פרולוג

כל חובב תיאטרון, וגם אלה שלא, יודע שחנה רובינא הייתה ותהיה לעד לאה ב"הדיבוק". אבל מי זוכר את שמו של השחקן ששיחק את חנן, אהובה שמת משיברון לב ורוחו דבקה בה? רמז: במשך עשרות השנים שבהן הועלתה ההצגה, נכנסו כדיבוק ברובינא חמישה חתנים. חנן הראשון הייתה שחקנית. קראו לה מרים אליאס. החנן האחרון, יהודה אפרוני, היה צעיר ביותר מ–50 שנה מהכלה שלו. אבל מי סופר כשמדובר ברובינא ו"הדיבוק".





מפני מה. מפני מה

יורדת הנשמה למטה

מפני מה. מפני מה

יורדת הנשמה לגוף





הוי הוי ירידה

ירידה לצורך עלייה היא.

("מפני מה" מתוך "הדיבוק" / ח.נ. ביאליק)





יהורם גאון ו"קזבלן" הם כמו רובינא ו"הדיבוק". אבל מי זוכר מי הייתה רחל, בתו של מר פלדמן הפולני שקזבלן מתאהב בה מעל לראשו? במחזמר שעלה לראשונה ב–1966 באולם אלהמברה של גיורא גודיק, הייתה זו עדי עציון. בת קיבוץ יגור ששירתה בלהקת הנח"ל כמה מחזורים לפני יהורם גאון.





הוא מתרחק בדרך לנמל

כאילו הוא מוביל ולא מובל

ורק משפט אחד. משפט רוגש

משאיר בלב כווייה של אש.





אני כל כך פוחדת. אני כל כך פוחדת

שלא יחזור.

("אני כל כך פוחדת" מתוך "קזבלן" / חיים חפר)





עדי עציון היא זמרת ייחודית. היא מורה ומדריכה זמרות וזמרים. מופיעה באירועים מקוריים, מעניינים ומאתגרים. אבל היום היא ידועה יותר כאמא של עלמה זק ("ארץ נהדרת") ושל המפיק יורם זק ("האח הגדול").





תמונה ראשונה

תל"ם, ראשי התיבות של תיאטרון למעברות, היה מפעל שאותו הגה איש אחד שקראו לו זאב יוסיפון. זה התחיל בחגיגות פורים שהאיש ערך לאנשי המעברות ברוב זמירות, תחפושות ואומנים.

חיים טופול סיפר פעם איך להקת הנח"ל גויסה להופיע במעברה. הוא עלה על הבמה המאולתרת והתחיל לספר לקהל מה זה נח"ל, מי זו להקת הנח"ל, למה הם כאן ומה הם מתכוונים לעשות. הזמזום של הקהל שהתקרב לאט לבמה הפך להמהום ולנהמות, עד שמישהו קרא:"מה נחל? איזה נחל? למה נחל? רוצים אוכל! עבודה!". ייתכן מאוד שסאלח שבתי נולד שם.

בשנת 1954 פנה יוסיפון, שהיה מהיושבים הקבועים ב"כסית" אל חברו לשולחן יגאל מוסינזון וביקש ממנו לכתוב מחזה שידבר אל העולים החדשים בשפה שלהם. ככה נולד "קזבלן". הוא הוצג בהצלחה גדולה בתיאטרון הקאמרי ובמעברות, כמובן. זה היה 12 שנים לפני המחזמר.





כל החברים הטובים שלי מאז המלחמה, מישהו הזמין אותי פעם הביתה? מישהו הזמין אותי? אף אחד לא הזמין אותי! קזבלן מת. FINI. למה? מפני שקזבלן היה טוב כדי לקחת בונגלור ולפוצץ שדה של תיל. קזבלן היה טוב בשביל לחלץ פצועים. אבל קזבלן לא טוב בשביל המשפחה של החברים שלו.

קזבלן מת. לא במלחמה... מאז שנגמרה המלחמה אני שותק את זה כל הזמן. אתם יודעים מה זה מרוקאי? הייתם פעם מרוקאים?

