לפני 80 שנה בדיוק, ב־15 בדצמבר 1939, התקיימה בעיר אטלנטה, בירת ג'ורג'יה, הפרמיירה החגיגית של "חלף עם הרוח". הקרנת הבכורה סימנה את שיאן של החגיגות בעיר, שלהן היה אחראי ראש העיר ויליאם בי. הארטספילד. אטלנטה התמלאה בדגלי הקונפדרציה וצהלה במשך שלושה ימים, בקבלות פנים ובנשף מסיכות.

300 אלף איש, תושבי העיר וכאלה שהגיעו במיוחד, צפו בתהלוכת הלימוזינות שהביאה את כוכבי הסרט להקרנה משדה התעופה, ביום שעליו הכריז מושל ג'ורג'יה כיום חג רשמי במדינה. שנים מאוחר יותר, כשנשיא ארצות הברית ה־39, ג'ימי קרטר - שנולד וגדל בג'ורג'יה - נזכר ביום ההוא, הוא כינה אותו: "האירוע הגדול ביותר שקרה בדרום בימי חיי".

הקרנת הבכורה לא עברה ללא דרמה. האטי מקדניאל, אחת מכוכבות הסרט הבולטות, לא הגיעה לאירוע, מכיוון שעל פי החוק היא ויתר משתתפי הסרט השחורים לא יכלו לשבת בבית הקולנוע לצד כוכבי הסרט הלבנים. כשקלארק גייבל, הכוכב הגברי הראשי בסרט, שמע על כך, הוא איים להחרים את הפרמיירה, אך האגדה מספרת שמקדניאל היא ששכנעה אותו ללכת.

חוקי ההפרדה הגזעית נחקקו בדרום ארצות הברית בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים. הם נקראו "חוקי ג'ים קרואו", על שם דמות פולקלוריסטית, קריקטורית ולעגנית של אדם שחור מרקד, ובמקומות מסוימים בדרום הונהגו עד אמצע שנות ה־60. "חלף עם הרוח" אומנם היה סרט היסטורי שעלילתו נפתחת ב־1861, ערב פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, אך כשהוא נוצר דרום ארצות הברית היה עדיין שרוי עמוק בימי ההפרדה הגזעית. גם כיום, 80 שנה אחרי שהסרט יצא, נושא המתיחות הגזעית בין לבנים לשחורים בארצות הברית עדיין לא חלף עם הרוח.

האיוולת של סלזניק

האפוס הקולנועי ההיסטורי הענק שהביא לאטלנטה מאז ועד היום לא מעט כבוד ותיירים, עוקב אחר הישרדותה של סקרלט או'הרה, בתו המפונקת של בעל מטעים בימים הטרגיים של מלחמת האזרחים האמריקאית ותקופת השיקום שאחריה. מוצגים בו סיפורי האהבה הפתלתלים שלה עם אשלי וילקס הג'נטלמן (לזלי הווארד) ורט באטלר חסר העקרונות (קלארק גייבל).

"חלף עם הרוח" היה מבוסס על ספרה של עיתונאית אלמונית מאטלנטה בשם מרגרט מיטשל, שפורסם ב־1936. רומן ההתבגרות ההיסטורי היה רב־מכר היסטרי על אף שאורכו מעל לאלף עמודים. הוא זיכה את מיטשל, שזה היה ספרה הראשון והיחיד שפרסמה בימי חייה, בפרס פוליצר לספרות.

הרומן של מיטשל מתחיל ערב מלחמת האזרחים האמריקאית. הדרום של ארצות הברית מתואר בו כארץ אידילית ורומנטית, ובעיבוד הקולנועי הוא עתיד להפוך למפואר, עשיר ואלגנטי עוד יותר. אך הימים הללו עתידים היו לעבור לבלי שוב.

מרבית הסיפור מתרחשת בשנים 1861־1865, בזמן המלחמה העקובה מדם בין מדינות הדרום ("הקונפדרציה"), שתמכו בעבדות, לבין מדינות הצפון ("האיחוד"), שהתנגדו לה, וב"תקופת השיקום" (1865־1877), שבאה אחרי ההפסד של הדרום במלחמה וביטול העבדות. הספר עוקב אחר ניסיונות השיקום של סקרלט או'הרה בעקבות הרס ג'ורג'יה במלחמה, במבצע הצבאי שזכה לכינוי "הצעדה אל הים", שהנהיג הגנרל ויליאם שרמן, ממפקדי צבא האיחוד.

