שלושה נהרות, שמעליהם נמתחים 21 גשרים, מגדירים גיאוגרפית את מנהטן כאי. חסמתם את כל הגשרים (ולא לשכוח גם את ארבע מנהרות הקשר), ניתקתם את מנהטן, לב העולם, מן העולם. וזה מה שעושה משטרת ניו יורק בלילה ארור אחד, שבו נקטלים שמונה שוטרים מכדורי אקדחיהם של שני פושעים מיומנים, המגיחים מתוך צללי עולם הסמים.

על רצח שוטרים יש רק תגובה אחת מוכרת - חיסול הרשעים. זאת בדיוק המטרה של העוצר הלא שגרתי, שמוטל על מנהטן באותו לילה קשה. הגשרים מנותקים, המנהרות נחסמות, ואין ספור ניידות עמוסות בשוטרים תאבי נקם גודשות את רחובות הכרך החשוכים על מנת לאתר את שתי הנבלות הרצחניות.

בראש מבצע ציד האדם הזה מוצב צ'דוויק בוסמן, שמוכר כבר מלהיטי אקשן כמו “הפנתר השחור", “קפטן אמריקה" או סדרת “הנוקמים". דמות הבלש הלוחמני שבוסמן נדרש לגלם בסרט הזה ניזונה בין היתר מטראומה משפחתית קשה. כשהיה בלש זה בן 13 בלבד, נרצח אביו, גם הוא שוטר ניו יורקי, על ידי זדים. מאז עברו כבר 19 שנים ארוכות, והבן המיותם מקפיד לגבות את חוב הדמים ההוא על ידי חיסול שיטתי של הפושעים הניצבים בדרכו.

במצוות הימים האלה מצטרפת אישה־שוטרת אל ניהול המצוד. זוהי סיינה מילר, שמוכרת לצופים מסרטים כמו “צלף אמריקאי" או “משחק באש". היא ובוסמן סוגרים אט־אט על הרוצחים, ובתוך כך בוקע מתוך עלילתו הצפויה של הסרט גם הקונפליקט האמיתי המוצפן בו. מסתבר כי לא כל השוטרים בסיפור הזה עומדים בצד של הבחורים הטובים. חלקם, וזה חלק מאוד לא מבוטל, משתייכים בכלל לחבר'ה הרעים של סיפור המרדף במנהטן.

מדובר אם כך בשני מעגלים של מצוד. המעגל החיצוני, הגלוי והאלים (וגם הרועש מאוד, בשל חילופי יריות בלתי פוסקים), מתמקד במרדף של השוטרים בעקבות הרוצחים בעלי החותם הברור מאליו. המעגל הפנימי, הסובטילי במקצת, מתחקה אחר אותם שוטרים בני עוולה, שחברו אל סוחרי הסמים רבי ההשפעה, ומשחקים משחק כפול באש.

ארבעה וחצי עשורים חלפו מאז שסידני לומט ביים את “סרפיקו" המוצלח, עם אל פצ'ינו האנרגטי בתפקיד הראשי. הסרט ההוא התבסס על פועלו של בלש ניו יורקי ושמו פרנק סרפיקו, שהשכיל לעלות על מעשיהם הפליליים של כמה מעמיתיו במשטרת הכרך, שסטו מדרך הישר. הדים ברורים לסיפור ההוא, שהתבסס על מקרה אמיתי, ניכרים גם לאורכה של עלילת “21 גשרים". אלא שפה, בניגוד גמור לסרטו המהולל של לומט, הם מוצגים ברשלנות בלתי משכנעת.

למעשה, הכל צפוי ב"21 גשרים", ומי שכבר ראה בחייו סרט אקשן אחד או שניים, יעלה די מהר על פתרון החידה. כך שלא התעלומה היא החלק המושך בסרט. ומה בכל זאת מצדיק צפייה ב"21 גשרים"? בעיקר הקצב. כלומר, האקשן שעוקב אקשן, המוליד עוד ועוד אקשן. התנועתיות הבלתי ניתנת לריסון של הדמויות השונות הנעות על הבד ב"21 גשרים" מזכירה משחק מחשב של שוטרים וגנבים, והדברים נכתבים כאן דווקא לצד החיוב. מובן שהמדיום הטלוויזיוני, ובוודאי מגוון משחקי הווידיאו, מציעים המון דברים דומים, ובלתי מתוחכמים באותה המידה. אבל הצרכנים במקרים האלה נאלצים להסתפק בממדים הצנועים של המסך הקטן, בין שהוא מחשב ובין שהוא טלוויזיית 84 אינץ'. כאן, ב"21 גשרים", עומד לרשותם מסך קולנוע רחב מידות, היודע להעצים את הפעולה, המרדף, היריות והמכות.

בריאן קירק, במאי יליד אירלנד, שמתהדר בקריירה טלוויזיונית ארוכה (הכוללת בין היתר גם בימוי שלושה פרקים של “משחקי הכס"), מעתיק אל האקרן הרחב את המיומנויות המקצועיות שצבר בשני העשורים האחרונים, ובזה כוחו של הסרט. לכאורה, אפשר גם להתייחס ל"21 גשרים" כאל מדריך מתומצת להבנת הגיאוגרפיה של מנהטן, המצוי כאן תחת מצור הדוק. אבל לא. שהרי הסרט צולם בכלל בפילדלפיה.