לרשימת מבקשי האמת ודורשי הצדק הנצחי - סוקרטס האתונאי, קאטו הזקן מרומא, גליליאו גליליי ומיכאל קולהאז הספרותי - הצטרף ז'ורז' פיקאר לגמרי באקראי. פיקאר, קצין שאפתן במטכ"ל הצרפתי, קודם לתפקיד מפקד יחידת הריגול הנגדי בצבא צרפת זמן קצר לאחר הרשעתו הזדונית של אלפרד דרייפוס, שבה פיקאר עצמו נטל חלק זוטרי.

דרייפוס, עבור מי שמתקשה כיום למקם את השם הזה בקו העלילה ההיסטורי של המאה ה־19, היה קצין ארטילריה ממוצא יהודי, שבקיץ 1894 הועמד למשפט צבאי סגור בפריז בעוון העברת סודות לאויב הגרמני. הוא הורשע בדין ונידון למאסר עולם, שאותו נשלח לרצות בגלות באי השדים הנידח, ששוכן סמוך לחופי ונצואלה.

פיקאר, ששימש באותה העת כמדריך קצונה במטה הכללי בפריז, זכר לרעה את התקופה שבה דרייפוס היה חניכו באחד הקורסים הצבאיים. פיקאר, אנטישמי מוצהר, היה בין האורחים הנבחרים שצפו בטקס הצבאי שבו הודח הקצין היהודי בטרם יצא לגלות, והעיד בפני הקולגות שלו כי “דרייפוס נראה כמו חייט יהודי המבכה על אובדן מטבעות הזהב שלו". עד אחר לאותו טקס משפיל היה עיתונאי מווינה בשם תיאודור הרצל, ועליו נאמר כי אז נפל לו האסימון, והוא הזדרז לשוב, המום כולו משנאת הציבור הפריזאי, למעונו ולחבר מיד את ספרו “מדינת היהודים", המשמש עד היום כבסיס המוסרי של התנועה הציונית.

ובכן, כניסתו של פיקאר אל מבוך הסודות של מחלקת הריגול הנגדי לא עברה חלק, משום שבכל פינה בבניין המודיעין התחפר לו קצין כלשהו שהדיר אותו מסודות חשאיים כאלה ואחרים. לא לחינם, קבע פיקאר, הדיף בניין המודיעין הצבאי בפריז ריחות ביוב, ועדיין הוא לא ידע כי מדובר לא רק בעובדה, אלא גם במטאפורה חברתית שתשנה לגמרי את חייו.

שבר מידע פה, חתיכת אינפורמציה שם, ובמהלך שנת 1895 הלכה והתבררה אל מול עיניו של פיקאר הנסער עובדה חותכת: דרייפוס, כך הוכיחו כל הממצאים, הורשע על סמך מסמכים מזויפים, עדויות שקר ועיוות משפטי חמור. בכל הממצאים הללו לא היה כדי להצביע דווקא על תוכנית קונספירטיבית כוללת, שאליה חברו ראשי הצבא וחברים בממשלת צרפת, על מנת להפיל תיק על היהודי השנוא ממילא. ההכרה על אודות הקונספירציה באה לו, לפיקאר, רק לאחר שהבין באופן דרמטי כי דרייפוס נשלח בזדון לבית הדין במקום מרגל אחר, אמיתי, שפעל בתוככי המטכ"ל הצרפתי.

המרגל האמיתי, כך העלתה חקירתו האישית של פיקאר, שכמו חתר בסתר תחת האמת הצבאית, היה קצין ושמו ואלסין אסתרהאזי, שהיה גבר נשוי שתמך גם במאהבת תוקפנית, ונרדף על ידי נושים נוקשים. על מנת לעמוד בעול חובותיו הכספיים הוא בחר למכור לכל דורש את הסודות הצבאיים שעברו מתחת לידיו. אסתרהאזי, צאצא למשפחה החזקה ביותר באירופה (בשלהי המאה ה־18 היו ברשותה 29 אחוזות, 21 ארמונות, 60 עיירות שוק ועוד 414 כפרים), בוודאי שהיה חשוב יותר, מהבחינה החברתית, מאשר איזשהו יהודי אשם-או-לא-אשם.

***

כך, כמו אלת הצדק העיוורת, ניווטה ההיסטוריה את הסיטואציה הנדירה שבה קצין נאמן לכאורה מתייצב יחידי כנגד כולם: נגד שר המלחמה, נגד הרמטכ"ל וסגנו, ונגד פקודיו שדומה כי כולם הועסקו בחשאי, בהוראה מלמעלה, בתעשייה של זיוף מסמכים והוכחות. ואם לא די בכך, הצליח פיקאר להוכיח, לפחות לעצמו, כי המערכת המשפטית שיתפה פעולה עם עוולות אלה.

