"הייתי בתוך המים, אחד על אחד מול דוב קוטב לבן, והוא החל לרדוף אחריי”, מספר צלם הטבע הנודע עמוס נחום על אחת מהרפתקאות הצילום שכמעט סיימה את חייו. “לפני יותר מעשר שנים, נסעתי לקנדה הארקטית לצלם את הדוב הלבן, שאף צלם סטילס לא תיעד לפני כן בתוך המים. אני לעולם לא מצלם לבד, אבל הבחור שירד איתי למים נתקע על הסירה בגלל שבלון האוויר שלו הסתבך, ומצאתי את עצמי מול הדוב בתוך המים והוא התחיל לשחות לעברי, לרדוף אחריי. לפני שיצאתי בדקתי מי צלל עם דוב לבן, והצלחתי למצוא שני אנשים שטענו שדוב לבן לא צולל ליותר מעשרה מטרים מתחת לפני המים, אז הנחתי שאם ארד ל־12 או 15 מטרים מתחת לפני המים אהיה בטוח. הייתי צריך להחליט מה לעשות, לשחות חזרה לספינה עם הציוד או לצלול למטה. הבנתי שאני לא אשחה מהר מספיק לספינה, והחלטתי לרדת. ירדתי לעומק של 15 מטרים, אבל הוא המשיך. כל פעם אני יורד עוד מטר ומסתכל עליו, והוא ממשיך לצלול אחריי. כל פעם שאני מפמפם אני מבין שאני יורד, אבל הוא ממשיך ולא נעצר. לבסוף הגעתי לעומק של 25 מטרים והוא היה בעומק של 22 מטר, שם הוא החליט לעזוב אותי. באותו רגע המחשבה היחידה שעוברת היא איך לשרוד. השאלה מיד אחרי שהדוב הלבן התייצב היא אם אני אוכל לצוף חזרה למעלה, ואז הפחד בא”.
המקרה שכמעט הביא למותו של נחום לא עצר מבעדו לנסות בשנית ללכוד את הדוב הלבן בעדשת המצלמה שלו, ואת מסעו הבא אל קנדה הארקטית מתעד סרטם של יונתן ניר ואדם ראביץ', “תמונת חייו”, שישודר ביום ראשון ב־21:00 ב־HOT 8.
“בפעם השנייה שהגעתי לקנדה הארקטית לצלם את הדוב יחד עם הצוות של הסרט, היה לנו זמן ותקציב מוגבלים, וההפקה לחצה עליי למצוא דוב ולצלם אותו", הוא מספר. "באחד הימים הראשונים היה עוד דוב לבן שרדף אחריי, והצלחתי לחמוק ממנו. ביום הצילום האחרון שתוכנן לנו, המתח אצלי גבר וההפקה חששה שלא יצא כלום מהמסע, אבל אז ראינו אמא דובה ושני ולדות. זו הייתה הרגשה עילאית של מתנה מהטבע. לראות אמא עם שני ולדות, שרק 30% מהם שורדים ומגיעים לבגרות, בקצה הזה של העולם, זו הייתה ממש מתנה שאי אפשר לתאר, זו הייתה חוויה אדירה לצפייה”.
כשנכנסת למים לצלם את האמא והוולדות, פחדת שאולי הפעם לא תצליח לצאת מזה?
“פחד הוא דבר שיש לכולנו, אבל פחד קורה בהתחלה, לפני, בזמן אמת אין מקום לפחד. הפחד שלי הוא שלא אהיה מוכן, ואני בוחן את הפחד, בודק איך אני יכול לסמוך על עצמי ועל הציוד שיש לי. ואם חיי נמצאים בסכנה, נסיגה היא לא כישלון, אלא הזדמנות לחשוב איך לעשות את זה בפעם הבאה. לפני הצילום אני חייב להיות מוכן עם ציוד הצלילה והצילום, כדי שלא אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאני מצלם. זה ממש כמו להיות תחת אש, להיות עם כל האמצעים להגיב במהירות הכי גבוהה וגם להיות עם המצלמה, הצמצם והתאורה ולהביא את התמונה הכי טובה. הריכוז של לעמוד מול בעל חיים או מול אש, להתעמת עם עצמי באותו רגע, אין מחשבות על הבית, הרעיון הוא להיות נוכח באותה שנייה.
“הגישה של מרבית הצלמים נוגעת לשאלה של כסף וזמן, אנחנו יותר מדי אגרסיביים, רוצים לצלם הרבה ומהר. לעומת צלם פפרצי שמצלם ורץ, בטבע אי אפשר לעשות את זה, צריך סבלנות כדי לתפוס את החיה. השאלה איך ליצור הבנה וליצור שקט נפשי לבעל החיים כדי להגיע לתוצאות הכי טובות. ראינו את הדובה, התקדמנו עם הספינה למרחק 100 מטר ממנה וצללנו. היא הסתכלה עלינו, שחתה לכיווננו, וכשהיא הגיעה למרחק של חמישה מטרים מאיתנו והמשיכה לשחות ממש מעל ראשנו הצלחתי לתפוס אותה בעדשה, זה מדהים. אם היא הייתה מרגישה מותקפת היא לא הייתה מתקרבת. זו הייתה ההתמדה שלנו והאמונה שלנו, להיות הכי פאסיביים שאפשר".
