נאיבי, סנטימנטלי על סף הקיטש, פשטני. אבל גם אוהב אדם, ובעיקר מחמם לב. סיפור שראשיתו במהתלה וסופו בדמעות של כאב, אך בעיקר של גיל. ארבעה גברים צעירים ומה זה מתוחכמים, מתגלגלים לסוף שבוע של רווקים - אחד מהם עומד להינשא - בלונדון הקדחתנית אל כפר דייגים בקצה העולם. עירוניותם המופגנת נוחלת תבוסה, כשהם מנסים להרים ראש אל מול איתני הטבע, או במקרה שלהם גלי הים המחשבים להטביעם. לולא נחישותם של הכפריים, שבכלל מעדיפים שלא לראותם אותם בסביבה, היו הארבעה, כולם משויכים לתעשיית הפופ והדאנס, מצטרפים לסטטיסטיקה הלא נעימה של קורבנות הים.

כתגובה אורבנית גאה לתבוסתם על הים, מדרבנים שלושה מהם את הקולגה הרביעי שלהם, הטמבל למראה, להחתים את מקהלת הדייגים המקומית על חוזה ייצוג והקלטות, והלה בולע את הפיתיון הברור שכולו עבודה בעיניים, ומצליח איכשהו לשכנע את מנהיג המקהלה הזעפני לצלול לתוך הרפתקה מוזיקלית, שאמורה לעקור את עשרת הדייגים המרכיבים מקהלה זו מהכפר השאנן שלהם אל לונדון ואל אותם איומים אורבניים שהעיר הגדולה מציבה מול בני העם התמימים ונטולי התחכום.

וזאת יש לדעת: כפר הדייגים שוכן בקורנוול, המחוז הכי מרוחק של אנגליה, שמצוי בשפיץ הדרום־מערבי של האי הבריטי. מדובר בצאצאים של עם קלטי שהתנחל משני צדיה של תעלת למנש, ושגם תושבי ברטניי שבצד האחר, הצרפתי, של התעלה משתייכים אליו אתנית. עם אוכלוסייה של כחצי מיליון איש, ועם מורשת ותרבות לאומית משלהם, מתהדרים אנשי קורנוול גם בשפה ייחודית, קורניש, שמעטים מהם מסוגלים להתבטא בה, אך היא שלהם ולא של יתר אזרחיה של בריטניה. סוג של דגם מוקטן, ומעט מהופך על ראשו, של דילמת הברקזיט הטורדת בעת האחרונה את שלוותם של הבריטים באשר הם.

על קו המתח המעין לאומני - קורנים לעומת אנגלים - מתפתחת מעין עלילת משנה לסרט הזה. שהרי בסתר לבם, ולמעשה גם באופן גלוי, אין הכפריים של קורנוול עולזים לנוכח נופשי סוף שבוע המתגלגלים אל חופי הים שלהם, רק על מנת לצוד כמה גרמים של אותנטיות. כך גם מגיבים חלק מחברי המקהלה לנוכח אתגר התהילה שמציע להם הסוכן המוזיקלי שכה מתלהב משירי מלחים, שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם שרים להנאתם כבר מאות בשנים.

ובלי תיבול רומנטי הרי אי אפשר, שהרי “ידיד הדייגים" הופק בהקשר ברור של לעשות־טוב־לצופים. ובכן, דני (דניאל מייס), זה שמו של הבחור הלונדוני המתלהב התורן מחיי הכפר, מתאהב לו באלווין (טאפנס מידלטון), בתו של מנהיג המקהלה, אם חד־הורית שמנהלת את בית ההארחה הכפרי, ובה בעת מגדלת לבד את בתה הקטנה. סיפור החיזור הרומנטי משתלב בסיפור השכנוע העסקי של חברי המקהלה, שמתוקף הצטרפותם אל תעשיית הפופ, ואל ערכי החברה העכשווית, נדרשים להגמיש במקצת את הכללים הנוקשים של הפולקלור המקומי, שאותו הם משמרים.

המשל הנאיבי הזה, המציב זו מול זו את המורשת העממית ותרבות הצריכה, מוכר בקולנוע האירופי, במיוחד הצרפתי והבריטי, מאז שנות ה־30 כשמרסל פניול, המחזאי־קולנוען מהפרובנס, החל לעמת בין האמת הכפרית לבין חזות השווא העירונית. זכורה היטב ההצלחה הבינלאומית שנחלה הקומדיה “גיבור מקומי" (1983) של ביל פורסיית הסקוטי, על אודות איש חברת נפט אמריקאית הנשלח לכפר צפוני סחוף רוחות על מנת לקנות את כולו, ולהפוך אותו מגן עדן תמים לסיוט מודרני־תעשייתי. מה שלא קורה בסרט בפועל, בשל התאהבותו של השליח בתרבות הלוקאלית של אותו כפר סקוטי רב חן.

כריס פוגין, שזה לו סרטו העלילתי השני כבמאי, מבסס בקווים כלליים את “ידיד הדייגים" שלו על סיפור שהתחולל באנגליה לפני כעשור. מקהלת א־קאפלה של דייגים הצליחה להשחיל שיר מסורתי אל צמרת מצעדי הפזמונים, ולהתחכך לשעה קלה עם תהילתם של ליידי גאגא או ג'סטין ביבר. ספק סיפור אגדה, ספק תעלול יחצני, שבא לרענן את ההתייחסות של הציניקנים בני המאה ה־21 אל ערכי אחווה הדדית, שדומה כי פסו מן העולם בעידן של כלכלת השוק.

“ידיד הדייגים", כמו תפריט של מרק אמא, מסתייע במרכיבי דרמה מוכרים. השף, במקרה הזה, אינו מרבה להוסיף לתבשיל מלח או פלפל, או כל תבלין ייחודי אחר. כמו סומך על עקבות המורשת התרבותית שהוטבעו בזיכרון הקולקטיבי. שהרי מי לא ייכנע ולא ייתן קולו בשיר, לנוכח ביצוע אנרגטי של מזמור המלחים והזונות, “מה נעשה במלח שתוי" (“WHAT SHALL WE DO WITH A DRUNKEN SAILOR") המושמע בפאבים כבר מאות שנים ומושמע, כמובן, גם בסרט הזה.