סצנה המתארת את מלחמת האזרחים ב"חלף עם הרוח" צילום: IMDBסצנה המתארת את מלחמת האזרחים ב"חלף עם הרוח" צילום: IMDB

על אף שרבים ניסו להניא אותו מזה, המפיק העצמאי היהודי דיוויד או. סלזניק היה נחוש בדעתו להפוך את הרומן של מיטשל לסרט. סלזניק כבר החזיק בניסיון ניכר בעיבוד ספרים לקולנוע. לפני שפתח את חברת ההפקות העצמאית שלו, הפיק עבור MGM אדפטציות ל"אנה קרנינה" של טולסטוי ול"דיוויד קופרפילד" ו"בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס, שלושתם יצאו ב־1935. כשהוא קנה את זכויות ההסרטה של "חלף עם הרוח" ב־50 אלף דולר, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם הרומן של מרגרט מיטשל: להביא את הסיפור לקולנוע תוך נאמנות רבה ככל האפשר למקור הכתוב.

הסרט בוים על ידי ויקטור פלמינג, במאי "הקוסם מארץ עוץ", שעזב את ההפקה ההיא לפני סופה על מנת להחליף את הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח" ג'ורג' קיוקור. הבמאי שליווה את הפרויקט בתקופת טרום־ההפקה הארוכה שלו, פוטר פחות משלושה שבועות אחרי תחילת הצילומים. אחת השמועות העסיסיות יותר סביב פיטוריו טוענת כי קלארק גייבל עבד כזונה ממין זכר בצעירותו והוא פחד שקיוקור, שהיה מלך סצינת הגייז של הוליווד וידע על כך, יחשוף את עברו של גייבל ברבים. פלמינג אומנם סיים את המשימה, ואף זכה עליה באוסקר, אך סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הצילומים ולקח הפסקה של כמה שבועות.

ההפקה של "חלף עם הרוח" התארכה הרבה מעבר למצופה, והתקציב גדל בהתאמה והגיע בסופו של דבר לכ־4 מיליון דולר - סכום אסטרונומי לזמנו. הליהוק לסרט ארך שנתיים, התסריט שוכתב שוב ושוב על ידי שורה ארוכה של תסריטאים, והסטים והתלבושות היו שאפתניים ביותר: תקציב השמלות המפוארות של או'הרה לבדו היה יכול להוציא אמריקאים רבים מהשפל הכלכלי.

הסרט צולם בטכנולוגיית הטכניקולור החדישה ורוויית הצבעים (שבה צולם גם "הקוסם מארץ עוץ" של פלמינג, שיצא כמה חודשים קודם לכן), וההפקה הייתה כאוטית ומשוגעת. התקציב, האמביציות של סלזניק ואורך הסרט הפכו למוגזמים כל כך, עד שההפקה - שסוקרה בהרחבה במגזיני הבידור - כונתה "האיוולת של סלזניק". רבים חשבו באותו זמן שסלזניק הפרפקציוניסט, שבלע אמפטמינים כדי שיוכל לעבוד במשך ימים ברציפות ללא שינה, עומד להתרסק. אך "חלף עם הרוח" במובנים רבים היה נס.

Frankly, my dear

ההייפ סביב הסרט היה עצום עוד לפני תחילת הצילומים, ואמריקה חיוותה את דעתה על הליהוק לדמויות הראשיות, שכולם כבר הכירו אותן כגיבורי ספרה הפופולרי של מיטשל. בהתחלה סלזניק רצה לתפקיד רט באטלר השרמנטי אך המפוקפק את גארי קופר. קופר חשב שהסרט יהיה פלופ וסירב. סלזניק החליט שקלארק גייבל - "המלך של הוליווד" - יהיה רט באטלר. להשיג את גייבל מאולפני MGM, שאיתם היה לו חוזה, לא היה קל. היות שסלזניק היה נשוי לבתו של ראש MGM, לואיס בי. מאייר, הוא הצליח לשאול את גייבל תמורת סכום לא מבוטל ובתמורה לכך ש־MGM יפיצו את הסרט.

הליהוק של סקרלט או'הרה לא היה פשוט יותר. ההפקה יצאה בחיפוש אחר מי שתגלם את גיבורת הסרט וחיפשה שחקנית בין גיל 16 ל־28. אין ספור שחקניות אלמוניות ניגשו לאודישן לתפקיד, וכל כוכבות הוליווד הגדולות, בהווה ובעתיד, התחרו עליו. האגדה מספרת שכשקתרין הפבורן אמרה לסלזניק שהיא סקרלט או'הרה, ענה לה הבמאי: "אני לא יכול לדמיין את רט באטלר רודף אחרייך במשך 12 שנה".

