות להם להמשיך בהשתובבויות שלהם. הפעם אלה הן הפרשות משמיים שניתכות על ראשיהם, כאילו פרות בלתי נראות רועות בשמיים ומשאירות סימנים מצחינים לכך.

מי שצפה בסדרה האבסורדית הקודמת כבר מכיר את שוטרי הכפר המשונים, אם לא הפסיכיים, שאמורים לטפל בצרות ולפתור אותן. גם הם פה כדי לא לעשות כלום, ולהסתבך בכל בפלונטרים הביזאריים האפשריים. ואם נוסיף לכל זה נוגה שמיימי הזוהר מעל, וגם כמה כפילי–אדם שחוצים את הכפר ומצטרפים לשורה של מהגרים לא חוקיים הצרים עליו מבחוץ, ברור שאנחנו חונים באחת הטריטוריות הפחות שגרתיות בעולם הקולנוע/טלוויזיה. מובן שהסדרה המטורללת הזו ראויה לצפייה, אך קשה להאמין כי מי שלא חווה את קודמתה יוכל להיבלע בתוכה.