דמיינו שבימאי ישראלי היה לוקח את סיפור הרצח של תאיר ראדה ועושה ממנו סרט קומי. יודעים מה? לא סתם סרט קומי אלא פרודיה מטורפת, הזויה ובעיקר... קורעת מצחוק. זה פחות או יותר מה שעושה קוונטין טרנטינו לסיפור הרצח הכי איקוני של שנות ה-60 בארצות הברית. אבל לטרנטינו כך מסתבר, מותר הכל. נכון, עברו כבר 50 שנה ובעלילה יש טוויסט קטן ומפתיע שמאפשר מרחב יצירתי דיפלומטי לצאת מזה די חלק ולהישאר חבר של הבמאי רומן פולנסקי, מי שהיה בעלה של השחקנית שרון טייט  - קורבן הרצח האמיתי. היא, אגב, זוכה בסרט לסוג של מחווה ומוצגת באופן כל כך בלתי פגום שלא אתפלא אם מאחורי הקלעים זה היה התנאי לקיום הסרט ללא תביעות מצד המשפחה.

ועדיין, עם כל הכבוד לכך ש"היו זמנים בהוליווד" הוא שיר אהבה וגעגועים של טרנטינו לאמריקה הגדולה של שנות ה-60. געגועים שהוא חולק אגב, יחד עם טראמפ. הגבריות המאצ'ואיסטית, פרסומות הטבק ומסיבות באחוזת פלייבוי יחד עם מאמה קס וסטיב מקווין. מה שיחזיק אתכם ערים במהלך הסרט הארוך ולפרקים מייגע, היא הידיעה שכל זה בטוח ייגמר ברצח.

במשך רוב דקותיו הלא תמיד מבריקות של הסרט, תופר טרנטינו מציאות הוליוודית נינוחה וקיצית שהיא עירוב של היסטוריה מדויקת ובדיון. בשנת 69' רצחה חבורת היפים השייכים לכת של צ'רלס מנסון את השחקנית שרון טייט שהייתה בהריון, שעה ששהתה בביתה עם ארבעה מחבריה. בעלה שהה בלונדון באותה עת, שם קיבל את אחד מפרסיו. במציאות זו דיקפריו הוא ריק דלטון. שחקן קריזיונר שמגלם את האיש הרע במערבוני פח בעוד פיט הוא קליפ בוט, הכפיל המגניב שלו. אך בעוד דלטון שעובר לגור בשכנות לפולנסקי ושרון טייט מעורער לגמרי ומרגיש שהוא "האז בין" שלא מצליח להתמנגל בסוסייטי החדשה של הוליווד, הכפיל שלו מבסוט מהחיים. בולטת עקיצה לכיוון ברוס לי כדיווה מעצבנת שנהגה להתרברב על הסט בכישורי הלחימה שלה.

כל זה היה יכול להיות די משעמם לולא שעון העצר הדמיוני שעומד לנו מעל הראש וכתוביות שסופרות את הזמן אחורה לקראת טרגדיית המאה ומזכירות שמדובר באנשים ואירועים אמיתיים. 

במובן הזה טרנטינו עושה שימוש אפילו ציני בטרגדיה אמריקאית שכולה טרגדיה של טעויות כדי לייצר מתח ומשמעות. חומרים מזוויעים המציאות הרי סיפקה בשפע: חבורה של היפים שוחרי שלום רוצחים את סמל הריקבון הדקדנטי של כוכבי הוליווד. הסיבה למעשה המחריד דרך הפילטרים של טרנטינו היא "הוליווד לימדה אותנו אלימות ואנו נחזיר לה באותו מטבע".

מכאן טרנטינו ממשיך לקחת פנייה חדה מהאירועים האמיתיים שבהם השתמש וכמו במציאות שממילא כולה טיימינג ונסיבות, טרנטינו בורא עולם מקביל. בעולם הזה חבורתו הקומית וההזויה בהדגשה של מנסון שוב טועה בבית ונכנסת לביתו של דלטון וקליף שנמצא בדיוק באותו רגע בשיאה של הזיה פסיכדלית. ואם זה לא מספיק משחק מקדים חכו לראות מה קורה מהרגע שבה הוא פותח את הדלת ועד לסיום הסרט שכמו לקוח מסרטי פארודיות האימה של שנות ה-90 ויגרמו לרפלקס ההקאה והצחוק שלכם לעבוד בו זמנית.

לא נהרוס את הסוף הפסיכוטי שבו משמיד טרנטינו את אמריקה של שנות ה-60 אבל אפשר לומר ששווה לחכות את הבילד-אפ הכה ארוך ובדיעבד חסר משמעות (כולל הופעתה של הקשר הישראלי, דניאלה פיק) רק כדי להיכנס למוחו המטורף אך המודע לעצמו והפשוט קורע מצחוק של הבימאי בעל תשע הנשמות (עד כה) ולרצות מזה עוד.