"החיפוש אחר סקרלט" סוקר בעיתונים, ונתן לסרט יחסי ציבור שלא יסולאו בפז. בסופו של דבר ויוויאן לי האנגלייה, שהייתה אז המאהבת של לורנס אוליבייה (איתו הייתה עתידה להתחתן), קיבלה את התפקיד. ההחלטה לתת לשחקנית אנגלייה את תפקיד ה־Southern belle - אשת החברה הצעירה הארכיטיפית של הדרום האמריקאי - לא עברה ללא מחאות. אחרי צאת הסרט כולם היו תמימי דעים שוויוויאן לי גילמה את סקרלט הטמפרמנטית, המניפולטיבית וחמומת המוח בצורה מושלמת.

גם הליהוק של גייבל היה ללא רבב; מן הסתם אף שחקן לא יכול היה להיות שרמנטי יותר בתפקיד זכר האלפא רט באטלר מאשר גייבל. הדבר היחיד שלא ברור בסרט הוא איך סקרלט או'הרה ממשיכה, גם אחרי שכבר התחתנה עם באטלר, לערוג לאשלי וילקס, בגילומו של לזלי הווארד האנגלי, המבוגר מדי, החנון וחסר הכריזמה.





"חלף עם הרוח", על אף כל הבעייתיות שבו, ואף שאורכו 221 דקות, היה להיט היסטרי. מרבית המבקרים אהבו אותו, והקהל נהר לבתי הקולנוע בהמוניו. הוא יצא בתקופה שבה אמריקה הייתה שרויה כבר עשור בתוך השפל הגדול, והוא נתן לקהל תקווה.

גם באירופה, שבה בדיוק פרצה מלחמת העולם השנייה, נתנה דמותה המודרנית, החצופה והלוחמנית של סקרלט או'הרה תקווה ללא מעט אנשים, ובמיוחד נשים. ההצלחה שלו לא פחתה מאז. הוא נחשב עד היום לאחד הסרטים האמריקאיים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע וזוכה תדיר בתואר "הסרט האמריקאי האהוב ביותר" בשלל סקרים.

מערכת היחסים הסוערת והרוגשת בין סקרלט או'הרה לרט באטלר הציתה את דמיונם של דורות של צופים, ומשפט הפרידה האלמותי של רט לסקרלט:

"Frankly, my dear, I don't give a damn" - הוא ככל הנראה הציטוט הקולנועי המפורסם ביותר אי־פעם.



"חלף עם הרוח" היה הסרט הרווחי ביותר עד לאותו זמן - שיא שאותו החזיק במשך 25 שנה, והוא כנראה גם הסרט הרווחי ביותר אי־פעם. אם מחשבים את ההכנסות בהתאמה לאינפלציה, הוא הכניס בין 3.3 ל־3.8 מיליארד דולר - יותר מ"הנוקמים: סוף המשחק", שמחזיק בשיא הרשמי כרגע עם הכנסות של 2.798 מיליארד דולר.

"חלף עם הרוח" גם שבר את שיא המועמדויות לאוסקר עד לאותה תקופה (13), מתוכן הוא זכה בעשרה פרסים (שמונה בתחרות ועוד שני אוסקרים של כבוד), כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר, קטגוריה שעליה התחרו שתי שחקניות מהסרט. אוליביה דה הבילנד (שהיא היום בת 103 והיחידה מבין כוכבי הסרט שעדיין בין החיים) הייתה מועמדת לפרס שחקנית המשנה על תפקידה כמלאני, גיסתה העדינה וטובת הלב של סקרלט, שמתחתנת עם אשלי וילקס, מושא אהבתה הראשון של או'הרה. דה הבילנד נאלצה לחכות עוד כמה שנים עד שתקבל את האוסקר שלה, שכן האטי מקדניאל, השחקנית השנייה מהסרט שהייתה מועמדת, גרפה את הפרס.

74 משרתות

מקדניאל, שגילמה ב"חלף עם הרוח" את מאמי, אחת מהעבדים במטע הכותנה הדמיוני בג'ורג'יה שבו הסרט מתרחש, גדלה במשפחה של עבדים לשעבר. היא נולדה בקנזס ב־1893, הצעירה מבין 13 אחים. לאחר שלא נכחה בפרמיירה של הסרט באטלנטה בגלל חוקי הגזע, מקדניאל עשתה היסטוריה כשהייתה האדם השחור הראשון שישב בטקס האוסקר. הטקס נערך במועדון הקוקונאט גרוב במלון "אמבסדור" בלוס אנג'לס, ששחורים לא הורשו להיכנס אליו. סלזניק היה צריך לבקש טובה מיוחדת כדי שירשו למקדניאל בכלל להיכנס לבניין. ועדיין, לא הושיבו אותה סביב השולחן שבו ישבו סלזניק עם יתר כוכבי הסרט, אלא ליד שולחן קטן מאחור.

