כשהוא מסתובב ברחוב דיזנגוף או בשדרות בן גוריון בתל אביב, רק מעטים מזהים אותו. מי שצפה בדוקאביב בסרט "פורץ גבולות" (שישודר בראשון הקרוב, 15.12, גם בהוט 8), או מי שחי תקופה באוסטרליה, בוודאי שמע את שמו. אבל עבור האוסטרלים, פרנק לאוי הוא חצי אלוהים. אימפריית הקניונים שלו, ווסטפילד, אותה הקים בשתי ידיים (לאוי מכר אותה לפני כמה שנים), הפכה אותו למיליארדר ואחד מאנשי העסקים המצליחים בעולם. 
כשאני יושבת מולו בלובי של בניין הדירות השייך לו, ברחוב הירקון בואכה מלון הילטון, אותו נהג לפקוד תדיר בביקוריו בישראל (עד שזיהה את ההזדמנות העסקית ורכש את הבניין עבור משפחתו), כמעט אין זכר לאותו איש עסקים קשוח וממולח. לאוי, כבר בן 89, מקבל אותי בחמימות יתרה. בכל זאת, אני גרה לא הרחק משם, והנה סוף סוף אני פוגשת את השכנים. כשאני אומרת לו את זה הוא צוחק, ואני תוהה איך האיש שאמרו עליו לא פעם שהוא בלתי מתפשר, קר רוח ונטול עכבות, הוא האיש הרגיש, הפתוח והחביב שיושב מולי ומספר לי על שירלי, אשתו זה 65 שנה, שחולה כבר כמה שנים באלצהיימר ובה הוא מטפל במסירות; על המשחק של מנצ'סטר יונייטד שבו צפה ערב לפני; ועל נכדתו שהגיעה ארצה מלוס אנג'לס כדי להתגייס. 

"בניתי את הבית הזה כדי שלכל המשפחה יהיה מקום לגור בו", הוא אומר, ולו כדי להבהיר שהוא לא זקוק לחמש קומות לעצמו. שלושת ילדיו מפוזרים ברחבי העולם, אבל לאוי אומר כי "הבניין הזה הוא הלב של המשפחה. חשוב לי שכולם יהיו ביחד, ובסוף כולם מגיעים לכאן". המשפחה והחברים, הוא אומר, הם הדבר החשוב בחייו. "יש לי חברים טובים שהולכים איתי כבר 50־60 שנה", הוא אומר. "יש לי הרבה חברים בישראל, ואני חושב שלפעמים קשר חזק בין חברים אפילו עוצמתי יותר מקשר בין בני משפחה. זה חשוב מאוד".
מתבקש לשאול אם יש חברים אמיתיים כשמגיעים כל כך רחוק.
"החברים האמיתיים היו חברים שלי עוד כשלא היה לי כלום". 
לפני הפגישה שוחחתי עם הסופרת האוסטרלית ג'יל מרגו, שכתבה ביוגרפיה על אודותיו, "פורץ גבולות", ולפני כן פרסמה ספר נוסף בשם A second life, שחשף לראשונה פן אחר של לאוי לקהל האוסטרלי. "אנשים קראו את הספר בצימאון מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שמשהו מהסיפור האישי שלו נחשף", אמרה לי מרגו. "הוא אף פעם לא חשף רגשות, והייתה סקרנות גדולה מאוד באוסטרליה לגבי מכונת ההצלחה הזאת". 
כששאלתי אותה עד כמה פתוח הוא היה איתה במשך תהליך הכתיבה, שנמשך שנים, היא עונה: "מה שאני לא יודעת אני לא יודעת. ובכל זאת, הרגשתי שהוא אף פעם לא מאבד שליטה, גם לא בשיחה, ויכול להיות שזה המחיר של ההצלחה הכל כך גדולה - להיות דרוך כל הזמן".
כשסיפרתי לו את זה, צחק. "באמת מה שאני לא מספר לך, לא קיים. אז מה זה משנה?", אמר בחיוך. 