בשיאו הדרמטי של שלב ביניים זה בפרשת דרייפוס המשוקצת/מהוללת, התעמת פיקאר ישירות עם הגנרל גונס, סגן הרמטכ"ל הצרפתי, וזה קרה ב־15 בספטמבר 1895:

“וכי מה איכפת לך אם היהודי הזה יישאר באי השדים?".

“אבל, גנרל, הוא הרי חף מפשע!".

“ייתכן, אבל זה לא חשוב, ואין להביא שיקולים אלה בחשבון. אם לא תאמר מאומה, איש לא יידע".

“הדברים שאתה אומר מחפירים, אינני יודע מה אעשה; מכל מקום, לא אקח עמי את הסוד הזה לקבר".

דומה כי גונס היטיב לנסח מחדש את האשמה שסוקרטס התעמת איתה בזמן משפטו, כ־2,500 שנה קודם לכן: “אם לא תאמר מאומה, איש לא יידע". ופיקאר נהג להפך, ובזכות זה נכנס אל היכל התהילה האירופי. הוא חולל מהומות במשרדי הצבא, בחדרי הממשלה, ובסופו של דבר דאג להדליף לעיתונות - כמו שעשה דניאל אלסברג האמריקאי שבעה עשורים מאוחר יותר בפרשת וייטנאם - את הממצאים המרשיעים שאותם חשף.

ההמשך ידוע. פעילותו של פיקאר דרבנה את הסופר רב היוקרה אמיל זולא לפרסם את המנשר הפומבי שלו, “אני מאשים!", שבעקבותיו הועמדו לדין ונשפטו למאסר זולא עצמו, וכן המדליף פיקאר. בכך נפתח הפרק המכריע בפרשת דרייפוס, שטלטלה את צרפת במשך תריסר שנים, הפילה שני נשיאים, שורה של ראשי ממשלה, שבעה שרי מלחמה, כפתה מערכת בחירות על המדינה השסועה בוויכוח על אשמת היהדות, על מהות האמת ובעיקר על כבודו של הצבא. ליאון בלום, לימים ראש ממשלת צרפת, פסק במבט לאחור כי “פרשת דרייפוס הייתה משבר אנושי, נרחב פחות וקצר יותר בזמן, אך לא פחות אלים, מאשר המהפכה הצרפתית".

***

כעת, 125 שנים מאוחר יותר, שב רומן פולנסקי ומשתכשך בשלולית עכורה זו, בסרטו “קצין ומרגל", שמגיע השבוע לבתי הקולנוע בארץ. במקור הצרפתי קרוי הסרט, באופן לגמרי טבעי, “אני מאשים!". אלא ששיקולים מסחריים שינו את שמו האנגלי ל"קצין ומרגל". מן הסתם, כאסוציאציה לא מוצלחת ללהיט הישן “קצין וג'נטלמן" עם ריצ'רד גיר.

לרשותו של פולנסקי הועמד תקציב הפקה בגובה של 25 מיליון יורו, וזה בוודאי שאינו מספיק ליצירת אפוס השואף להשקיף על מכלול הטלטלה החברתית, שעיוות הדין של דרייפוס עמד במרכזה. כך קרה שעלילת סרטו של פולנסקי מצטמצמת במודע לבחינת אישיותו של פיקאר רודף האמת. דרייפוס עצמו הוזז הצדה, וכך גם אסתרהאזי. הוזזו גם הגורמים הזרים - גרמניה, איטליה, הימין המלוכני בצרפת - שבחשו ברקע תהליך בישולו של מרק הפיגולים האנטישמי הזה.

למעשה, פולנסקי, וביחד עמו התסריטאי רוברט האריס (שעל פי ספר מפרי עטו הוכן התסריט ל"קצין ומרגל"), עקרו מהסיפור ההיסטורי את ההיסטוריה, כלומר את המסגרת החברתית שלו; תיאור מקיף של שבר החברה הצרפתית בזמן הרפובליקה השלישית, שהונצחה בדרכים מגוונות בכתביהם של זולא, פלובר, בלזאק, מופסאן ויתר ענקי הרומן הצרפתי. כל שעניין פה את פולנסקי והאריס היה חדרי החדרים: מסמכים, וידויים, עדויות, דיוני בית משפט, נאומים וכיוצא באלה. זוהי התשתית הנראטיבית, הכבדה יש לומר, שעליה נבנית המטמורפוזה הדרמטית באישיותו של פיקאר.