כשזכייתה של מקדניאל באוסקר הוכרזה, היא עשתה היסטוריה בשנית בכך שהפכה לאדם השחור הראשון שזכה באוסקר. למרות הכבוד הזה, ארגון זכויות האדם למען אפרו־אמריקאים, ה־NAACP הוקיע אותה על הנצחת סטריאוטיפים שליליים, ורבים כינו אותה "הדוד תום". כינוי הגנאי לשחור המתרפס בפני לבנים ומקבל את הסטטוס הנמוך שלו המבוסס על גזע, ניתן על שם גיבור הספר "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו.

לכל מבקריה נהגה מקדניאל להשיב: "אני מעדיפה לשחק משרתת מאשר להיות משרתת". על אף זכייתה באוסקר, הקריירה של מקדניאל לא התקדמה בהרבה. על פי אתר IMDB, היא גילמה בהמשך 74 משרתות נוספות. למרות החשיבות ההיסטורית שלו כפסלון האוסקר הראשון שניתן לאדם שחור, הפסלון של מקדניאל אבד ולא ידוע מקום הימצאו. כשמקדניאל נפטרה ב־1952, בקשתה האחרונה הייתה להיקבר בבית קברות הוליווד הוותיק (שכיום נקרא "הוליווד לנצח") בסנטה מוניקה בולווארד. בקשתה נדחתה כי בבית הקברות הזה לא קברו שחורים.

האטי מקדניאל, חלף עם הרוח. באדיבות יסהאטי מקדניאל, חלף עם הרוח. באדיבות יס


אי אפשר לדבר כיום על "חלף עם הרוח" בלי להזכיר את הגזענות שלו ואת האופן שבו הוא שכתב את ההיסטוריה של הדרום. אף על פי שחלק מהתכנים הגזעניים עודנו מעט במעבר מהספר לסרט (כמו למשל סצינה שבה חבורה של שחורים מנסה לאנוס את סקרלט וחברי התנועה הגזענית האמריקאית, הקו קלוקס קלאן, מצילים אותה) - מרבית העבדים בסרט עדיין מתוארים כצייתנים ומרוצים. הם מתוארים ככאלה שלא היו יכולים להסתדר באופן עצמאי ושיש להתייחס אליהם כמו אל ילדים.

בעוד לקהל הלבן לקח זמן לראות את זה, ותגובות הקהל השחור לסרט עם צאתו היו חצויות, העיתונות השחורה ראתה בסרט פרופגנדה גזענית למן הרגע הראשון. מבקרים רבים יצאו נגד האופן הגזעני שבו עוצבו הדמויות השחורות בסרט, וטענו שהתסריט עושה גלוריפיקציה לדרום, המתואר כמקום מכובד ורומנטי, שהחיים מתנהלים בו בהרמוניה. זאת בזמן שהדרומיים החזיקו עבדים שחורים ורבים מבעלי העבדים התעללו בהם.

כשהסרט יצא לאקרנים, המשורר השחור מלווין בי. טולסון כתב בטור שלו ב"וושינגטון טריביון" ש"'חלף עם הרוח' הוא יותר מסוכן מ'הולדתה של אומה'", כשהוא מתייחס לסרט האילם של ד.וו גריפית' מ־1915, שובר הקופות הראשון בהיסטוריה. "הולדתה של אומה" הגזעני הוא הסרט האמריקאי השנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה, ומסומן כאחראי לתחייתה של הקו קלוקס קלאן. במשך השנים רבים השוו את "חלף עם הרוח" אליו. "'הולדתה של אומה' היה שקר כל כך חסר בושה, עד שכל אידיוט יכול לראות את זה", כתב טולסון. "'חלף עם הרוח', לעומת זאת, הוא שקר כל כך מעודן שמיליונים של לבנים, כמו גם שחורים, יבלעו אותו בתור האמת".

