שחקנים רבים, וביניהם אלברט פיני, פיטר יוסטינוב, איאן הולם, קנת ברנה, ג'ון מלקוביץ' ואורסון וולס, גילמו במדיומים השונים - קולנוע, טלוויזיה ורדיו - את דמותו האקסצנטרית של הרקול פוארו. כעת מצטרף חבר חדש למועדון הזה: דניאל קרייג, המוכר דווקא כג'יימס בונד.

פוארו, בלש בלגי בעל ראש ביצה ושפם מחודד קצוות, הוא תוצר נודע של תעשיית ספרי המתח של אגתה כריסטי, שהניבה המון עיבודים חזותיים דוגמת “רצח באוריינט אקספרס", “פגישה עם המוות" וגם “מוות על הנילוס", שלא כולם עמדו על רמה נאותה. משום ש"רצח כתוב היטב", שהגיע לפני שבוע אל בתי הקולנוע בארץ, לא נכתב על ידי כריסטי המנוחה, כי אם בידי התסריטאי־במאי ריאן ג'ונסון, ברור כי הדמות שאותה מגלם קרייג אינה עונה לשם המפורש/מקודש הרקול פוארו, אלא קרויה סתם בנואה בלאן. אבל זהו ההבדל היחיד בינה לבין המקור המהולל. בכל היתר, כך נדמה, ג'ונסון הפעיל את פונקציית העתק־הדבק במקלדת שלו, ושינע את פוארו מאותן טירות אנגליות צופנות סוד שבהן פעל, אל אחוזה בבוסטון, שכמו מחקה את המפורט בכתבי כריסטי.

ג'ונסון, ובעקבותיו גם קרייג, מתעקשים ליצור על הבד חיקוי מכוון לעולמה הברור והמובהק של כריסטי, ומה לעשות שזה לא מצליח להם. פוארו, וכל עשרות מיליוני הקוראים של כריסטי יודעים זאת היטב, הוא בלש כורסא, ולא בלש נעליים דוגמת סם ספייד או פיליפ מארלו, גיבוריהם האלמותיים של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר. אלה, אורבניים וספוגי עשן, בולשים ממש, ברגליהם ותוך סיכון פיזי, אחר פושעים ורוצחים. פוארו, כנגזר מהגדרת הכורסא שלו, מעדיף אווירה כפרית רוגעת על מנת לפתור את תעלומות הפשע שעל פיצוחן הוא מופקד.

כמו לעמיתיו, בלשי הכורסא הנודעים שרלוק הולמס ונירו וולף, גם לפוארו שורה של גינונים תיאטרליים, ביזאריים, שההיכרות עמם היא בבחינת טקסי חובה עבור מי שצורך דמויות אלה בכתובים או על הבד. החקיין ג'ונסון והשחקן קרייג, שבוראים כאן את הפייק הקרוי בלאן, מודעים לכך. אם כי לא תמיד הם שמים לב למשהו עקרוני שמבדיל את בלשי הנעליים מבלשי הכורסא.

בלי סטייל

ההבדל נעוץ במדיה האומנותית. אין כמו הקולנוע כדי להפיח חיים בספרים שהולידו את בלשי הנעליים; אין כמו התיאטרון, ובמידה רבה גם הטלוויזיה, כדי להתאים לג'סטות של בלשי הכורסא. שהרי אלה פועלים בחללים מוגדרים היטב, סגורים בדרך כלל - טירות, בתי מלון, אתרי נופש, ספינות עינוגים - תוך הסתייעות בשליטה שנונה בשפה האנגלית. ההפך מעמיתיהם המחוספסים ומשפשפי הסוליות. ובשביל להצליח בתת־סוגה זו, רצוי שהבמאי יהיה דווקא בעל רקע תיאטרלי. ג'ונסון, מה לעשות, קנה את פרסומו בסרטים כמו “בריק", “לופר" או “הג'דיי האחרון", שמטבע הגדרתם בורחים מכל הקשר תיאטרלי.

באחוזה מוזרה במקצת, בסמוך לבוסטון, מתגלה גופתו של סופר פופולרי, שהתפרסם בספרי המתח שחיבר. הוא אולי התאבד, אולי נרצח. שוטרי המקום החוקרים את הפרשייה, מסתייעים לצורך זה בנטע זר, הלא הוא הבלש בנואה בלאן, המצרף את תאי החשיבה שלו אל עבודת הרגליים שלהם. תשעה חשודים על השיפוד. חמישה מבוגרים, שני צעירים - כולם בני משפחת המנוח - וכן משרתת הבית ואחות רחמנייה, שטיפלה במת, שנפח נשמתו מיד עם סיום חגיגת יום הולדתו ה־85. בעצם, יש אפילו חשודה עשירית, בת מאה ומשהו, שהיא אמו של אותו מנוח, שאיש אינו יודע מהו גילה האמיתי.

תנאי ראשון, משחק מסוגנן. תנאי נוסף, שורות דיאלוג שנונות. תנאי שלישי, אתר סגור וגדוש הפתעות חזותיות. בלי כל אלה אין סיפור מתח מהסוג ש"רצח כתוב היטב" שואף לחקות, מסוגל בכלל לגרד את ההצלחה. לנוכח המצאי שהבמאי ג'ונסון מצעיד על הבד - השחקנים מייקל שאנון, ג'יימי לי קרטיס, כריס אוונס, דון ג'ונסון ונוספים - קשה להתלהב מהתוצאות. וכאמור, ההחטאה הכי כואבת הינה בהופעתו של קרייג. במקום להדגיש משחק מוחצן אך מסוגנן, הוא מגזים בשליפת גינונים מסורבלים ומפוטפטים, המבוצעים על ידיו באופן מעט גמלוני. ובלי סטייל, אין בכלל הצדקה לסרט שכזה.