בספר הילדים “קסם לא נורמלי”, נורי הוראס היא בתו של מנהל “אקדמיית אשפים” להכשרת קוסמים ומכשפות. אבל נורי, פרי יצירתן של הסופרות שרה מלינובסקי, לורן מירקל ואמילי ג’נקינס, היא מכשפה שלומיאלית: במקום להפוך לבואש היא הופכת להכלאה של בואש ופיל. המכשפות ב”המכשפות מכפר בנונטו” של ג’ון במלמנס מרסיאנו וסופי בלקול רחוקות מהז’אנר המכשפי המוכר. את הכפר הזה מאכלסות מכשפות מכל הסוגים וכל המינים – טובות ורעות.

“שיפקה המכשפה הטובה” של אפרים סידון ואיתמר טל, כשמה כן היא: בזמן שכל המכשפות אוהבות להציק ולהטריד, היא מוכיחה באמצעות לחש פלאים, שיקוי טעים והרבה אהבה לילדים, שיש גם מכשפות טובות בעולם. גם ב”חמש מכשפות הלכו לטייל” של רונית חכם מדובר בחבורה שובבה ומעט מטורללת. מכשפות רעות הן מחוץ לתחום כאן. אלו רק דוגמאות ספורות למהפך שחל בעולם המכשפות. האם ייתכן כי נפרדנו מהדימוי המוכר שלהן?



את השאלה מהי מכשפה ביקשו החוקרים ג’פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר לבחון בספרם “היסטוריה של הכישוף”. “אם תשאלו את מכריכם מהי מכשפה, הם ודאי יאמרו לכם שמכשפות הן יציר הדמיון”, הם כותבים. “מכשפה, הם יאמרו, היא זקנה מכוערת שיש לה שומה על האף, כובע מחודד, מטאטא, חתול שחור וצחוק צווחני ומרושע. המלכה הרעה בסרט ‘שלגייה’ של וולט דיסני, המכשפה הרעה מ’הקוסם מארץ עוץ’, ולפניהן מסורת ארוכה של אמנות - קיבעו את הדימויים הללו בראשים שלנו. אך שום אדם כנראה לא תאם מעולם את הדימוי הסטריאוטיפי הזה”.

מכשפות, טוענים השניים, בהחלט קיימות ולא רק בדמיון. הכישוף נחשב דת מוכרת בכמה מוסדות רשמיים, בהם צבא ארצות הברית ומערכת המשפט האמריקאית. מכשפות, על פי הגישה האנתרופולוגית, הן קוסמות. על פי הגישה ההיסטורית לכישוף האירופי, הן סוגדות לשטן. ועל פי הגישה המועדפת על רוב העוסקים בכישוף היום, מכשפות סוגדות לאלים ולאלות ועוסקות במגיה למטרות טובות.

הכל בראש

האישומים בדבר כישוף שטני צצו בשלהי ימי הביניים. ציד המכשפות הגדול התרחש בתקופת הרנסנס, הרפורמציה והמאה ה־17. הטענה ש”מכשפות הן נשים זקנות”, סבורים ראסל ואלכסנדר, היא הפרזה וסילוף של האמת.

גברים רבים עסקו בעבר ועוסקים גם היום בכישוף. מכשפות רבות היו צעירות למדי, לפעמים ילדות ממש. המכשפות הועמדו לדין לרוב ברמה המקומית, בידי חברים ורשויות אזרחיות וכנסייתיות. נקבעו כללים קפדניים להסדרת הליך ההעמדה לדין של מכשפות ושל ההוכחות הנדרשות. הכללים הללו הובילו לא פעם לביטול ההרשעות. כך גם מהבחינה החילונית: ככל שההליך המשפטי החילוני הפך רשמי וריכוזי יותר, כך בוטלו הרשעות רבות יותר.

במידה רבה, ציד המכשפות לא נבע מיוזמתן של האליטות הדתיות או החילוניות, אלא דווקא מיוזמה של תושבי המקום. בשנים 1450־1750 עונו כ־10 אלף בני אדם שהואשמו בכישוף ובין 40 אלף ל־60 אלף הוצאו להורג. מאז שנות ה־60 של המאה ה־20 זינק מספר המכשפות והמכשפים המודרניים. מוזר ופסיכי ככל שזה יישמע, ב־1961 דווח בעיתונות העולמית כי במנילה נעצר זוג שרצח את שתי בנותיו (7 ו־12) בטענה ששדים השתלטו על נפש הבנות, והוטלה עליהם החובה לבצע את המעשה.



“מבחינה היסטורית, שינוי משמעותי שניתן לזקוף לזכותן של המכשפות הוא עלייתה של הרפואה הקונבנציונלית בקרב העם”, אומרת תמה קרודו וייס, יוצרת ומפיקת פסטיבל “היה היה בקיץ” שייפתח היום בבית עגנון בירושלים ויתקיים עד יום שישי. “ימי הביניים נשלטו על ידי פטריארכיה נוצרית, ולכן כשאישה עצמאית, ‘מכשפה’, הסתובבה ביער לבדה, ליקטה צמחים ונצצה מזהב שאותו הרוויחה בזכות עצמה, זה היה איום גדול על השלטון הגברי הדתי. הנצרות באותה עת האמינה שמחלות נגרמות על ידי אלוהים, ואין לאדם דרך למנוע אותן. אותן נשים שנקראו מכשפות קידמו את הרפואה הקונבנציונלית בכך שנתנו למחלה סיבה אורגנית. הן ידעו שצמחים יכולים להקל מחלות, לפתור תסמינים גופניים, לרפא בני אדם. מעשים אלה סתרו את האמונה הדתית שהאל אחראי למחלות, ועל כן אותן נשים נענשו. ציד המכשפות בסוף ימי הביניים הוא השיא. בזכות היותן מרפאות, לקחו על עצמן ה’מכשפות’ תפקיד נוסף – מיילדות. באותה העת, תינוק אחד מתוך ארבעה מת בלידה. משם התגלגלה השמועה כי מכשפות הורגות ילדים. זו הייתה טעות חמורה בהיסטוריה, שעלתה לאותן נשים בחייהן”.

