חודשיים לאחר שיחה זו תחשוף המרואיינת במהלך פסטיבל ברלין, בבכורה עולמית, את “וארדה על אנייס", שעליו נסבה סקירה קצרה זו, ושישה שבועות לאחר מכן תלך לעולמה, והיא בת תשעים פלוס. זוהי אנייס וארדה, שבמשך עשרות שנים חלוציות נשאה על כתפיה את אותו מבע אומנותי צנוע שכונה פעם “הקולנוע הנשי". וארדה נחשבת כיום לבמאית הסרטים הגדולה מכולן. רק לפני עשרה ימים פורסמו תוצאותיו של משאל מבקרים שערך בי־בי־סי הבריטי בקרב 368 איש. אלה שיבצו שישה מסרטי וארדה בין מאה סרטי הנשים החשובים ביותר. יותר מכל קולנוענית אחרת בעולם. “קליאו מחמש עד שבע", שאותו עשתה ב־1962, נבחר לסרט מספר שתיים בטיבו שאישה ביימה אי־פעם.
וכעת מגיע תורו של “וארדה על אנייס"; מין כיתת אומן מצולמת, שהאומנית ערכה בפריז כשנה לפני מותה. כ־60 סרטים היא הספיקה לביים מאז אמצע שנות ה־50 ועד לשנת מותה. תריסר מהם עלילתיים, והיתר קצרים, תיעודיים ועבודות וידיאו ארט. על תהליך העבודה שחוותה כשיצרה רבים מהם היא מרחיבה בהרצאה מצולמת ושנונה זו. קודם כל היא מתייחסת לסרטים העלילתיים שלה, ביניהם “האושר", “האחת שרה, האחרת לא", “עוברת אורח", “ז'אקו מנאנט", ובתוך כך מגוללת בתמציתיות את פרשת חייה לצדו של הקולנוען־פייטן ז'אק דמי.
לבד מהתעכבות על כל סרטיה העלילתיים (רק על הסרט “היצורים" בכיכוב קתרין דנב ומישל פיקולי, שעשתה ב־1966, היא מדלגת), היא מרבה לפרט ולפרק את העקרונות האומנותיים שהדריכו אותה במהלך יצירתם של סרטי התעודה שלה. וארדה, וזאת יש להדגיש, מעולם לא שמה חיץ בין הבדיון לתיעוד, ובמכלול סרטיה היא שילבה בין שני האלמנטים. השחילה קטעים דוקומנטריים לתוך הסרטים המתוסרטים מראש שלה, ולעתים כאילו ביצעה איזה חטא פילמאי אסור, כשביימה את הופעותיהם האקראיות של מצולמי הדוקומנטר שלה. מי שראה לפני כשנתיים את “אנשים ומקומות", שזכה להצלחה מפתיעה בישראל, חש בוודאי בשילוב המפרה בין שתי הגישות העיקריות בבימוי סרטים.
ב"אנשים ומקומות", שביימה ביחד עם צלם הווידיאו ג'יי.אר, היא יוצאת למסע ברחבי צרפת, על מנת לגלות מחדש את העבר הפרטי שלה. ב"וארדה על אנייס" היא מוותרת על המסע הפיזי לטובת כיתות רגליים מטפורי, ועושה למען אותה המטרה בדיוק.
בכיתת אומן כמו בכיתת אומן. מי שלא שולט בכל נפתולי הקריירה האומנותית הארוכה של וארדה, יקבל ממנה במרוצת סרט זה את מרב האינפורמציה הדרושה כדי לגשת להתבוננות מבוקרת בסרטים עצמם. נכון הוא שלעתים מתגנבת לצפייה בהרצאה חיננית זו תחושה שווארדה מזמינה את הצופים לעקוב אחר פלא הבריאה ושמו וארדה. אבל הרגשה זו כבר מוכרת היטב מסרטיהם של כל מי שניהלו דרך הקולנוע את יומן החיים המצולם שלהם.
פרק ארוך, עלום למדי עבור צרכני התרבות בישראל, הוא שיתוף הפעולה שלה עם פונדסיון קארטייה - אותה קרן לעידוד אומנות עכשווית המפעילה מוזיאון יפהפה ברובע ה־14 בפריז. וארדה מספרת בסרט הנוכחי כי לאחר הכישלון הקופתי הצורב של “מאה ואחת שנותיו של סימון סינמה" (1995), סרטה העלילתי האחרון (שבו התגייסה למענה נבחרת כוכבים בהובלת מרצ'לו מסטרויאני, אלן דילון, אנוק איימה ופאני ארדן), היא כמו התקפלה חזרה אל מעונה הקט, כדי להתמסר לטווייתן של עבודות וידיאו ארט מלאות חן וגדושות נוסטלגיה. דוגמאות רבות מעבודות אלה מפזרת וארדה לאורך מחציתו השנייה של “וארדה על אנייס", ויש בהן כדי להאיר פן פחות מוכר באישיותה הנלבבת.
התרעות פיקוד העורף