("קזבלן" / יגאל מוסינזון)





קזבלן הראשון היה יוסי ידין. הוא היה יליד ירושלים, בנו של פרופסור אלעזר סוקניק ואח של יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. לא בדיוק מרוקאי, אבל שחקן גדול.

רחל אהובתו הייתה שחקנית צעירה בת 23, יוצאת להקת חיל הים. את שם משפחתה, שהיה נויברגר, היא עברתה להררית.

תמונה שנייה

חיה הררית, הכוכבת האמיתית הראשונה שלנו בהוליווד, נולדה בחיפה ב–20 בספטמבר 1931. כלומר, היום היא בת 88.

שנה לאחר ששיחקה ב"קזבלן" עלה למסכים "גבעה 24 אינה עונה", הסרט העלילתי הראשון שהביא את מלחמת העצמאות לקולנוע. זו הייתה קופרודוקציה אנגלית–ישראלית בתקציב שנחשב אז ענק - 400 אלף דולר. מה שעשה אותו גם לסרט הישראלי הגדול ביותר והיקר ביותר שהופק בארץ.

ההפקה רצתה ללהק לתפקיד הראשי כוכבת איטלקייה. אבל הבמאי הבריטי, שראה אותה בסרט קצר בשם "אליעזר ורבקה", התעקש על חיה הררית ולא ויתר. הסרט, שכבש בסערה את מסכינו וצופינו, הפך את חיה הררית לכוכבת–על בישראל. הקהל התלהב, המבקרים פחות. הרבה פחות. זה מה שכתב בין השאר זאב רב־נוף ב"דבר": "חיה הררית הייתה טבעית ומוצלחת יותר בסרט הקצר 'אליעזר ורבקה'".

אני זוכר מהסרט הזה את כותרת הסיום: במקום

"The End", הופיעה הכותרת "The Beginning".

הכוונה הייתה כמובן למדינה, אבל לחיה הררית זו הייתה ה–הזדמנות להתחלה של קריירה הוליוודית.





חיילים שלושה עייפים במשלט

ו־70 ילדים צוחקים במקלט

שני אסירי ציון יצאו לחופשי

אסיר עולם אחד בחודש השישי

יום הילד, יום הפרח ויום השנה

וגבעה 24 עדיין לא עונה.

("ספירת מלאי" / יוסי בנאי)




תמונה שלישית

אף שהמבקרים בארץ קטלו, הסרט "גבעה 24 אינה עונה" הוזמן רשמית לפסטיבל הסרטים בקאן. ולמרות הביקורת הצוננת של זאב רב־נוף, זכתה שם חיה הררית בפרס על תפקידה בסרט הזה. מכאן התגלגלו הדברים באמת כמו בסרט.

היה זה ויליאם ויילר, הבמאי הנודע שזכה באוסקר על "גברת מיניבר" והיה אחראי על גילויה של אודרי הפבורן ועל האוסקר שזכתה בו ב"חופשה ברומא". ויילר, היהודי במוצאו, אמר להררית שהוא מעריץ את ישראל. "אם אתה כל כך מעריץ את ישראל, בוא לכאן", השיבה לו הכוכבת החיפאית.

בינתיים גם היא לא מיהרה לחזור ארצה. שיחקה בסרט איטלקי שנקרא "נערת היום", וכשהייתה בפריז קיבלה מברק מאולפני MGM. הם הזמינו אותה לאודישן ל"בן חור". סרט ענק עם תקציב דמיוני שוויילר עמד לביים. התברר שהוא חיפש אותה במשך שנה כמעט. הוא לא כל כך זכר את שמה ונדנד ל–MGM שימצאו לו את הישראלית ההיא. טוב, לא קל לזכור את השם "הררית", גם אם אתה ממוצא יהודי.

הם מצאו אותה בסוף, ואפילו החתימו אותה על חוזה לארבע שנים. הייתה להם רק בקשה אחת: שתשנה את שמה למשהו קליט וקל קצת יותר. הכוכבת בהתהוות סירבה. אם הם למדו לבטא את השם לולובריג'ידה, הם ילמדו לבטא גם את השם שלה.

