300 אלף איש, תושבי העיר וכאלה שהגיעו במיוחד, צפו בתהלוכת הלימוזינות שהביאה את כוכבי הסרט להקרנה משדה התעופה, ביום שעליו הכריז מושל ג'ורג'יה כיום חג רשמי במדינה. שנים מאוחר יותר, כשנשיא ארצות הברית ה־39, ג'ימי קרטר - שנולד וגדל בג'ורג'יה - נזכר ביום ההוא, הוא כינה אותו: "האירוע הגדול ביותר שקרה בדרום בימי חיי".
הקרנת הבכורה לא עברה ללא דרמה. האטי מקדניאל, אחת מכוכבות הסרט הבולטות, לא הגיעה לאירוע, מכיוון שעל פי החוק היא ויתר משתתפי הסרט השחורים לא יכלו לשבת בבית הקולנוע לצד כוכבי הסרט הלבנים. כשקלארק גייבל, הכוכב הגברי הראשי בסרט, שמע על כך, הוא איים להחרים את הפרמיירה, אך האגדה מספרת שמקדניאל היא ששכנעה אותו ללכת.
חוקי ההפרדה הגזעית נחקקו בדרום ארצות הברית בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים. הם נקראו "חוקי ג'ים קרואו", על שם דמות פולקלוריסטית, קריקטורית ולעגנית של אדם שחור מרקד, ובמקומות מסוימים בדרום הונהגו עד אמצע שנות ה־60. "חלף עם הרוח" אומנם היה סרט היסטורי שעלילתו נפתחת ב־1861, ערב פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, אך כשהוא נוצר דרום ארצות הברית היה עדיין שרוי עמוק בימי ההפרדה הגזעית. גם כיום, 80 שנה אחרי שהסרט יצא, נושא המתיחות הגזעית בין לבנים לשחורים בארצות הברית עדיין לא חלף עם הרוח.
"חלף עם הרוח" היה מבוסס על ספרה של עיתונאית אלמונית מאטלנטה בשם מרגרט מיטשל, שפורסם ב־1936. רומן ההתבגרות ההיסטורי היה רב־מכר היסטרי על אף שאורכו מעל לאלף עמודים. הוא זיכה את מיטשל, שזה היה ספרה הראשון והיחיד שפרסמה בימי חייה, בפרס פוליצר לספרות.
הרומן של מיטשל מתחיל ערב מלחמת האזרחים האמריקאית. הדרום של ארצות הברית מתואר בו כארץ אידילית ורומנטית, ובעיבוד הקולנועי הוא עתיד להפוך למפואר, עשיר ואלגנטי עוד יותר. אך הימים הללו עתידים היו לעבור לבלי שוב.
מרבית הסיפור מתרחשת בשנים 1861־1865, בזמן המלחמה העקובה מדם בין מדינות הדרום ("הקונפדרציה"), שתמכו בעבדות, לבין מדינות הצפון ("האיחוד"), שהתנגדו לה, וב"תקופת השיקום" (1865־1877), שבאה אחרי ההפסד של הדרום במלחמה וביטול העבדות. הספר עוקב אחר ניסיונות השיקום של סקרלט או'הרה בעקבות הרס ג'ורג'יה במלחמה, במבצע הצבאי שזכה לכינוי "הצעדה אל הים", שהנהיג הגנרל ויליאם שרמן, ממפקדי צבא האיחוד.
על אף שרבים ניסו להניא אותו מזה, המפיק העצמאי היהודי דיוויד או. סלזניק היה נחוש בדעתו להפוך את הרומן של מיטשל לסרט. סלזניק כבר החזיק בניסיון ניכר בעיבוד ספרים לקולנוע. לפני שפתח את חברת ההפקות העצמאית שלו, הפיק עבור MGM אדפטציות ל"אנה קרנינה" של טולסטוי ול"דיוויד קופרפילד" ו"בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס, שלושתם יצאו ב־1935. כשהוא קנה את זכויות ההסרטה של "חלף עם הרוח" ב־50 אלף דולר, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם הרומן של מרגרט מיטשל: להביא את הסיפור לקולנוע תוך נאמנות רבה ככל האפשר למקור הכתוב.