מרגו. צילום: יח"צ

זה המחיר שאתה משלם על ההצלחה הגדולה?
"אני לא יודע אם זה המחיר. אני יכול לומר לך שעל הצלחה גדולה תמיד משלמים מחיר. אבל כל חיי, מה שרציתי להיות זה אדם מצליח. לא רדפתי אף פעם אחרי כסף, רדפתי אחרי הצלחה. ידעתי שאם אחתור להצלחה הכסף יגיע איתה. אם הייתי מכוון רק לכסף לא הייתי מצליח, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי".
 "הקזתי דם"
לפני כשנתיים עשה לאוי עלייה לפי הספר, כזו שכוללת משרד פנים, תעודת זהות, דרכון ישראלי, כרטיס קופת חולים וביטוח לאומי כאחד האדם. היה חשוב לו להפוך לאזרח ישראלי, לסגור מעגל עם המדינה שקיבלה אותו בזרועות פתוחות כשהגיע לחופיה בספינת מעפילים אחרי השואה, כשהיה בן 15. 
הוא נולד בשם פנחס לוי בסלובקיה בשנת 1930, וכשהיה בן 12 עברה המשפחה לבודפשט. כשהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים, יצא אביו יום אחד מהבית כדי לחפש למשפחתו אפשרויות מילוט, ומעולם לא חזר. 40 שנה נשאו בני משפחתו את הטראומה והצלקת עד שגילו מה עלה בגורלו: אביו נתפס על ידי הנאצים ונורה למוות כשסירב לזרוק את השק עם הסידור והטלית. עד היום, כשהוא מדבר על אביו, דמעות עולות בעיניו. "אחרי שגילינו מה קרה לו, הייתה מבחינתי סגירת מעגל שאיתה הגיעה גם הקלה נפשית", אומר לאוי. "אבל הכאב הזה ליווה אותי כל חיי. אני מניח שגם אמי, שנפטרה בגיל 65, מתה משיברון לב. הכאב על אבא זה לא משהו שעובר, גם לא בגילי". 
לפני כעשור הוא מימן שחזור קרון ששימש הובלת יהודים לאושוויץ־בירקנאו, והקדיש אותו לזכר אביו. הוא מראה לי בגאווה תמונה של קנצרלית גרמניה, אנגלה מרקל, מצולמת מול הקרון בביקורה במחנה ההשמדה. 
לא רק בגלל הטרגדיה של אביו היהדות הייתה תמיד קרובה ללבו של לאוי. כילד הוא למד תלמוד, ואמו הייתה מסורתית אדוקה ששמרה על יהדותה לאורך השנים. שנתיים לפני קום המדינה הוא הגיע ארצה, נשלח על ידי עליית הנוער למושב שדה יעקב ומצא את עצמו בצבא, לוחם בגולני במלחמת השחרור. אחרי שהשתחרר הגיע לחיפה, עבד כפועל בניין וקיבל עבודה בדואר. "אני לא יכול לתאר לך את תחושת החופש שהרגשתי בישראל", הוא אומר. "אומנם הייתי בצבא והמדינה נלחמה על חייה, אבל בשנים שחייתי פה הרגשתי, בפעם הראשונה בחיי, תחושת שייכות. כולם היו פה בשביל כולם ובשביל המדינה, ולמרות שלא היה לי כמעט כסף, לא הרגשתי שחסר לי משהו". 
בשנת 1952 הגעגועים למשפחה שהיגרה מבודפשט לאוסטרליה החלו להכאיב. שלושת אחיו, אמו והמשפחה המורחבת שניצלו מזוועות השואה כבר היו מסודרים במדינה המרוחקת, שבאותה תקופה קיבלה מהגרים כמעט בתרועות. "באוסטרליה פתאום הגעתי לשפע, לארץ האפשרויות", הוא מספר. "התאחדתי עם המשפחה והתחלתי לעבוד. פתחתי דוכן של סנדוויצ'ים בסידני ואחר כך פשוט הכל התגלגל". 
בתחילת שנות ה־60 זיהה לאוי את עלייתם של הקניונים בארצות הברית, וכמו בכל סיפור מוצלח היכה בברזל בעודו חם. חברת ווסטפילד שהקים ניהלה בשיאה יותר מ־100 קניונים, לא רק באוסטרליה אלא גם בניו זילנד, בבריטניה ובארצות הברית.
 