הוא חי בארצות הברית אבל נמצא רוב הזמן בטבע. “בעולם האורבני איבדנו את היכולת להיות עם הטבע”, הוא אומר. “אנשים כל הזמן חושבים על הבית, על החובות. אני הוצאתי את עצמי מהמשוואה הזו לפני המון שנים, לא הייתי נהנה או שמח בחלקי אם הייתי במקום הזה. כשאני יוצא מהעיר לטבע, אני חש את הטל על העלים של הפרחים, מריח את הריח של האדמה, את היסודות של החיים. למרבית האנשים קשה מאוד להתאחד עם הטבע בטיול, זה מה שבניתי לעצמי. אני נמצא 250 יום בשנה במסעות בעולם”.
לצלם במקום לירות
נחום, שנחשב לאחד מגדולי צלמי החי התת-מימי בעולם, נולד ביפו בשנת 1950 וחלם להיות צלם. לאחר שירותו כלוחם בסיירת שקד הפך לצלם אופנה ומאוחר יותר לצלם מלחמות מטעם סוכנות הידיעות AP. נחום למד צלילה וחלם ללמוד קולנוע, ולשם כך נסע באמצע שנות ה־70 לניו יורק, אך בגלל שלא היה לו כסף לשלם את שכר הלימוד הוא החל ללמד צלילה, וצילם במסעות השונים שאליהם יצא מסביב לעולם. בסוף שנות ה־80, נחום, שלא רצה להיות שותף לפגיעה בשוניות אלמוגים, פועל יוצא של הצלילה, החליט לעסוק באופן מקצועי בצילום חיות ימיות גדולות: כרישים, לווייתנים, דולפינים ודובי קוטב, והפך לאחד הצלמים הגדולים והמפורסמים בתחום, זכה בפרסים יוקרתיים, התארח בתוכניות טלוויזיה והפך למרצה מבוקש בארצות הברית.
“שירתי ביחידה קרבית בסיירת שקד, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים”, מספר נחום. “תוך כדי השירות פיתחתי תודעה מסוימת: הרבה אימונים, מה שאנחנו עושים כמעט אוטומטי, עבודה בצוות, עבודת מודיעין - כך זה גם בטבע. במקום לירות ברובה בחרתי לקחת את המצלמה ולהשיג תוצאות חיוביות. הטבע נתן לי יכולת הבעה ויזואלית. מה אנחנו עושים פה? צילמתי אופנה, וצילמתי מלחמות. הבנתי שממלחמת העולם עד מה שקורה היום בסין, שום דבר לא השתנה. אנשים הורגים אחד את השני, אין הבדל. צילמתי את המאבק באוגנדה וברואנדה בשנות ה־90, ו־CBS שלחו אותי לצלם את מה שקרה בסרביה. ראיתי כמה אני לא מוכן להיות חלק מזה. היות שראיתי הרבה במלחמות שלנו, זה היה מספיק עבורי".
אף שהשלים את המשימה, הוא לא נח על זרי הדפנה. "כשהייתי צעיר כל משימה הייתה משימה בפני עצמה, והיום כשאני מסתכל אחורה על כל מה שעשיתי ועל הדברים שאני רוצה לעשות בעתיד, יש לי רעיונות יותר מאתגרים מאשר הדוב הלבן, והסרט מבחינתי הוא מקפצה לפרויקט עתידי", הוא אומר.
"אחרי כל שנות של העבודה, לא כל צילום של בעל חיים הוא מטרה, אלא שמירת הסביבה, היכולת שלי להראות שיש תקווה בעולם למורשת בעלי החיים הגדולים. יש למעלה מ־35 מינים של בעלי חיים גדולים, כולם בסכנת הכחדה. יש סיפורי הצלחה בשימורם, הלווייתן הכחול למשל - בגלל השמירה עליו ואיסור הציד, יש סיכויים שנצליח להציל אותו. למטרה זו אני רוצה להמשיך את הפעילות שלי, אני לא צלם של ה־BBC או של הנשיונל ג’יאוגרפיק, את התמונות אני מצלם כחלק מפרויקט biganimal.com, במסגרתו אני מוציא קבוצות קטנות של שניים עד שישה אנשים למסעות ייחודיים לצילום או להנאה מהטבע. אני גם משיק את פרויקט ocean giants legacy - ארגון ללא מטרת רווח. שבמשך חמש שנים ייצא בכל חודש צוות למען בעל חיים: להסריט אותו, להראות את היופי שלו ואת הקשיים שלו".
"בעולם יש יותר תמונות של בעלי חיים גדולים מאשר בעליי חיים. מה שאין זה תמונות של ההתנהגות והמאבקים שלהם עם איתני הטבע, זה היה הצילום שלי עד היום. מצד אחד יש היעלמות של מינים מעל פני כדור הארץ, ומצד שני יש את תעשיית הצילום. והמטרה שלי היא לייצר בנק ידע שאין שני לו בעולם. חלק מהפרויקט הוא לנסות לשמר את הטבע, ועוד יש לנו סיכוי, אך אם נמשיך בהתנהגות הלא אחראית שלנו בעולם, עם פלסטיק ובתי חרושת - לפחות יישאר זיכרון למה שהיה פה. התחום שאני עובד בו קשה מבחינה כלכלית. מדובר בימים של עבודה בשביל תמונה שאולי בכלל לא אוכל להשיג, אבל אני עושה את זה כדי שהאנשים ייקחו חלק בחוויה של הטבע, כדי להשאיר משהו לעולם”.