ומה מעבר להיבט ההיסטורי? ד”ר אורית גודקאר, פסיכולוגית קלינית וחינוכית, מרצה במכללת אורנים, מסבירה כי מכשפות הן אמצעי להחיות חשיבה מאגית, שמאפשרת מרחב עצום של דמיון. “בכוח המילה אפשר לשנות אירועים או אובייקטים, אפשר להקים לתחייה את המתים או להמית את החיים, אפשר להעביר אובייקטים טרנספורמציה”, היא מסבירה. “להבדיל מהחיים האמיתיים, שבהם הכל דורש מאמץ, זמן, תהליך וסבלנות, מכשפות פשוט יכולות לדלג על כל אלה. אין פלא שאנחנו גם נמשכים אליהן, אבל גם חוששים מהן”.

פעמים רבות מכשפות היו מושא לשנאה, תוקפנות ותיעוב. “ניסינו להרחיק אותן מחיינו, בין שבתוקפנות ישירה ובין שבהרחקה סמלית יותר, אבל כנראה שהשונות נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו ולכן לא ניתן להעלימן”, אומרת גודקאר. “אולי זה הזמן להתיידד איתן, להזמין אותן לחיי הנפש הגלויים שלנו. ילדים מכירים את החשיבה המאגית מקרוב, שהרי זה דפוס החשיבה שלהם בפרקי זמן ארוכים. לכן כישוף מתקבל על דעתם יותר מאשר אצל מבוגרים. אבל גם מבוגרים לעתים מייחלים לשקוע בחשיבה מאגית משחררת מכבלי המציאות. לכן הם מקריאים לילדים את סיפורי הכישוף. לפעמים ממשיכים להיאחז בהם בבגרות: ספרות הפנטזיה, למשל, פורחת. סרטי גיבורי־על הם גלגול מודרני של המכשפות מפעם”.

להתגאות בהן

באותה רוח יוצא לדרך פסטיבל “היה היה בקיץ” עם מפגשים ידידותיים עם מכשפות, נסיכות ודרקונים וסיפורי ילדים חדשים ששוברים מיתוסים ישנים על מכשפות רעות ונסיכות מפונקות. מכשפה טובת לב תקבל את הילדים בחיוך ותציע להם מפירות גינתה; נסיכה עצמאית וחרוצה תטפל בעצי הברוש העתיקים ששתל עגנון לפני 80 שנה; ודרקון שעוד לא למד לנשוף עשן ישחק עם הילדים.



עוד בפסטיבל: סדנאות תנועה מצחיקות, בישול מולקולרי של שיקויי אהבה לרגל ט”ו באב, ההצגות “חמש מכשפות הלכו לטייל” של תיאטרון המטמון, “טרמפ על מטאטא” של מספר הסיפורים אבי שדה, “שר קממבר והמפלצת” של תיאטרון קומקום ו”הטירה” של תיאטרון קורה.

על הרעיון חתומה תמה קרודו וייס, שלקחה עבודה סמינריונית צעד אחד קדימה והוציאה אותה אל מחוץ לשורות. “המכשפות מסתובבות אצלי בראש במשך שש שנים”, היא אומרת. “את סמינר התואר הראשון עשיתי על מכשפות במאות ה־16 וה־17, ומשם היה לי ברור שמדובר בסנסציה נשית מההיסטוריה. אותן נשים שנקראו מכשפות היו בעצם הפמיניסטיות הראשונות של ימי הביניים. הן הביאו לשינויים מרחיקי לכת בתרבות ובחברה, שההשלכות שלהם נראות עד היום. אני רוצה שהמילה ‘מכשפה’ תהיה כינוי שיש להתגאות בו, כי מכשפות הביאו להמון שינויים חיוביים בנושאים כמו רפואה, חיי אהבה, צבירת ממון ועצמאות בקרב נשים”.

ד”ר גודקאר, המכשפות עוברות טרנספורמציה גם ברוח הפמיניזם, שיודע להצביע היום על התהליכים שבגללם הן נדחקו לשוליים כחלק משנאת נשים.

“נכון, ויש ניסיון לתקן ולהציג בפני ילדים דמויות נשיות חיוביות יותר, בעלות ידע, סמכות וכישרונות. המכשפות עברו תהליך של ריכוך גם בגלל נטייה כללית שלנו לרכך עבור ילדינו את המציאות. מיתוסים מלאי אכזריות או תוקפנות מוקעים על ידי הורים ומחנכים. הדאגה שעומדת בבסיס דרישה זו היא שילדים לא ייחשפו למציאות אלימה או הרסנית. יש בכך היגיון, אולם לצד זאת ילדים נחשפים במדיות השונות לאלימות ותוקפנות בצורות אחרות”.