לאלו מקוראינו הצעירים שאין להם מושג, הנה הבהרה: ג'ינה לולובריג'ידה וסופיה לורן היו שתי כוכבות–על איטלקיות יפהפיות. הקהל נחלק בין מעריצי סופיה לאוהדי לולובריג'ידה. ממש כמו בין יפה ירקוני לשושנה דמארי. סופיה לורן, שהיא כיום בת 84, לקחה את ג'ינה לולובריג'ידה בסיבוב.

לורן זכתה ב–1991 באוסקר על מפעל חיים. לולובריג'ידה, כיום בת 92, נטשה את הכוכבות אי־שם בשלהי הסיקסטיז והפכה לצלמת עיתונות. בשנת 1999 היא הייתה מועמדת בבחירות לפרלמנט האירופי ונכשלה. מי יודע, אולי שם המשפחה היה בעוכריה. ואולי זה גם מה שעצר את הקריירה של חיה הררית.




אתנחתא

15 מיליון דולר הושקעו בסרט "בן חור". שיחקו בו כוכבי־העל צ'רלטון הסטון, סטיבן בויד וג'ק הוקינס. את תפקידה של אסתר, שהיה התפקיד הנשי הראשי, גילמה חיה הררית.





לטשה אסתר עיניה בצרתה. לחייה יקדו. מבטה הביע כעס רב מכל אשר ידעה מעודה. איתרע גורלה לאהוב אך במסתרים את אהוב חלומותיה... שפחה הייתה, בתם של עבד ואמה - ולא זכר אותה אדונה באיגרתו.

("בן חור" / לואיס וואלאס. תרגום: אריה חשביה)





אם הסרט היה נכשל, זה היה גורם להתמוטטות טוטאלית של MGM. אבל הוא הצליח מאוד וגרף 90 מיליון דולר.

גם האוסקר האיר לו פנים: 11 פרסים, בהם לבמאי ויליאם ויילר, הישג שעד אז לא היה לו תקדים. על ההישג הזה חזרו רק "טיטאניק" ב–1997 ו"שר הטבעות - שיבת המלך" ב–2004.




אפילוג

"אני לא אסתר מ'בן חור'", אמרה לאחר שהציעו לה עוד ועוד תפקידים מסוג הסאגות התנ"כיות. "אני שחקנית ששיחקה את התפקיד של אסתר, אבל זה לא אומר שאני צריכה להמשיך ולשחק את אסתר עד יומי האחרון".

אז באו עוד שלושה–ארבעה סרטים שלא הצליחו להתרומם והחוזה תם. "MGM התייחסו אליי כמו אבא שמתייחס לילדה", אמרה הררית באחד הראיונות הרבים שהעניקה. "הם טיפלו בי יפה, אבל לא נתנו לי לצמוח ולגדול. הם מסוגלים לחשוב עליי רק במונחים של דמויות תנ"כיות. מכיוון שאולפנים אחרים לא הכירו אותי בכלל כאדם, זה גם מה שהם חשבו עליי".

הסרט "רופאי בית", שבו הופיעה בתפקיד רופאה שלוש שנים לאחר "בן חור", היה הסרט האמריקאי האחרון שלה. אחר כך באו עוד שני סרטים איטלקיים. היא עברה לאנגליה, שם היא חיה עד היום.





ידוע לנו לא מקרה אחד שהוליווד האכזרית טשטשה דמויותיהם של אומנים נאמנים ומעמיקים ונשבה עליהם מהבל פיה התעשייתי, המסחרי והחומרני. לשם כך עליה פחות להמריא למעלה ויותר להעמיק למטה. פחות טכניקולור ויותר לבן ושחור ואפור. כמו החיים.

ורק אז יהיו גם האופי וגם היופי של חיה הררית ללא דופי.

("מעריב", ינואר 1961 / אורי קיסרי)





חיה הררית, הכוכבת הראשונה שלנו בהוליווד, נותרה האחרונה מכוכבי "בן חור" שעדיין חיים בינינו.

...