הקולנוע עשה את יוון המודרנית. תעשיית התיירות העממית, שמחזיקה כיום בחיים את כלכלת יוון המקרטעת, הפציעה בראשית שנות ה־60, כעשור לאחר שוך קרבות מלחמת האזרחים שם, והייתה לכך סיבה ברורה - הסרט “רק בימי חול".

ב־1960 הגיע ז׳יל דאסן לפיראוס. דאסן, קולנוען יהודי אמריקאי שציד המכשפות המקרתיסטי הבריח אותו מהוליווד אל עבודות בימוי מזדמנות באירופה, נחת בחופי יוון ורקח שם רומנסה קלאסית על אודות זונה בעלת לב זהב. לתפקיד הראשי הוא ליהק את מלינה מרקורי, לימים אשתו. השאר כבר מסופר בספר דברי הימים של יוון.

לא זו בלבד ש"רק בימי חול" רשם לזכותו הישגים בינלאומיים מפתיעים - אוסקר עבור השיר המקורי, עוד ארבע מועמדויות לאוסקר, וכן פרס השחקנית בפסטיבל קאן - הוא אף גילה את יוון, ובמיוחד את האיים המפוזרים בים האגאי, להמונים בני המעמד הבינוני במערב אירופה המשתקמת, ובכך חנך את טרנד חופשות הקיץ באיים. תחילה מיקונוס וסנטוריני, ואחר כך כל היתר. ארבע שנים מאוחר יותר הגיע תורו של הסרט “זורבה היווני" בבימוי מיכאיל קאקויאניס, עם פיזוזי הסירטאקי ברקע, שרק השלים את המהלך הטוריסטי שדאסן החל בו.

“רק בימי חול" נחשף לראשונה בחודש מאי 1960, במהלך ההקרנות של פסטיבל קאן. ההצלחה שלו הופנמה מיד במולדת היוונית, וארבעה חודשים לאחר מכן נפל דבר - נפתח פסטיבל סלוניקי הראשון. וזה לא היה אז עניין של מה בכך; מעט מאוד פסטיבלים לקולנוע פעלו באותה העת באירופה, וכל תוספת לרשימה קטנה זו הייתה בבחינת אירוע בעל חשיבות תרבותית.

***

חלפו מאז 60 שנה, וסלוניקי ציינה בשבוע החולף את הפסטיבל ה־60 במספר שנערך ברחבי העיר היפה. אחד הצעדים החגיגיים לציון תאריך משמח זה היה הקרנות חוזרות, נוסטלגיות, לסרטים היווניים שהשתתפו לפני שישה עשורים בפסטיבל החלוצי ההוא. הידוע בהם הוא “מדלנה", שזיכה אז, לפני 60 שנים ארוכות, את יוצריו בשלושה מפרסי הפסטיבל: פרס התסריט, הפרס לשחקן המשנה המצטיין, ובראש ובראשונה פרס המשחק לשחקנית אליקי וויוקלאקי.

הגברת וויוקלאקי (1934־1996), או בפשטות אליקי, הייתה גיבורת תרבות לא רק ביוון מולדתה. בישראל, למשל, היא הייתה ככל הנראה כוכבת הקופות המובילה בשנים 1960־1965. יותר מבריג'יט ברדו. עממית, צחקנית, בלונדינית שמרבה לבטא את רגשותיה באמצעות שירי אהבה, שהלחין עבורה מאנוס חאדזידקיס, קוסם המלודיה והתזמור.

“מדלנה" תפס את אליקי כשהיא בשיא הקריירה הקולנועית שלה, עם רזומה של 15 תפקידים ראשיים בשש שנים. בארץ כונה הסרט “רב חובל אליקי" (לא לבלבל עם הלהיט “אליקי בחיל הים"), וצפייה חוזרת בו מעלה כי מדובר בשילוב נאיבי במיוחד בין “קזבלן" ל"אבא גנוב", כשברקע ניתן לחוש גם בהשפעות ברורות של סרטי חוזליטו, הילד הזמיר מספרד.

אליקי היא הבת הבכורה של ספן המשיט בספינתו הקטנה את תושבי מיקונוס אל האיים הסמוכים. יום אחד, בהחלט עצוב, לוקה הספן בלבו ומותיר מיותמת את אליקי, כשעליה לפרנס גם את ששת אחיה ואחיותיה הזאטוטים. השנים המאושרות, שאותן בילתה על ספינת אבא, אומנם עזרו לה לפתח מיומנויות של ימאי מוסמך, אבל השכנים הם הרי קצרי אמונה, ועם מותו של האב מעדיפים להשתמש בשירותיה של המעבורת המתחרה, שעליה מפקד דימיטרי פאפאמיכאל, כוכב הזמר היווני (שבאותה העת היה בן זוגה של אליקי. בחיים, לאו דווקא בסרט).

