"היו זמנים בהוליווד", סרטו החדש של הבמאי קוונטין טרנטינו יוצא היום לאקרנים. הסרט סובב סביב ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), כוכב מערבונים הניצב בפני דעיכת הקריירה שלו, וכפיל הפעלולים שלו קליף בות' (בראד פיט), בשנים האחרונות של תור הזהב של הוליווד ב-1969.
דמותו הבדיונית של דלטון מגלה כי הוא גר בשכנות לדמויותיהם האמיתיות של הבמאי רומן פולנסקי ולאשתו, השחקנית שרון טייט (מרגו רובי). טייט נרצחה בעודה בהריון מתקדם יחד עם ארבעה מידידיה בבית שחלקה עם פולנסקי, על ידי חברי הכת של צ'רלס מנסון - באחת מהרציחות הידועות בתולדות ארצות הברית.
הסרט הוא הצדעה לתרבות הסיקסטיז, שמשלב בתוכו פסקול נהדר ושלל קטעי קולנוע אמיתיים ומבוימים. מהופעת דמויותיהם של כוכבי התקופה, סטיב מקווין וברוס לי, דרך האופנה והצילום ועד להיפים שמתנגדים למלחמת וייטנאם, "היו זמנים" משקף היטב את אווירת התקופה. שילוב החלק האמיתי בעלילה יוצר תחושת מתח וציפייה בחלקים ממנו.
ליהוקו של דיקפריו כאיש מערבונים מהווה קריצה לסרטו של טרנטינו, "ג'נגו ללא מעצורים", בו כיכב השחקן. הסרט כולל גם מספר קריצות לסרטו "ממזרים חסרי כבוד", כולל סצינה בה דלטון מחסל קבוצת קצינים נאצים באמצעות להביור באחד מסרטיו.
הסרט כולל קאסט מעולה, עם הופעות של אל פצ'ינו, קורט ראסל, דקוטה פנינג ואף לוק פרי המנוח בהופעתו האחרונה בקולנוע. דיקפריו נותן בו הופעה מצוינת בתפקיד השחקן השתיין שניצב בסוף דרכו הקולנועית. הכימיה בינו לבין פיט מספקת שלל רגעים מצחיקים במהלך הסרט.
בשל אופיו המיוחד של סיפורה של טייט, דמותה מוצגת כמעין אלילה בלונדינית מורמת מעם, שמבלה את רוב זמנה בהנאה מהחיים. רובי עושה את מיטב את יכולתה עם הדמות, עם שורותיה המעטות בתסריט.
אך כאשר "היו זמנים בהוליווד" מגיע לסיומו הוא יוצר תחושת בלבול קשה אצל הצופה. "מה קרה פה עכשיו?", תהיתי לעצמי. אין ספק שהסרט מהווה קומדיה חביבה מאוד אך כשמסתכלים על התסריט בכללותו קשה לא לחוש שהוא גרסה דהויה מעט של טרנטינו של פעם.
הבמאי יוצר הרגשה של חזרה על אלמנטים של סרטים קודמים, אך באופן שמרגיש הפעם תלוש ומאכזב. זה לא מגיע לרמה של "להרוג את ביל" או "ממזרים חסרי כבוד" ובעיקר נותן תחושה של פוטנציאל גדול ולא ממומש.