דומה כי פיקאר לא בהכרח נולד עם עמוד שדרה מוסרי. זה, כמו נבנה אצלו שלבים שלבים לאורך שורה של משפטים פומביים וסודיים, שהסרט מתעקש להתעכב על כולם. משפטו הראשון של דרייפוס; משפטו של אסתרהזי; משפטו של אמיל זולא; הדיון המשפטי הסודי למחצה באשמתו של פיקאר; משפטו השני של דרייפוס; הדיון המקיף בעניין ביטול כתבי האישום השונים כנגד דרייפוס ופיקאר. בסך הכל שישה הליכים משפטיים, רצופים בדברת אינסופית ושטופים במסמכים מזויפים במרביתם. מובן שגודש בירוקרטי שכזה עלול להפיל כל דרמה. שהרי הליכה לסרט איננה בבחינת הרשמה לסמינריון משפטי.

איכשהו פולנסקי יוצא מזה בשלום. בעיקר בזכות שותפים כמו הצלם פאבל אדלמן והשחקן ז'אן דוז'רדן, שמגלם את פיקאר ישר הדרך. אדלמן, שצילם את כל סרטי פולנסקי מאז “הפסנתרן", מכתיב ל"קצין ומרגל" גוונים קודרים, חומים ברובם, שבהכרח מכניסים את הצופים לאווירה קלסטרופובית, המשתלבת היטב עם מזימות חשאיות וזיופי זדון. דוז'רדן כופה על עצמו מבע עצור, מחושב, עצי במידה רבה, שכלוא בתוך מדי הצבא הייצוגיים ומתחת לשפם האופנתי של שלהי המאה ה־19.

מה שהתקציב המצומצם (הכל יחסי בקולנוע) לא אפשר לפולנסקי - נשפי החברה הגבוהה בפריז, טקסיות מפוארת, שחזור הדעיכה והניוון החברתי - עשה עבורו הטבע: שפמים שתלטניים, זקנים חסרי פרופורציה, לחיים נפוחות מעודף שיער פנים. היו אלה כלי העזר שעמדו לרשות גברי הצבא, בנוסף למדים הרשמיים והקפואים שלהם. משום שסביבת העבודה שפולנסקי מנציח הינה גברית ברובה - רק אישה אחת הסתננה לסיפור הזה - מכתיבה האחידות הזו סוג של סגירות מאצ'ואיסטית, שכל חריגה ממנה היא בבחינת מרד. ופיקאר, יש לציין, אכן מרד בכולם.

לדרייפוס לא שמור כאן תפקיד של ממש. אומנם הוא הגורם שחולל את הפרשה, אבל בלוח השחמט שעליו נערכים המהלכים שקבעו את גורל הרפובליקה השלישית, הוא נותר פיון. לואי גארל, המגלם את דרייפוס, אכן מממש אותו ככלי משחק בלבד, ולא כאישיות העומדת בזכות עצמה. כאן המקום לציין שבכתבים של בני הדור ההוא, דווקא אלה שתמכו במשפט צדק לדרייפוס, ניכרת אכזבתם מאפרוריותו האישית. היה זה הסופר אנטול פראנס, מהמצדדים בקורבן היהודי, שהביע כך אכזבתו ממנו: “דרייפוס הוא ממש כמו הקצינים שהרשיעו אותו. אילו היה בנעליהם, הוא היה מרשיע את עצמו". ואכן, גארל מעצב אותו כמו איזה דג מלוח חסר חן או ייחוד.

“קצין ומרגל" זוכה לקבלות פנים זועפות, בעיקר בקרב המצדדים/ות בקמפיין “#מי טו", שהרי שמו של פולנסקי נכרך כבר עשרות שנים בפשע של אונס קטינה, והוא עצמו חש נרדף על ידי המערכת המשפטית והאווירה הציבורית. פולנסקי נתן פומבי להרגשתו זו בהצהרה שצירף להקרנות הבכורה של הסרט בפסטיבל ונציה, שנערכו לפני כשלושה חודשים.

אין זו הפעם הראשונה שבה הדים מהביוגרפיה שלו חודרים לתוך יצירתו הקולנועית. כך זה היה בסרט הדמים “מקבת", שעשה לאחר רציחתה של אשתו שרון טייט בידי כנופיית מנסון, וכך זה ניכר גם בפרנויה העמוקה שספוגה בעלילת “הדייר", ששורשיה נטועים בשנות השואה בפולין, כשהוא היה ילד במנוסה. גם “אוליבר טוויסט" שלו השכיל לבטא את מצוקת הילד המיותם ההוא. לכן יהיה זה אווילי למדי להתעלם מ"קצין ומרגל", כפי שהדבר נעשה כיום בעיתונות האמריקאית. עדיף להתעמת עם פולנסקי מאשר להתחמק ממנו.