לאוי לא אוהב לדבר על הצלחותיו. הוא רק חוזר ואומר כמה פעמים במהלך השיחה שזה לא היה קל בכלל. "זה היה לפרקים קשה מנשוא", הוא אומר. "עבדתי קשה מאוד והקזתי דם כדי להצליח. ההצלחה לא הגיעה בקלות בכלל, שילמתי מחיר מאוד כבד. היו חודשים ארוכים שלא הצלחתי לעצום עין בלילה".
כשאני מתוודה בפניו שכל מי שסיפרתי לו שאני נפגשת איתו פתח את פיו בתדהמה ואמר "וואו, הוא איש ענק", הוא נבוך. "אני לא רואה את עצמי כמו שרואים אותי, אני מניח", הוא אומר. "אני בסך הכל אדם פשוט. גם אני עשיתי הרבה טעויות בחיים, כמו כל אדם אחר".
משהו שאתה מצטער עליו במיוחד?
"טעויות שכולנו עושים עם השנים, בחירות לא נכונות. אני לא צדיק, באמת שלא. כולנו בסך הכל בני אדם". 
איל התקשורת רופרט מרדוק אמר פעם על לאוי: "הסיפור של פרנק לאוי הוא הסיפור של אוסטרליה", וזה גם המשפט שמופיע על כריכת הביוגרפיה שלו. מרגו הדגישה כמה פעמים במהלך שיחתנו שהעובדה שהיה זר, מהגר שהצליח כל כך, הרשימה מאוד את האוסטרלים. 
אחרי השיחה עם ג'יל הבנתי קצת יותר את מניעי העלייה שלך ארצה. כי על אף ההצלחה הגדולה, גם באוסטרליה תמיד היית מהגר.
"נכון. אני מאוד אוהב את אוסטרליה, זו מדינה מאוד ידידותית ליהודים והם קיבלו אותי ואת בני משפחתי בזרועות פתוחות. יש לי עדיין משפחה וחברים שם ואני מבקר אחת לשנה. אבל פה אני בבית, חופשי כמו שהייתי אז, כנער". 
"לא" אינה תשובה
בשנת 2017 קיבל לאוי את התואר סר ממלכת אנגליה. הוא לא מתגעגע לביזנס של מרכזי הקניות, אבל מצהיר כי "עדיין לא סיימתי את תפקידי בעולם הזה. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות". כשאני מנסה להתעניין אם אחד מהם הוא רכישת קבוצת כדורגל ישראלית (לאוי, אוהד כדורגל מושבע, רכש בזמנו את הכוח סידני ודחף את נבחרת אוסטרליה למונדיאל), הוא אומר מיד "לא לא", ומוסיף באלגנטיות: "יש כדורגל כל כך טוב ברמה עולמית, אתמול למשל ראיתי שלושה משחקים ברצף עם הנכד שלי". 

צילום: Dimitrios Kambouris / GettyImages
מהי התכונה הנדרשת ביותר בעולם העסקים?
"אני לא מקבל 'לא' כתשובה. 'לא' מבחינתי זו לא אופציה בכלל. אם לא הצלחתי בדרך אחת, אנסה בדרך אחרת. כמו כן, צריך חזון. צריך לדעת לראות את התמונה המלאה ולעבוד כל הזמן עם אינסטינקטים. לפעמים צריך לקבל החלטות בראש ולא בלב, אבל אף פעם אסור לזנוח את האינסטינקטים". 
על עסקים בישראל הוא לא מדבר. ניסיון לא מוצלח לפני מספר שנים לרכוש קרקע להקמת קניון ליד שדה דב כשל, כמו גם הניסיון לרכישת השליטה בבנק לאומי ב־2007, שהסתבך בעקבות חשד שאהוד אולמרט, אז ראש הממשלה, ניסה להטות את המכרז. התיק נסגר, אבל לאוי, שבמעשיו לא הוטל דופי, החליט שהוא לא מעוניין לעשות עסקים בישראל, מחשש שכוונותיו ייתפסו כרעות דווקא במדינה שהוא כל כך אוהב. 
עסקים אומנם לא, אבל פילנתרופיה כן. "אני מאוד מעורב במצב המדיני כאן, אני בעד קידום מתווה שתי המדינות", אומר לאוי, שתורם למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ופעיל כבר שנים בקידום פתרון שתי המדינות. "אני מתמסר לנושא, זו לא רק התרומה הכספית. זה מאוד חשוב לי. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד מהפלסטינים. אני מאוד מאמין בזה". על המצב הפוליטי הוא לא מדבר, אבל מסכים בהנהון מחויך שהגיע הזמן שיהיה פה מבוגר אחראי, שיתפוס את המושכות ויפסיק לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות. 
יש משהו שאתה חושב שאנחנו הישראלים יכולים להשתפר בו?
"לא רק ישראלים, כולנו כבני אדם צריכים לחשוב כל הזמן איך אנחנו הופכים ליותר טובים ממה שהיינו אתמול ושלשום. זה המוטו שלי. תמיד יש משהו חדש ללמוד, כל אחד מאיתנו צריך להיות סקרן ולהביט קדימה".
במה אתה הכי גאה?
"שאני מענטש".