על מנת להשיב לאליקי את אמון ציבור המפליגים במעבורות הים, משלב אותה הכומר המקומי, באופן די סנסציוני חובה לציין, בטקסי חג ההתגלות הנוצרי, ששיאם הוא בהטלת צלב עץ אל מי הים, על מנת שמישהו יחלץ אותו מהמים. המחלץ המאושר, תמיד גבר, נחשב על ידי סובביו למבורך בעיני ישו. וכך קורה שדווקא אליקי, אישה ולא זכר, שולה את הצלב מהים, ותושבי המקום מבינים כי רוח הקודש אכן ניצבת מאחוריה, וכי אפשר לתת אמון יומיומי גם במעבורת שהיא מפקדת עליה.

***

התרחשות זהה ממש, המתחוללת במהלך טקס האפיפאני, חג ההתגלות שאותו מציינים ב־6 בינואר, היא שמניעה את עלילתו של סרט אחר, חדש לגמרי, “יש אלוהים, שמה פטרוניה", מתוצרת מקדוניה, שכנתה מצפון של יוון. בסרט זה, ששולב אף הוא בפסטיבל סלוניקי, מטיל כומר כפרי את צלב העץ המסורתי למימיו הקרים של נהר, ואיזושהי עוברת אורח מזנקת למים ומחלצת משם את האביזר המקודש, תוך שהיא מקדימה את כל גברברי הסביבה, שאינם מבינים מאיפה באה עליהם הצרה הזו.

“יש אלוהים, שמה פטרוניה". יח"צ“יש אלוהים, שמה פטרוניה". יח"צ

עוברת האורח האקראית אינה אלא פטרוניה, בדיחת הכפר. עבת בשר, רווקה לא מחוזרת, מובטלת בת 32, שזה עתה צלחה חוויה מדכאת: במהלך עוד אחד מעשרות ראיונות העבודה חסרי הסיכוי, היא נופלת קורבן להטרדה מינית קשה, המותירה אותה, בעלת תואר אקדמי בהיסטוריה, בסיטואציה נפשית שעל סף התאבדות. מכאן נובע שהקפיצה שלה למי הנהר, בעקבות אותו צלב טובע, לא נבעה מרגשות דתיים כי אם מתחושות אובדניות.

אבל זה בכלל לא משנה את התמונה הכוללת. שהרי מי בכלל שמע אי־פעם על אישה המצילה את הצלב המקודש? פטרוניה נעצרת מיד על ידי שוטרי המקום, באשמה שקרית שהיא גנבה את הצלב מאיזה גבר נועז, שהיה המציל האמיתי של אביזר האמונה הזה. הסרט עצמו, שנכתב ובוים בידי טיאונה סטרוגר־מיטבסקה, שזה לה סרטה החמישי, מצעיד על הבד מגוון בלתי נדלה של גילויי שנאת נשים, גזענות, קנאות דתית וצרות אופקים. חבילה מוכרת זו בוקעת פה מתוך מעשיהם ודיבוריהם של אסופת הגברים - ראש העיר, מפקד המשטרה, הכומר והתובע המחוזי - שקשרו קשר להפקיע את הצלב מרשותה של הסוררת. ואגב כך במהלך השבוע הקרוב ניתן יהיה לצפות גם בארץ בסרט המקדוני הזה, שמשולב ברפרטואר פסטיבל ערבה, שנפתח אמש.

***

האמונה בצלוב ובמסכת ייסוריו האינסופיים הינה מרכיב מכריע, הנוכח דרך קבע בסרטים מתוצרת פולין, ו"קורפוס כריסטי" המרשים, ככל הנראה הטוב בסרטי סלוניקי השנה, הוא בוודאי דוגמה מצוינת לכך. זאת, משום שהוא מצליח לשלב דיון אמוני יוקד בגאולה והקרבה, במחילה וכפרה, בתוך הקשרים של סיפור המגולל פרשיית פשע, אהבה ויתמות.

במרכז הסרט, שאותו ביים יאן קומסה, ניצבת דמותו החידתית של דניאל, אסיר בן 20 שלמרות גילו הצעיר הספיק כבר לעבור על מרבית האיסורים בספר החוקים. במהלך שנות כליאתו עובר דניאל טלטלה דתית שמובילה אותה להזדהות עם ישו, ולרצון מפורש להפוך למשרתו הטוטאלי. כלומר, להיות כומר. מובן שרשויות הכנסייה הקתולית לא יאפשרו לפושע כבד להשתלב בתעשיית הדת, ולכן דניאל נדרש לנקוט תעלול הטעיה, שכמו סולל עבורו את הנתיב לגאולה האישית.

