כאב ותהילה: אלמודובר נתקע בביצה טובענית עם ניחוח של פלגיאט מפליני

אמרתם אלמודובר, אמרתם צבעוניות בוהקת. אמרתם אלמודובר, אמרתם התפרקות, אם לא התהוללות, מודעת מחוקים חברתיים מוסכמים. אבל "כאב ותהילה" הוא הניגוד לכל זה; מקרין מתוכו אפלולית, דכדוך ותחושה מתמשכת של דאון וחידלון. במרכז הסיפור מעמיד אלמודובר, מהמצליחים בקולנועני תבל בשלושת העשורים האחרונים, את העתק דמותו שלו, את סלוואדור, במאי סרטים ממדריד, שאיבד כל רצון ליצירה ועיקר מאבקיו היומיומיים הם נגד מכאובי הגוף שלו.

סלוואדור צלח זה עתה ניתוח בגבו, שהותיר אותו מוגבל בתנועותיו. אם מצרפים לכך את תסמונות הוורטיגו שהוא לוקה בהן, ואת הטנטון המנסר בקביעות באוזניו, ברור שהקולנוען המצליח (לשעבר) הוא בבחינת שבר כלי הנזקק לאספקה שוטפת של משככי כאבים, ומאוחר יותר של הרואין, העוזרים לו להעביר איכשהו את ימיו. מובן שעל סרט חדש אין כלל מה לדבר עם סלוואדור, שכן יבשו מעיינות היצירה שלו.

בחומר הרקע שהוכן עבור העיתונות ובראיונות שפיזר לאורך פסטיבל קאן, ששם התמודד "כאב ותהילה" בתחרות הראשית, חזר אלמודובר ואישר שהוא עצמו לקה, ועודו לוקה, באותם התחלואים שבהם הוא מאפיין את גיבור סרטו. ולא רק זאת. על מנת לכונן אצלו מעין מתח ודריכות של בריאה מחודשת, עיצב הספרדי הנודע את בן דמותו - בגילומו המרשים של אנטוניו בנדרס - כשהוא ארוז כולו במעטפת האישית של אלמודובר. במילים אחרות: הבגדים שבנדרס עוטה על עצמו, כשהוא משחק את סלוואדור, נלקחו מהמלתחה הפרטית של אלמודובר, וכך גם הנעליים וחיקוי הפריזורה הייחודית שלו. גם החלל שבו בנדרס נע - הריהוט, קישוטי הקיר והציורים - הושאלו מביתו של הבמאי ממדריד. יותר אוטוביוגרפי מזה קשה כבר לדרוש מסרט קולנוע.

אלמודובר, יוצרם של "נשים על סף התמוטטות עצבים", "הכל אודות אמא" ו"לחזור", נולד למשפחה ענייה, ועשה את שנות ילדותו בסביבה כפרית שהייתה פרימיטיבית, לדבריו, עד שנקלט במערכת החינוך הדתית–קתולית, שעל הפגעים והנזקים החמורים שזו גרמה לו סיפר סרטו האישי "חינוך רע" (2004). בגיל 17 עקר הנער פדרו למדריד, ובה חבר לתנועת מחתרת אומנותית, שניסתה לערער את הקיפאון ששרר אז בספרד, שהייתה עדיין נתונה תחת רודנותו של פרנקו.

ההמשך ידוע: עם הסתלקותו של הרודן הפאשיסטי ב–1975 קרסו כמו מאליהן חומות המוסר המזויף והצביעות הדתית, ומדריד הפכה למעין מגנט לניסויים אומנותיים ולחריגים חברתיים, ובכלל זה הלהט"ביות לגילוייה השונים. בתוך קריית השמחה הזו החל אלמודובר לנתב את הקריירה הפילמאית שלו, שהחלה בסרטו הסקנדליוזי "דפוק, דפוק, דפוק אותי חזק" (1978). ב־20 הסרטים הארוכים שעשה לאחר מכן, ביצר אלמודובר את מעמדו כאחד המבטאים המובהקים של העידן הפוסט־מודרניסטי באירופה, עד שהוא הגיע ל"כאב ותהילה", סרטו העלילתי ה–22, שעשייתו כמו נתקעה בביצה טובענית.

***

פדריקו פליני נזקק לפחות זמן, ולהרבה פחות סרטים, על מנת לחוות את אותו ניסיון חיים. אצל האיטלקי הגדול זה קרה ב–1963, לאחר שהספיק כבר לעשות שישה סרטים ארוכים, ועוד שלושה חלקי סרטים. התמוטטות בריאותית ותחושות של ואקום יצירתי מנעו מפליני את הגישה ליצירת אומנות, ואת התהליך הנפשי שקרה לו אז הוא השכיל לצלל, לזכך ולהריק אל כלים קולנועיים ב"שמונה וחצי" המהולל, שיש הרואים בו עד היום את הפסגה העליונה שאליה העפיל הסרט האירופי מעודו.

אלמודובר, כמו תלמיד צייתן (או כמו חקיין) נטל מ"שמונה וחצי" את הכל: את נקודת הזינוק של במאי חולה הנתון בשבר יצירתי; את המבנה המורכב של הסיפור המשנה פאזות באופן טבעי מהתרחשויות בממד ההווה אל רצף בלתי נשלט כמעט של חלומות, זיכרונות ילדות וקטעי סרטים מצולמים, האמורים לשקף תודעה מודחקת.

מפליני הועתקו לכאן גם צירי העלילה המשניים, שמעניקים בכורה לאמו של הבמאי, שקמה מקברה על מנת לערוך חשבון מאוחר עם בנה–לא–תמיד–יקירה, וכן למייצגים הרשמיים של המעורבות הקתולית בסדר היום של הכפריים: הכמרים המקומיים, מוסדות החינוך הצבועים וכניעות הכפריים בפני מוסדות הכנסייה.