מלך הרטרו, קיסר הנוסטלגיה לתרבות הפופ של עידנים צבעוניים וסקסיים יותר, חוזר עם סרטו התשיעי, שהעולם לא מפסיק לדבר עליו כבר חודשים. "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, שעולה היום לאקרנים, מתרחש ב־1969 בלוס אנג'לס, ברגעיו האחרונים של תור הזהב ההוליוודי. האולפנים נקלעו למשבר כלכלי והתקשו להתאים את עצמם לזמנים המשתנים. כוכב הטלוויזיה ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו) וכפיל הפעלולים שלו משכבר הימים, קליף בות' (בראד פיט), מחפשים את דרכם בתעשייה שאינם מזהים יותר.

דלטון ובות' הם דמויות בדיוניות, שכל אחת מהן מבוססת או מושפעת מכמה אנשים שבאמת עברו בהוליווד באותה תקופה. אך בעודם מסתובבים באל־איי הם נתקלים בכמה דמויות אמיתיות ובאירוע היסטורי מכונן אחד, שהיה כה אפל, שהוא מסמל את סוף עשור הפיס־אנד־לאב.

לפעמים המציאות מדהימה יותר מהדמיון. בקיץ 1969 שלח בחור בשם צ'רלס מנסון (דיימון הרימן שמגיח בסרט רק לרגע, ומגלם את מנסון גם בפרק של הסדרה Mindhunter של נטפליקס) את חברי הכת שקיבץ סביבו לרצוח תשעה אנשים באלימות מחרידה. העולם פיתח אובססיה ל"משפחת מנסון", כפי שכונתה הכת שלו, שביצעה בהוראתו שלל רציחות, כולל רצח השחקנית שרון טייט (מרגו רובי), אשתו של הבמאי המהגר רומן פולנסקי (אותו מגלם השחקן הפולני רפאל זביירושה). סרט האימה של פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי", הפך אותו לבמאי מבוקש באמריקה. טייט בת ה־26 הייתה אז בחודש השמיני להריונה.

מנסון קיבל הרבה יותר תשומת לב מהרוצח הסדרתי הממוצע, ולא רק כי חלק מקורבנותיו היו מפורסמים. מנסון, שמת בכלא בסוף 2017, הפך לאייקון תרבות ענק. ב־50 השנה שחלפו מאז אותו קיץ הופקו עליו אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, נכתבו ספרים ושירים, הועלו מחזות ופרצופו הודפס על מרצ'נדייז. מנסון ממשיך לעניין כי הוא היה מנהיג כת היפי עם גיטרה שקיבץ סביבו נערות אבודות ויפהפיות, שר להן שירי פולק ונתן להן סמים. הוא גילם בגופו ובמעשיו את חלום הסיקסטיז שהחמיץ. 


צ'רלס מנסון. רויטרס צ'רלס מנסון. רויטרס


לא פחות מעניינות ממנסון עצמו הן הנערות שהקיפו אותו ורצחו בשמו. בין הכוכבות המגלמות אצל טרנטינו את הנערות של מנסון אפשר למנות את דקוטה פנינג ולינה דנהאם, שכולם מתגעגעים לראות אותה על המסך מאז הסיום של "בנות".

עזרה מחבר

החודש מציין העולם 50 שנה למעשי הרצח של משפחת מנסון, ושורה של סרטים חדשים על הנושא עלו למסכים, החל בסרט האימה The Haunting of Sharon Tate שבו הילרי דאף מגלמת את טייט, ועד Charlie Says של מארי הארון ("אמריקן פסיכו"). אבל סרטו של טרנטינו הוא לא סרט על משפחת מנסון או על רצח שרון טייט. בשביל טרנטינו האירועים ההיסטוריים הללו הם רק משל שדרכו הוא מתבונן בזמן שחולף, והם מסייעים לו לנסח עוד מכתב אהבה אישי להוליווד הישנה, או לכל הפחות לאיך שהוא מדמיין שהיא הייתה.

אצל טרנטינו, ריק דלטון גר בשכנות לפולנסקי וטייט. הם מסמלים את החברה הגבוהה של הוליווד שהוא חולם לחדור אליה ולא מצליח. לטייט יש כל מה שדלטון היה רוצה וכנראה שלעולם לא יוכל לקבל: הצלחה, מעמד בהוליווד ונעורים. לפחות יש לו חבר העומד לצדו. מערכת היחסים בין דלטון לכפיל הפעלולים שלו, קליף בות', מבוססת על מערכות היחסים של כוכבים כמו סטיב מקווין וברט ריינולדס עם כפילי הפעלולים שלהם.

"הדמויות שלנו מבלות את הקריירה שלהן צמוד לכפיל הפעלולים שלהן, דבר שהיה נפוץ אז", אמר פיט בראיון לקידום הסרט. "דיברנו על סטיב מקווין ובאד אקינס, שהיו צוות מנצח בסרט 'הבריחה הגדולה', ודיברנו על ברט ריינולדס והאל נידהם. למעשה, דיברנו עם ברט ריינולדס בעניין, חוויה בהחלט מהנה. היה פשוט קשר הדוק בין השניים, לעומת היום שהתחלופה גבוהה יותר. קליף וריק באמת נשענים אחד על השני. זמן הביניים בין עבודות לעתים קשה אף יותר מאשר זמנים שבהם השניים מועסקים, אז זה שיש לך חבר לצדך, שותף, היה משמעותי מאוד. וזה עדיין כה חשוב היום".