גם כיום שחורים רבים רואים אותו כך. "'חלף עם הרוח' הוא סרט גזעני, המבוסס על ספר גזעני של סופרת גזענית", כתב השנה הסופר האמריקאי השחור כריסטופר ג'ון פארלי בבלוג שלו. "הסרט, הספר והסופרת עזרו להפיץ שקרים מסוכנים על הדרום: שהשחורים נהנו להיות עבדים (לא נכון), שבעלי עבדים היו טובי לב (הם לא היו), ושהרעיון מאחורי מלחמת האזרחים היה לשמר דרך חיים רומנטית (מה שזכה לכינוי, 'המקרה האבוד'), כשלמעשה הרעיון היה לשמר את העבדות".

תערובת של אלמנטים מפוקפקים

בניגוד להאטי מקדניאל, שעמדה מאחורי דמותה של מאמי, השחקנית השחורה באטרפליי מקווין, שגילמה את המשרתת הצעירה פריסי, אמרה בהזדמנויות שונות שהיא שנאה את דמותה הטיפשה של פריסי ושהיא חשבה שהתפקיד משפיל לשחורים. דמותה של פריסי, שדיברה בקול צייצני ומעצבן, אכן עוצבה כרפת שכל בצורה מטרידה. אחד הציטוטים המפורסמים ביותר בהקשרה הוא זה של פעיל זכויות האדם מלקולם אקס, שכתב באוטוביוגרפיה שלו שכשהוא ראה את מקווין משחקת בסרט, התחשק לו לזחול מתחת לשטיח.

ביקורת נשמעה לא רק כלפי התכנים הגזעניים של הסרט, אלא גם כלפי סצינה בעייתית שבה רט באטלר אונס את סקרלט. רבים טענו שהעובדה שבסצינה הבאה שמתרחשת למחרת בבוקר רואים אותה זורחת מהנאה, עושה ערבוב מסוכן בין אלימות מינית לרומנטיקה, נותנת לגיטימציה לבעלים לאנוס את נשותיהם ורומזת שהן בעצם נהנות מכך ורוצות בזה.

אך לצד הסצינה הבעייתית הזאת, צריך לתת לסרט קרדיט על כך שסקרלט או'הרה הייתה אחת הדמויות הנשיות המורכבות, החזקות והלא קונבנציונליות ביותר בהיסטוריה של הוליווד. המציאות הקשה ביגרה אותה בצורה אכזרית והפכה אותה מהנערה התמימה שהיא הייתה בימים שלפני המלחמה לשורדת, אכזרית וחסרת רחמים שתעשה הכל כדי להחזיר לה ולמשפחתה את הונן האבוד.

חלף עם הרוח. באדיבות יסחלף עם הרוח. באדיבות יס


מלבד ניתוח המסרים שלו, גם על האיכויות הקולנועיות של "חלף עם הרוח" לא כולם חותמים כיום כל כך בקלות. "הסרט רחוק מלהיות בידור תמים לכל המשפחה", כתב לפני כמה שנים מבקר הקולנוע ניקולס ברבר ל־BBC. "זהו פורטרט מעריץ של אישה פתיינית, שקרנית וזוממת. זהו שיר אהבה לדרום המחזיק בעבדים ומכתב שטנה לצפון המתנגד לעבדות. זוהי רכבת הרים שצונחת מקומדיה קלילה לטרגדיה איומה ובחזרה. זהו סיפור אהבה שהגיבור והגיבורה שלו נלחמים זה בזו. וזהו סיפור התבגרות שנמשך קרוב לארבע שעות עד שהוא מגיע לסופו הפתאומי, ללא פתרון. בקיצור, 'חלף עם הרוח' הוא תערובת של אלמנטים מפוקפקים, מגוחכים וכמעט בלתי ניתנים לסיווג. הפלא הוא לא שזהו הסרט האהוב ביותר על אמריקה, אלא שזהו לא הסרט השנוא ביותר על אמריקה".

ב־80 השנים שעברו מאז צאתו, הקונצנזוס הביקורתי סביב "חלף עם הרוח" השתנה לא פעם. היו תקופות שבהן מבקרים טענו שהסרט נעדר כל אמירה אומנותית, היות שהוא סרט של מפיק ולא סרט של במאי או תסריטאי. מצד שני, כיום הוא מקבל שוב הערכה, אם לא בשל איכותו, אז בשל יכולת השרידות שלו והמקום החד־פעמי שהוא תפס בהיסטוריה של הוליווד ובתרבות הפופולרית העולמית. בין שהוא מתיש, ארוך, קיטשי ומשעמם ובין שחובה לצפות בו לפחות פעם אחת (כי החיים קצרים ויותר מפעם אחת זה באמת מוגזם) - "חלף עם הרוח" הוא הסרט האיקוני ביותר שהוליווד אי־פעם הנפיקה. ועל זה, לפחות, לא נראה שיש ויכוח.