הסרט בוים על ידי ויקטור פלמינג, במאי "הקוסם מארץ עוץ", שעזב את ההפקה ההיא לפני סופה על מנת להחליף את הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח" ג'ורג' קיוקור. הבמאי שליווה את הפרויקט בתקופת טרום־ההפקה הארוכה שלו, פוטר פחות משלושה שבועות אחרי תחילת הצילומים. אחת השמועות העסיסיות יותר סביב פיטוריו טוענת כי קלארק גייבל עבד כזונה ממין זכר בצעירותו והוא פחד שקיוקור, שהיה מלך סצינת הגייז של הוליווד וידע על כך, יחשוף את עברו של גייבל ברבים. פלמינג אומנם סיים את המשימה, ואף זכה עליה באוסקר, אך סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הצילומים ולקח הפסקה של כמה שבועות.
ההפקה של "חלף עם הרוח" התארכה הרבה מעבר למצופה, והתקציב גדל בהתאמה והגיע בסופו של דבר לכ־4 מיליון דולר - סכום אסטרונומי לזמנו. הליהוק לסרט ארך שנתיים, התסריט שוכתב שוב ושוב על ידי שורה ארוכה של תסריטאים, והסטים והתלבושות היו שאפתניים ביותר: תקציב השמלות המפוארות של או'הרה לבדו היה יכול להוציא אמריקאים רבים מהשפל הכלכלי.
הסרט צולם בטכנולוגיית הטכניקולור החדישה ורוויית הצבעים (שבה צולם גם "הקוסם מארץ עוץ" של פלמינג, שיצא כמה חודשים קודם לכן), וההפקה הייתה כאוטית ומשוגעת. התקציב, האמביציות של סלזניק ואורך הסרט הפכו למוגזמים כל כך, עד שההפקה - שסוקרה בהרחבה במגזיני הבידור - כונתה "האיוולת של סלזניק". רבים חשבו באותו זמן שסלזניק הפרפקציוניסט, שבלע אמפטמינים כדי שיוכל לעבוד במשך ימים ברציפות ללא שינה, עומד להתרסק. אך "חלף עם הרוח" במובנים רבים היה נס.
ההייפ סביב הסרט היה עצום עוד לפני תחילת הצילומים, ואמריקה חיוותה את דעתה על הליהוק לדמויות הראשיות, שכולם כבר הכירו אותן כגיבורי ספרה הפופולרי של מיטשל. בהתחלה סלזניק רצה לתפקיד רט באטלר השרמנטי אך המפוקפק את גארי קופר. קופר חשב שהסרט יהיה פלופ וסירב. סלזניק החליט שקלארק גייבל - "המלך של הוליווד" - יהיה רט באטלר. להשיג את גייבל מאולפני MGM, שאיתם היה לו חוזה, לא היה קל. היות שסלזניק היה נשוי לבתו של ראש MGM, לואיס בי. מאייר, הוא הצליח לשאול את גייבל תמורת סכום לא מבוטל ובתמורה לכך ש־MGM יפיצו את הסרט.
הליהוק של סקרלט או'הרה לא היה פשוט יותר. ההפקה יצאה בחיפוש אחר מי שתגלם את גיבורת הסרט וחיפשה שחקנית בין גיל 16 ל־28. אין ספור שחקניות אלמוניות ניגשו לאודישן לתפקיד, וכל כוכבות הוליווד הגדולות, בהווה ובעתיד, התחרו עליו. האגדה מספרת שכשקתרין הפבורן אמרה לסלזניק שהיא סקרלט או'הרה, ענה לה הבמאי: "אני לא יכול לדמיין את רט באטלר רודף אחרייך במשך 12 שנה".
"החיפוש אחר סקרלט" סוקר בעיתונים, ונתן לסרט יחסי ציבור שלא יסולאו בפז. בסופו של דבר ויוויאן לי האנגלייה, שהייתה אז המאהבת של לורנס אוליבייה (איתו הייתה עתידה להתחתן), קיבלה את התפקיד. ההחלטה לתת לשחקנית אנגלייה את תפקיד ה־Southern belle - אשת החברה הצעירה הארכיטיפית של הדרום האמריקאי - לא עברה ללא מחאות. אחרי צאת הסרט כולם היו תמימי דעים שוויוויאן לי גילמה את סקרלט הטמפרמנטית, המניפולטיבית וחמומת המוח בצורה מושלמת.
גם הליהוק של גייבל היה ללא רבב; מן הסתם אף שחקן לא יכול היה להיות שרמנטי יותר בתפקיד זכר האלפא רט באטלר מאשר גייבל. הדבר היחיד שלא ברור בסרט הוא איך סקרלט או'הרה ממשיכה, גם אחרי שכבר התחתנה עם באטלר, לערוג לאשלי וילקס, בגילומו של לזלי הווארד האנגלי, המבוגר מדי, החנון וחסר הכריזמה.
התרעות פיקוד העורף