חריצותו ורצינותו של האסיר הצעיר מדרבנות את הכומר תומאש, שמעניק שירותי דת לאסירים, לסגור עמו עסקה. דניאל נשלח מבית הכלא אל עבודות חוץ בנגרייה מרוחקת, והוא יוצא למשימת היטהרות זו לא לפני שהוא מפלח מארון הבגדים של הכומר את הצווארון הייחודי, שמסמל עבור כולם את העיסוק בעניינים מקודשים של עונד הצווארון. דניאל מגיע לנגרייה האמורה, מבין שעבודת הכפיים הזו אינה בשבילו, וממשיך ממנה אל הכפר הסמוך, כשהוא עוטה על צווארו את קולר הכמורה.

הימים הם ימים קשים ביותר עבור תושבי הכפר, שאליו מתגלגל הכומר המתחזה דניאל. זה עתה התחוללה תאונת דרכים נוראית על הכביש המוליך אל היישוב, ושישה מצעירי המקום מצאו בה את מותם. למעשה, שבעה ולא שישה, אלא שהגבר הנוסף הוא זה שנהג במכונית הפוגעת, ומכאן שהוא מופקע מיידית מהזיכרון הקולקטיבי.

דווקא ברגעי משבר שכאלה, שבהם נזקק העדר לרועה, נשברת בריאותו של הכומר המקומי, היוצא בהול לשיקום רפואי, ואת מקומו יורש באופן טבעי דניאל עוטה הצווארון השקרי, שמחליק באופן אלגנטי ממש אל התפקוד היומיומי של רועה הקהילה: מנהל מיסות, מקבל וידויים, נושא דרשות, תפילות אשכבה, ואף מעניק סקרמנט אחרון לגוסס בן המקום.

"איזו מדינה?!". יח"צ"איזו מדינה?!". יח"צ

הבמאי קומסה, שזה לו סרטו השלישי, ובמיוחד מתיאוש פאשביץ', תסריטאי בן 27, שזו לו עבודת ביכורים פילמאית, משכילים להוליך את העלילה הראשית הכאילו צפויה באמצעות טוויית עלילת משנה, מלודרמה שבמהלכה מתעמתים אנשי הכפר האבלים עם השכנה המוכרת להם היטב - אלמנתו של הדורס יימח שמו. שם הסרט, “קורפוס כריסטי", הוא שמו של חג הלחם והיין הקדושים - אותו רקיק ואותה טיפת יין שבסיום המיסה ניתנים למאמינים, ומייצגים את הגוף והדם של הצלוב.

“גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע/ כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני". מזמור כ"ג בספר תהילים הוא בבחינת המלווה הרשמי של דניאל לאורך הסרט כולו: הוא ממלמל אותו, שר אותו, קורא אותו בהתרגשות, ובעיקר חושף את יכולות המשחק של בארטוש ביילניה הצעיר, שבחודשיים האחרונים שחלפו מאז בכורתו העולמית של “קורפוס כריסטי", כבר הספיק לגרוף מספר פרסי הוקרה, שהכמות שלהם רק תוסיף ותגדל ככל שתתקרב עונת חלוקת הפרסים לסיכום שנת הקולנוע הנוכחית.

***

ולא רק בעבודת הקודש התרכזו בשבוע שעבר בסלוניקי, אלא גם בחילול הקודש, רחמנא ליצלן. והנה תקציר הסצינה הפותחת את “איזו מדינה?!", סרט מתוצרת קרואטיה. מודריץ', רקיטיץ', מנדיוקיץ' ופרשיץ' - כל שחקני הקישור הקדמי וההתקפה של נבחרת קרואטיה, שהופיעה אשתקד בגמר המונדיאל - מתגנבים בשעת ליל אל בית הקברות המרכזי של זגרב, נוברים בקבר מפואר ושולים מתוכו את ארונו של פרניו טוג'מן, נשיאה הראשון של הרפובליקה, שהלך לעולמו לפני 20 שנה. נכון, טוג'מן נתפס במערב כפושע מלחמה, אבל עבור הקרואטים הוא בבחינת דמות לאומית, שבלעדיה אין תקומה למדינה זו. והנה, חילול קודש שכזה.

מובן שלא הכוכבים המהוללים הם אלה שמבצעים את המעשה המביש, כי אם ארבעה זקנים המחופשים לגיבורי האומה. מדובר בארבעה אבות שכולים, שבניהם נפלו בקרבות מלחמת סרביה־קרואטיה, אך גופותיהם מעולם לא אותרו ולא הובאו לקבורה. מכאן ששוד גופת הנשיא לא בא אלא לבטא זעם אינסופי על מחדלי ממשלת קרואטיה הנוכחית, שאינה טורחת די, לדעת יוצרי הסאטירה החברתית הזו, לדאוג להבאת הבנים לקבורה הגונה. תארו לעצמכם סרט ישראלי דומה, ועוד בטון סאטירי, על אודות היחסים בין נתניהו לבני משפחות גולדין ושאול.