מסריט את הזיכרון: "אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

בגיל 62, אחרי שהקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים, יצא אמנון בנד, דור שני לשואה, למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה

יעקב בר-און צילום: ללא
אמנון בנד
אמנון בנד | צילום: אריאל בשור
2
גלריה
בנד וסבו אפרים. צילום: אפרים קרני
בנד וסבו אפרים. צילום: אפרים קרני | בנד וסבו אפרים. צילום: אפרים קרני

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. “’אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו - נתנאל, דניאל ועומר”.

“לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

תגיות:
שואה
/
קולנוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף